סיבויה
| לידה | 760 |
|---|---|
| פטירה | 796 (בגיל 36 בערך) |
| ענף מדעי | בלשנות |
| מקום מגורים | איראן, עיראק |
| תרומות עיקריות | |
| ספרו נחשב לטקסט המכונן של הדקדוק הערבי | |
אבו בשר עמר בן עת'מאן בן קנבר, המכונה סיבויה (בערבית: سيبويه, נהגה: סיבָּוַיְהִי; בערך 760-796 לספירה), מדקדק ובלשן ממוצא פרסי. ספרו היחיד, "אל-כתאב" (الكتاب, מילולית: "הספר"), נחשב לטקסט המכונן של הדקדוק הערבי.
חייו
פרטי חייו של סיבויה לוטים בערפל. הדעה הרווחת היא כי הוא נולד בעיר אל-ביצ'אא' במחוז פארס שבאיראן. בשלב מסוים עבר לבצרה כדי ללמוד חדית' והלכה אסלאמית. מסופר כי עניינו בדקדוק החל לאחר ששגה בפומבי בציטוט מסורת שלימד אותו חמאד בן סלמה (מת ב-784). מבוכתו של סיבויה הובילה אותו ללמוד דקדוק אצל אל-ח'ליל בן אחמד (מת ב-791-2) ומדקדקים נוספים.
סוגיית הצרעה
זמן מה לאחר תחילת לימודיו אצל אל-ח'ליל התחולל, על פי סיפור המופיע בגרסאות שונות בקובצי ביוגרפיות מאוחרים, אחד האירועים המפורסמים בחייו של סיבויה, כאשר ניהל ויכוח לשוני עם המדקדק הכופי אל-כסאא'י. באירוע זה, המכונה "סוגיית הצרעה" (مسألة الزُنْبور), אל-כסאא'י הציב בפני סיבויה את האתגר של ניתוח המשפט הבא: "תמיד חשבתי שהעקרב בעל עקיצה מכאיבה יותר מזו של הצרעה, ואכן כזה הוא" (قد كنت أظن أن العقرب أشد لسعة من الزنبور فإذا هو هي/إياها). סיבויה טען כי הצורה הנכונה לסיים את המשפט היא במילה هي. נימוקו עלה בקנה אחד עם שאר התאוריה הדקדוקית שלו: המילה إياها מתפקדת כמושא ולכן מצריכה לפניה פועל, אך פועל כזה חסר בחלק האחרון של המשפט. אך לשמע דברים אלה, הזמין אל-כסאא'י כמה אינפורמנטים בדואים שהמתינו מחוץ לדלת, והם העידו כי הצורה עם המילה إياها היא השגורה בדיבורם, ולכן סיבויה טועה. או אז הודה סיבויה בתבוסתו וחזר למולדתו בפארס, שם מת זמן קצר לאחר מכן.[1]
סיפור הצרעה מעיד לא רק על הכבוד העצמי שהיה לסיבויה, אלא גם על החשיבות שהוא ראה בעדות של דוברי השפה הערבית הבדואים. על אף שעמדתו הייתה מבוססת על עקרונות דקדוקיים ברורים, הוא קיבל את עמדת האינפורמנטים הבדואים והודה בהפסדו.
יצירתו
ספרו רחב היריעה של סיבויה, "אל-כתאב", פותח במבוא המציג כמה מעקרונות היסוד של תורתו, תוך סקירה של חלקי הדיבר (שם, פועל ומילית), המבנה הבסיסי של נושא ונשוא, קריטריונים פורמליים וסמנטיים ועוד. לאחר המבוא מטפל סיבויה בדקדוק הערבי החל מהתחביר, דרך המורפולוגיה וכלה בפונטיקה ובפונולוגיה. לאורך הספר בולטת אחידות טרמינולוגית, למשל בקריטריונים לצורה נכונה (בערבית: حسن, "חסן") או לא-נכונה (قبيح, "קביח") או בעיקרון המנחה של קיאס (قياس, מילולית: "היקש, אנלוגיה") ליצירת תבנית ראשית שממנה נגזרות תבניות משניות.
מושא המחקר של סיבויה הוא הדיבור (كلام) של הערבים, והמידע שעמד לרשותו נלקח מהקוראן, מהשירה הערבית ומאינפורמנטים בדואים. שלושת המקורות הללו מייצגים את דרך (نحو, "נחו") הדיבור הנכונה בערבית. מכאן נגזר כנראה המונח "נחוי" (نحوي), המציין "מדקדק" בערבית. סיבויה תפס את הדיבור כמערכת של השפעות תחביריות שרכיבים מפעילים על רכיבים אחרים. כל השפעה תחבירית (عمل, "עמל") מורכבת משני רכיבים: המשפיע (عامل, "עאמל") והמושפע (معمول فيه, "מעמול פיה"). תוצאות ההשפעה התחבירית הזאת באות לידי ביטוי בסימני יחסה או מודוס (إعراب, "אעראב"). ביסודו של דבר מי גורם להשפעה זו הוא הדובר, אך בדרך כלל רכיבי המשפט הם הנתפסים כבעלי ההשפעה.
סיבויה מפרט בספרו את כל התבניות הידועות של שמות, פעלים ומיליות, ודן בקשר שבין תבנית לתפקיד. סיבויה סוקר מגוון רחב של תופעות מורפולוגיות, כגון: התנוין (סיומת הנון בסוף שמות עצם), צורות הקטנה, צורות זוגי, ריבוי שבור ועוד.
בפרקים האחרונים של ספרו סוקר סיבויה בפירוט את הפונמות הקיימות בערבית, לצד אלופונים הקיימים בדיאלקטים שונים.[2]
מורשתו
לסיבויה היו תלמידים בודדים, מהם מוכר בעיקר אל-אח'פש, שמילא תפקיד חשוב בהעברת "אל-כתאב" לדורות הבאים. רק כמאה שנה לאחר סיבויה, בתקופתו של אל-מֻברד (מת ב-898), זכה ספרו ליוקרה שממנה הוא נהנה עד היום. המורכבות הגדולה של הספר הקנתה לו סופרלטיבים שונים, בין השאר הוא מכונה "הקוראן של הדקדוק" (قرآن النحو, "קראן אלנחו"). מדקדקים מאוחרים יותר מיסדו את התאוריה של סיבויה. מונחים רבים שחסרים אצל סיבויה התווספו, ומנגד - עקרונות מסוימים ננטשו. אך ספרו של סיבויה תמיד נותר כמקור השראה וכנקודת התייחסות, במזרח כמו גם במערב.
לקריאה נוספת
* M. G. Carter, SIBAWAYHI, I.B. Tauris & Co Ltd and Oxford University Press India, 2004.
- Ramzi Baalbaki, The legacy of the Kitab : Sibawayhi’s analytical methods within the context of the Arabic grammatical theory, Leiden ; Boston : Brill, 2008.