כתב סיני

בערך זה מופיע גוֹפן מזרח-אסייתי. כדי שתוכלו לראות את הכתוב בערך זה בצורה תקינה, תצטרכו להתקין גופן מזרח אסייתי במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, לחצו כאן לקבלת עזרה.

"חשיבה שקטה" - קליגרפיה סינית

הכתב הסיני (漢字/汉字) הוא כתב לוגוגרפי המשמש לכתיבת שפות סיניות. הכתב התפתח כבר לפני למעלה מ-3,000 שנה. התיעודים המוקדמים ביותר של כתב סיני מתוארכים לכ-1200 לפני הספירה בעת שגשוג שושלת שאנג. השפה הכתובה מהווה גורם מאחד, שכן גם אם ישנו דמיון בין השפות הסיניות השונות, הן אינן מובנות הדדית בדיבור. הוא נמצא בשימוש גם ביפנית וברמה מוגבלת גם בקוריאנית. בעבר שימש אף לכתיבת וייטנאמית.

באופן מסורתי, הכתב הסיני נכתב בעמודות הנקראות מלמעלה למטה מימין לשמאל, אך כיום נכתב הכתב הסיני בעיקר בשורות אופקיות משמאל לימין, אם כי לעיתים הוא נכתב עדיין מלמעלה למטה, ולעיתים אף מימין לשמאל. כל תו מייצג צליל ולרוב אף מילה או רעיון (מורפמה); מכיוון שהסימנים משמשים בשפות שונות, הרי שהם נהגים בצורות שונות בהתאם לשפה או לניב. עם זאת, כאשר הם משמשים בסינית (או בקוריאנית), הם תמיד חד-הברתיים. לכל סימן בכתב הסיני יכולות להיות משמעויות רבות ומגוונות, ולסימנים רבים יש אף יותר מצורת הגייה אחת בהתאם למשמעות שלהם.

ההיסטוריה של הכתב הסיני

כתובות עצמות הניחוש

סוס

עצמות ניחוש ברונזה חותם גדול חותם קטן פקידים רגיל (מ) רגיל (פ)

כתובות עצמות הניחוש (甲骨文 - ג'יא-גו-וון) נתגלו באתר הארכאולוגי חורבות יין (殷墟 - יִין שׂוּ) ליד העיר אניאנג שבמחוז חנאן בתחילת המאה ה-20. הן מהוות את המסמך הסיני הקדום ביותר שהתגלה עד כה ותוארכו לסביבות שנת 1200 לפנה"ס. כ-100,000 כתובות על גבי עצמות ושריונות צבים נמצאו באתר. בין השאר נכתב בהן על קיום רישומים נוספים על גבי ענפי חזרן (במבוק). מכיוון שכך, ומאחר ומדובר בכתב מפותח, נעשה ניסיון למצוא כיתובים עתיקים יותר, אולם, אם התקיימו רישומים כאלו הם לא נמצאו עדיין או שנתכלו. כלי חרס נאוליתיים, עם סימנים חרוטים וצבועים עליהם, שנמצאו, לא הודגמו כקשורים לשפה הסינית. רוב סימני עצמות הניחוש הם פיקטוגרפיים (ציוריים) בעלי אוריינטציה פיגורטיבית (דמויות) או רעיונית מופשטת. כמו כן קיימים סימנים מושאלים על בסיס דמיון בין צלילים ואף סימנים המורכבים משורש משמעי וחלק פונטי, המזכירים סימנים מודרניים.

התפתחות הכתב

מכתובות עצמות הניחוש בסוף האלף השני לפנה"ס, ועד סוף האלף הראשון לספירה כשנחתם גיבושו, עבר הכתב הסיני הפשטה והאחדה סגנונית. הסימנים רובעו בתקופת מלכות שאנג. בכתובות הברונזה (金文- גִּ'ין-וֶן) מראשית תקופת שושלת ג'ואו כל הסימנים הם בערך באותו גודל. מאוחר יותר, בכתובות חזרן, אבן, חימר וירקן שנמצאו ותוארכו לתקופות המגיעות עד למאה ה-5 לפנה"ס, מודגמים תהליכי שינוי - מציורים לצורות גאומטריות – באותיות.

מתוך השינויים הרבים שנעשו בתקופת המדינות הלוחמות (מאות 5 עד 3 לפנה"ס) ניתן להבחין בשני תהליכים: הפשטה – פחות קווים בכל אות, החלפת סמנים בעלי צליל זהה בסמנים זהים או פשוטים יותר. שינוי פוליטי – הופעתן של וריאציות רבות לכתיבת סימנים נפוצים. דוגמה לכך ניתן למצוא ביצירות הפילוסופיות העתיקות של ממלכת צ'ו (楚) - בהן בין השאר ספרי הגדת עתידות, רפואה ותכתובות בין פקידים – המעוררות קשיים בפיענוח בשל הכילן סמנים שהוצאו משימוש לאחר האיחוד הקיסרי. ריבוי סימנים זה עורר מחלוקות בפיענוחן.

ב-221 לפנה"ס הוכנסה הרפורמה בכתב של הקיסר צִ'ין שְׁה חְוַאנְגּ משושלת צ'ין - כתב החותם (篆書- ג'ואן שו), או כתב החותם הקטן (小篆- שיאו ג'ואן), אשר כלל צורה אחידה לסימנים בעלי וריאציות שונות, "ריבוע" נוסף של האותיות והפשטה של הסימנים. מכתב זה התפתח כתב הפקידים (隸書- לי-שו), אשר עליו התבסס הכתב הרגיל (楷書- קאי-שואו). הכתב הרגיל הוא זה שנמצא בשימוש מתקופת שושלת האן (漢- 206 לפנה"ס עד 220 לספירה) ועד היום, למעט הפשטתם של כשליש מהסימנים בין השנים 1956 ל-1964 בידי ממשלת הרפובליקה העממית. הסימנים הפשוטים (簡體字– גְּ'יֶן-טי-דְזְה) נהוגים כיום ברפובליקה העממית של סין, אך לא ברפובליקת סין (טאיוואן). הסימנים המורכבים (繁體字- פאן-טי-דְזְה) עדיין משמשים בטאיוואן ובהונג קונג; כמו כן הם עודם בשימוש ברחבי סין, למשל בספרות האקדמית.

סימני הכתב הסיני

הכתב הסיני אינו אלפביתי. קיים ויכוח בין מלומדים בנושא קיטלוגו ככתב לוגוגרפי (בו האותיות מחזיקות משמעות ולא צלילים) או כתב המשלב משמעות חזותית עם צליל. בפועל, מרבית הסימנים משלבים מרכיב פונטי ומרכיב סמנטי. האותיות הסיניות מורכבות מקווים אשר יוצרים "שורשים" (部首- בו-שואו) בסיסיים. שורשים אלו מצטרפים ויוצרים סימנים. סימן מודרני מורכב בדרך כלל משני שורשים. בחלק גדול מהסימנים שורש אחד קשור למשמעות הסימן והשורש השני לצורת ההגייה. אולם לא תמיד כך הדבר עקב הבדלים שנוצרו בצורות הגייתם הסימנים בשפות שונות.

ישנה טענה כי כל סימני הכתב הסיני מבוססים בעיקרם על כמאה איורים, שלושים גרסאות-רכיב ושלושים רכיבים נתמכים ^{[דרושה הבהרה]}. עשרות אלפי האותיות הסיניות הן הרכבים של הסימנים הבסיסיים הללו, ובנויות באופן הגיוני. למשל: "דמעה" היא מים-עין, "לנוח" הוא אדם-עץ, "מדינה" היא מתחם-מלך, "חלב" הוא כוח-אישה, "פרח" הוא עשבים-אדם-סכין (עשבים שהאדם חותך).

סינית מפושטת

אושר כפול

ערך מורחב – סינית מפושטת

בשנת 1956 ערך ממשל הרפובליקה העממית של סין רפורמה בסימנים רבים, מתוך מטרה להקל על לימוד וכתיבת סימנים רבים, שבמהלך ההיסטוריה הלכו ונהיו מורכבים. במסגרת שיטה זו, המכונה סינית מפושטת פושטו סימנים רבים באמצעות פישוט השורשים מהם מורכבים הסימנים. כך למשל השורש 貝 הפך ל-贝, גם לבדו וגם כחלק מסימן אחר: 贪<=貪 ,员<=員 ,贴<=貼 וכו'. פישוטים אחרים היו פחות שיטתיים, למשל הפיכת הסימן 體 ל-体, 寫 ל-写 ו-護 ל-护. שינויים אלה התבססו פעמים רבות על גרסאות שונות של סימנים שהיו קיימים כבר, בעיקר בקליגרפיה. מטבע הדברים הממשלה היריבה היושבת בטאיוואן, כמו גם תושבי הונג קונג ומקאו לא אימצו את הרפורמה, וממשיכים להשתמש בכתב הקודם, המכונה סינית מסורתית, עד היום. סינגפור, לעומתן, אימצה את הכתב המפושט, וכמוה גם חלק מן הקהילות הסיניות ברחבי העולם.

תרבות הכתב הסיני

חשיבות השפה הכתובה המרכזית נובעת מריבוי הדיאלקטים. היא מאפשרת אחסון ותקשורת של מידע בצורה אחידה ברחבי שטח עצום ומגשרת על הפער שיוצרים הדיאלקטים. כבר ב-221 לפנה"ס, עם האיחוד הראשון של הממלכות בשושלת צ'ין, הקיסר הראשון צִ'ין שְׁה-חְוַאנְגּ קבע סגנון כתב אחיד.

התרבות הסינית מאוחדת על ידי הכתב ולפיכך, במידה מסוימת, מוגדרת על ידו. קריאה, שינון וכתיבה קליגרפית של שירה היו הכרחיים לעילית המשכילה והשלטת בסין הקיסרית. באמנות הסינית הקליגרפיה זכתה ליחס מועדף מזה שהוענק לה באירופה. שימוש דתי בכתב נעשה על מנת לתקשר עם רוחות האבות, והאלים. כמו כן, בעבר היה הכתב הסיני, ולא הדיבור, ה"לינגואה פרנקה" של מזרח אסיה ושימש את האליטות והשלטונות בכל מזרח אסיה. ביפן, בקוריאה ובווייטנאם נהגו לכתוב בעבר בכתב סיני. הדבר משתקף עד היום ביפנית ובקוריאנית, המשלבות עד היום סימנים סיניים בכתיבתם והשפעתו של הכתב הסיני ניכרת בצורות הכתב העצמאיות שפיתחו לעצמם שני העמים (בניגוד לוייטנאמית הנכתבת כיום באותיות לטיניות). דבר זה הביא לאחידות מסוימת בין התרבויות באזור כולו.

לאורך השנים נכתבו בסין הרבה יצירות כתובות. עד המאה ה-18 יותר ממחצית הספרים בעולם הודפסו בסינית. מהתקופות הטרום-קיסרית והקיסרית בלבד נשתמרו כ-50,000 ספרים. ממצאי מחקרים ששייכו ופענחו כתבים קדומים שנמצאו בסין הדגימו בעזרת השפה הסינית המשכיות תרבותית באזור. דוגמאות אחדות לכך ניתן לראות בכתבי עצמות הניחוש שנמצאו בסוף המאה ה-19 והוכחו כבעלי קשר לכתב הסיני המודרני, כמו גם בכתובות על גבי מקלות במבוק, בדי משי וכלי ברונזה שנמצאו בשנים האחרונות.

מילונים

תיעוד של השפה החל בעידן-הפרה קיסרי עם יציאתו של ה-אר-יא (爾雅) – ספר ובו אוצר מילים ומונחים ממוינים לפי סוגים ותחומים. במאה ה-1 לספירה כתב שׂו-שֶן (許慎) את ה-שְווֹ וֶן גְּ'יֵה דְזְה (說文解字), המילון הקדום ביותר בסין. אולם רק בנו זכה להגישו לקיסר ב-121 לספירה. מילון זה כלל פירושים ל-9,353 סימנים ו-450 שורשים ומהווה את המחקר הראשון על התחביר הסיני. הוא היה הראשון להסביר את דרכי היווצרותם של הסמנים, ערך דיון במרכיביהם הפונטיים והגדיר את ה"שורשים"(בו-שואו). לפי האמור לעיל, מובן כי הוא משמש מקור חשוב בחקר השפה הסינית גם היום, אף כי חלק ממסקנותיו בתחום מוטלות כיום בספק.

מילונים מפורסמים נוספים הם המילון הקיסרי של תקופת קאנג-שׂי (康熙字典 – פורסם ב-1716) שפירש 46,964 סמנים וסידרם לפי 214 שורשים וכן גם המילון הגדול של הסינית (漢語大字典 - פורסם ב-1990) המכיל 54,678 פירושים מסודרים לפי חלוקה ל-200 שורשים. למרות ריבוים של הסימנים ניתן להעריך כי משכיל סיני בן-ימינו לא נזקק ליותר מ-5,000 סמנים, ומילון עדכני נורמלי מכיל כ-7,000 סמנים בלבד, זאת עקב העובדה שסימנים רבים הם היסטוריים (או משמשים בניבים אחרים, וכדומה) ואינם בשימוש במנדרינית מודרנית. החלוקה לשורשים בסימנים הסיניים אינה מדויקת, נתונה לשינויים וכמו כן אינה תופסת לגבי כל הסמנים בשפה. לפיכך קשה מאוד לקטלגם או ללמדם בצורה שתיתפס כאלפביתית או אנליטית.

שיטות תעתיק

משנת 1892 מאויתות מילים סיניות בעזרת האלפבית הלטיני (חוץ משמות פרטיים אשר אויתו לפי בחירה אישית ושמות של מקומות אשר תורגמו לפי רישום חסר סדר שיטתי של סניפי הדואר הסיני) לפי תעתיק ווייד-ג'יילס (של המזרחנים הבריטים תומאס וייד והרברט ג'יילס), המסתמכת על הגייה מנדרינית של הסימנים.

משנת 1958 הוכנסה לשימוש שיטת התעתיק פין-יין, המבוססת על ההגייה הרשמית של מנדרינית תקנית. שיטה זו זכתה לפופולריות ברחבי סין וכן לביסוס רשמי. מסוף שנות ה-70 במאה ה-20 הוחל שימוש נרחב בתעתיק זה בידי הגורמים הרשמיים בסין ובעולם, ולאחרונה נכנס לשימוש רשמי גם בטאיוואן.

לא קיימת שיטת תעתיק אחידה ורווחת לכתב סיני.

תהליך ההפשטה של הצלילים בשפה המדוברת לאורך ההיסטוריה יצר כפלי משמעות בהברות רבות בשפה הקלאסית, שכאשר נכתבו בפונטיקה כלשהי לא ניתן היה להבינם. מסיבה זו אין ערך רב לתיעתוק פונטי של כתבים עתיקים לפי שיטות תעתיק מודרניות.

כתב סיני בשפות שונות

פרט למנדרינית ולקנטונזית, הכתב הסיני משמש כיום גם בכתיבת יפנית ובמידה מוגבלת גם בקוריאנית. עם זאת קיימים הבדלים משמעותיים הן בצורת הסימנים עצמם והם בצורת השימוש בהם.

יפנית

ערך מורחב – קאנג'י

ביפנית מכונה הכתב הסיני "קאנג'י" והוא משמש לכתיבת היפנית בשילוב עם הכתבים הפונטיים קאטאקאנה והיראגאנה. הקאנג'י משמש בשני אופנים שונים. האחד מכונה "קוּנְיוֹמִי" והשני "אוֹנְיוֹמִי", והם נבדלים זה מזה בצורת ההגייה. שני השימושים זהים זה לזה בצורתם, וניתן להבחין ביניהם אך ורק לפי ההקשר במשפט. מרבית הסימנים משמשים בשני האופנים, כך שלמרבית הסימנים יש שתי הגיות שונות לפחות.

ההגייה של האוֹנְיוֹמי מבוססת על הגייה סינית כלשהי, ומשמשת ככלל לכתיבת מילים שמקורן בסינית, או מילים יפניות שנוצרו על בסיס סימנים סיניים. עם זאת, בניגוד לסינית, ההגייה אינה בהכרח חד-הברתית, ויכולה להיות גם דו-הברתית.

לעומת זאת: קוּנְיוֹמִי עושה שימוש רק במשמעות של הסימן כדי לכתוב מילים שמקורם יפני, ולכן הגייתו אינה מוגבלת במספר ההברות. על-פי רוב נכתב הקוניומי בצירוף עם אותיות היראגאנה, במיוחד בכתיבת פעלים ושמות תואר, מכיוון שההטיה של המלה אינה ניתנת לכתיבת בקאנג'י. לדוגמה, הסימן 売 מופיע במלה 販売 (הַאמְ-בַּאי - "מכירה") כאוֹנְיוֹמי, ובמילה 売れる (אוּרֶרוּ - "יכול למכור") כקוניומי. האוניומי במקרה זה הוא "בַּאי", ואילו הקוניומי הוא "אוּר (וּ)". ניתן לראות שהסימן משמש במשמעות דומה בשני המילים, אך ההגייה שונה לחלוטין.

שימוש נוסף של הסימנים הסיניים ביפנית הוא במתן שמות. גם כאן לסימנים משמעות דומה, אך לעיתים קרובות הגיית הסימנים שונה בשמות פרטיים הן מהאוניומי והן מהקוניומי. למשל האוניומי הנפוץ של הסימן 和 הוא ווָה, כמו למשל במילה 平和 (הֵייווָה - שלום), הקוניומי הנפוץ שלו הוא נָגוֹמ (וּ) כמו במילה 和む (נָגוֹמוּ - להרגיע), אך בשמות הוא יבוטא בדרך כלל קָזוּ, כמו בשם 和子 (קָזוּקוֹ).

פרט לאופן השימוש השונה, קיימים הבדלים מהותיים גם בצורת הסימן בין הסינית ליפנית. במהלך ההיסטוריה עברו סימנים רבים הפשטות שונות, ולאחר מלחמת העולם השנייה נערכה רפורמה רשמית, כשממשלת יפן אימצה באופן רשמי הפשטות שונות ואף הרחיבה אותן. סין אף אימצה אחדות מההפשטות היפניות כשערכה את הרפורמה בכתב בשנת 1956 (ראו לעיל), אך ככלל, הרפורמה היפנית בכתב שונה מהותית מזו הסינית, כפי שממחישה הטבלה הנתונה להלן:

השוואה בין סימנים סינים בכתיבה מסורתית, בכתיבה סינית מפושטת ובכתיבה יפנית מפושטת, בצורותיהן המודרניות התקניות

	סינית מסורתית	סינית מפושטת	יפנית	משמעות
פושט בסינית, אך לא ביפנית	電	电	電	חשמל
	開	开	開	פתיחה
	東	东	東	מזרח
	車	车	車	רכב
"פושט" ביפנית אך לא בסינית (לעיתים הדבר נובע מאימוץ חלופה שונה של אותו הסימן)	佛	佛	仏	בודהה
	黑	黑	黒	שחור
	冰	冰	氷	קרח
	兔	兔	兎	ארנב
פושט בשתי השפות, אך בדרכים שונות	賣	卖	売	מכירה
	圖	图	図	תרשים
	廣	广	広	רחב
	惡	恶	悪	רוע
	樂	乐	楽	כיף
	氣	气	気	אוויר, צ'י
פישוט זהה בשתי השפות	學	学	学	לימוד
	體	体	体	גוף
	點	点	点	נקודה
	會	会	会	פגישה
	寶	宝	宝	אוצר
	國	国	国	ארץ
	醫	医	医	רפואה

קוריאנית

ערך מורחב – הנג'ה

בקוריאנית מכונה הכתב הסיני "הַאנְגַּ'ה" והוא משמש לעיתים לכתיבת מילים שמקורן בסינית (בדומה לאוֹנְיוֹמִי ביפנית). הסימנים עצמם, פרט ליוצאי-דופן אחדים, זהים לאלו של הסינית המסורתית. עם זאת השימוש בסימנים אלה נפוץ הרבה פחות ונעשה בעיקר לצורך סגנוני.

בגלל הבדלי הגייה (בין היתר בשל היעדר טונים בקוריאנית), קיימים הומונים רבים בקרב מילים שמקורן בסינית. לכן, לעיתים נעשה גם שימוש בסימנים הסיניים כדי לבאר משמעות של מילים קשות בטקסט.

הסימנים הסיניים משמשים בקוריאה גם במתן שמות. ככלל, למרבית השמות הקוריאניים יש משמעות הנגזרת מהסימנים הסיניים של שמו, ובמובן זה השמות הקוריאניים דומים בתבניתם לאלו הסיניים (כלומר, שם משפחה המורכב מסימן אחד, ושם פרטי המורכב משני סימנים בדרך-כלל). כך למשל, שמו של באן קי-מון נכתב בקוריאנית כך: 반기문, ובכתב סיני הוא נכתב כך: 潘基文.

בקוריאה הצפונית השימוש בסימנים סיניים כמעט שלא קיים. הסיבה נעוצה בכך שהמשטר נוהג במדיניות של העצמת הזהות הקוריאנית, ומשתדל ככל האפשר לצמצם השימוש במילים שאולות, כולל מילים סיניות, ולהעדיף חלופות קוריאניות.

ראו גם

• שפות סיניות
• מנדרינית תקנית
• מנדרינית
• קנטונזית תקנית
• כתב נושו
• מבחן רשמי במנדרינית תקנית כשפה זרה (HSK)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא כתב סיני בוויקישיתוף

• אתר מקיף על האותיות והתרבות הסינית 中文.com
• רותה קופפר, עברית אני מדבר אליך, באתר הארץ
• "הכתב הסיני - האם מכשול לקדמה?" מתוך הרדיו הבינלאומי של סין (CRI)‏, 28 במרץ 2013
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32650043כתב סיני