מחנה שבויים
מחנה שבויים הוא מתקן כליאה לחיילי אויב אשר נפלו בשבי בזמן מלחמה. אמנות בינלאומיות קובעות כי אין לפגוע בחייל בצבא אויב שנכנע וחדל להוות איום, וכן אין להעמידו למשפט. חייל כזה נחשב שבוי, ועל-פי החוק הבינלאומי יש להחזיקו בתנאים סבירים עד תום המלחמה או עד להסדר כלשהו בין המדינות. הגוף הבינלאומי המפקח על תנאי החזקתם של שבויים ועל יצירת קשר בינם לבין קרוביהם הוא הצלב האדום הבינלאומי. לפי האמנות הבינלאומיות השבויים מוחזקים במחנה בתנאי כלא רק על מנת למנוע את בריחתם ולא כצעד ענישה או נקמה, עד לסיום המלחמה וחתימת הסכם לחילופי שבויים בין המדינות. לרוב השבויים מקבלים מדים מיוחדים, אך ניתן להם לשמור על דרגתם ולשמר את ההיררכיה הצבאית הפנימית. קצינים זוכים לרוב ליחס טוב יותר מחוגרים. עם קליטת השבויים למחנה מתבצע תהליך רישום ותשאול על ידי חוקר שבויים, במסגרתו מוכרע האם השבוי חיוני לחקירה (למשל אם הוא מחזיק בידע חיוני בשל תפקידו) אם לאו. שבויים המועמדים לחקירה מופרדים משאר השבויים ונלקחים במהלך שהותם במחנה למתקני חקירה, המצויים בו בדרך כלל. פרטי השבויים מועברים לפי הדין לצלב האדום, המיידע את מדינותיהם בדבר מצבם ומקום המצאם.
הדין הבינלאומי
בשנת 1899 אישררו מעצמות אירופה את אמנת האג הראשונה, האמנה כללה בין השאר פרק על הבטחת יחס הוגן לשבויי מלחמה וקבעה את היסוד לפיו השבוי נמצא בחסות המדינה השובה וגורלו איננו נתון לשרירות-ליבו של הכוח השובה. בשנת 1907 אושררה אמנת האג השנייה שהייתה שדרוג של אמנת האג הראשונה. אמנת האג השנייה הייתה חלק מ"האמנה על אודות דיני ומנהגי המלחמה ביבשה (IV)" שאושררה על ידי כל המדינות שלחמו במלחמת העולם הראשונה, למעט סרביה ומונטנגרו. על פי אמנת האג השנייה, התחייבו הצדדים לנהוג בשבויים בצורה אנושית, ולכלוא אותם רק בתור אמצעי למנוע את בריחתם. תנאי השבויים היו צריכים להיות כתנאים של חיילים של המדינה השובה, מבחינת מגורים, אוכל ולבוש. על פי האמנה, הותר להעביד שבויים חוגרים תמורת תגמול כספי והשכר המגיע להם ישמש להטבת תנאי כליאתם והעודף ישולם להם עם השחרור.
זכויותיהם ומעמדם של שבויים נקבעו באמנות ז'נבה השלישית (1929) והרביעית (1949). האמנות מגינה על השבוי מרגע נפילתו בשבי ועד לשחרורו, ומחייבת את הצבאות לנקוט באמצעים שיקלו על זיהוי השבויים. האמנה אוסרת על עינוי שבויים וקובעת כי נציגי הצלב האדום רשאים לבקר בכל מחנה שבויים, על כל תתי-המתקנים שבו (מעצר, בית חולים וכדומה), בכל עת.
היסטוריה
עד המאה ה-20
עד שלום וסטפליה (1648) היו הצבאות הלוחמים קטנים יחסית. שבויים, בפרט פצועים, הוצאו להורג או ערקו לצד השובה. שבויים אציליים הוחזקו בתנאי כלא ונפדו בכסף בתום הקונפליקט או במהלכו. לפיכך לא התקיים צורך לכליאת שבויים. אחד ההסכמים ההדדיים במסגרת שלום וסטפליה היה הסכם שלא לפגוע בחייל אויב שכנכנע ושלחררו עם תום המלחמה. שבויים הוחזקו במחנות זמניים סמוך לשדה הקרב או בטירות כבושות.
ב-1797 הוקם ליד פטרבורו, קיימברידג'שייר שבאנגליה מחנה השבויים Norman Cross, המחנה הראשון שנבנה במיוחד לצורך זה, עבור שבויים צרפתיים שנשבו במהלך מלחמות המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון[1][2].
במלחמת הבורים הקימו הבריטים מחנות ריכוז שאיכלסו הן לוחמים והן אוכלוסייה אזרחית, ובכללה נשים וילדים[3]. אמנת האג הראשונה באה על מנת לוודא שלא יתקיימו עוד מחנות ריכוז מעורבים לשבויי מלחמה ולאוכלוסייה אזרחית.
מלחמת העולם הראשונה
במהלך מלחמת העולם הראשונה הוחזקו למעלה מ-8 מיליון איש במחנות שבויים. מספר השבויים העצום היווה בעיה לוגיסטית ובמהלך המלחמה התפתחו בקרב הצדדים הלוחמים שיטות לטיפול בשבויים. החזקת השבויים קרוב לחזית במחנות זמניים הוכחה כבלתי מתאימה, עקב תנאי תברואה לקויים שגרמו לפריצת מגפות ואפשרות טכנית לבריחת שבויים אל החזית הקרובה וממנה חזרה לשורותיהם. השמירה על השבויים ריתקה כח אדם רב לוחם באופן בלתי מתוכנן וגרעה אותו מן החזית וכן הצריכה הובלת אספקה יקרה לטובת השבויים, שסבלו בשל הצורך בחסכון מרעב ומחסור. בהמשך המלחמה הועברו מחנות השבויים לעורף, בייחוד ברוסיה. כך הוקמו מחנות שבויים בסיביר, המרכזי שבהם בקרסנויארסק. רבים מהשבויים מתו מקור, רעב, עבודת פרך ועונשים פיזיים. העברת מחנות השבויים הגרמניים לעורף דווקא הטיבה את תנאי השבויים[4].
עם זאת, הייתה זו המלחמה הראשונה בה יושמו חוקים בינלאומיים לטיפול נאות בשבויים.
מלחמת העולם השנייה
האכזריות וחוסר האנושיות של מלחמת העולם השנייה לא פסחו על מחנות השבויים. גרמניה הנאצית ביקשה לשמור על מראית עין של קיום החוק הבינלאומי ולפיכך הוקמו בה מחנות ייעודיים לשבויי מלחמה מצבאות בנות הברית ממדינות המערב שכונו סטלאג (StaLag, קיצור של Stammlager), קצינים הוחזקו בנפרד במחנות שנקראו אופלאג (Oflag ,Offizierslager) לצלב האדום הותר לבקר במחנות והשבויים זכו ליחס סביר באופן יחסי. עם זאת, שבויי מלחמה רוסים ופולנים נשלחו פעמים רבות למחנות ריכוז, כולל אושוויץ. הגרמנים ניצלו את העובדה שברית המועצות לא אישררה את אמנת ז'נבה משנת 1929 ואף לא הכריזה באופן חד-משמעי על מחויבותה לאמנת האג וראו עצמם משוחררים מכל עכבה חוקית לגבי היחס לשבויי המלחמה משטחי ברית המועצות. שבויי המלחמה הסובייטים הוצעדו מאות קילומטרים, או הוסעו בקרונות רכבת להובלת בהמות, אולצו להקים בעצמם מחסות במחנות מאולתרים והוצאו להורג בטענות של מה-בכך. סיום מסעם לא היה במחנות שבויים אלא במחנות ריכוז. חלק משבויי המלחמה, רובם אוקראינים, גויסו על ידי האס אס, שהיה ממונה על מחנות הריכוז כסייענים[5].
מתוך 5.7 מיליוני חיילי הצבא האדום שנשבו במלחמה בידי הגרמנים, שוחררו מן המחנות כמיליון, רובם סייענים. 500,000 נוספים נמלטו או שוחררו בידי הצבא האדום (על-פי אומדנים של הפיקוד הגרמני העליון). שאר 3,300,000 (%57.5) נספו. לשם השוואה, מתוך 235,000 שבויי מלחמה אמריקנים ובריטים שהיו כלואים בסלאגים נספו 8,348 (%3.6). מתוך 3,155,000 שבויי מלחמה גרמנים ששבו הסובייטים (ונאסרו אף הם ללא זכויות השבויים שהקנו האמנות הבינלאומית במחנות בסיביר) נספו, על-פי ממצאי הוועדה הגרמנית הפדרלית של ההיסטוריונים, 1,185,000 (37.5%)[5].
ערך מורחב – שבי ביפן במאה ה-20
האימפריה היפנית ראתה בשבי בושה והשפלה. לוחמים יפנים העדיפו התאבדות על שבי. צידו השני של המטבע היה התייחסות מבזה ומשפילה של הכוחות היפנים לשבויי מלחמה בריטים ואמריקאים שנכנעו להם. מחנות השבויים ביפן ובשטחי הכיבוש שלה במנצ'וריה ובורמה נודעו ביחסם המשפיל שכלל החזקתם של השבויים בתנאים של רעב, זיהום ומניעת טיפול רפואי.
השבויים מן המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט הובלו למחנות במה שכונה "ספינות גיהנום" (Hell Ships), ספינות דחוסות שהתנאים בהן היו נוראים[6][7].
לאחר מלחמת העולם השנייה
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה הקפידו בדרך כלל המדינות החתומות על האמנות הבינלאומיות על תנאי השבי במחנות. מדינות שלא היו חתומות על האמנות (כגון צפון וייטנאם בעת מלחמת וייטנאם) אסרו שבויים בתנאים קשים ולא דיווחו עליהם לצלב האדום.
לאחר פיגועי 11 בספטמבר ומלחמת אפגניסטן שבתה ארצות הברית מספר גדול של לוחמי אל-קאעידה וטליבאן שהוגדרו כטרוריסטים. על מנת לאסור ולחקור את השבויים בחופשיות שאינה כבולה לחוק הבינלאומי כלאה ארצות הברית שבויים אלה במתקן המעצר בגואנטנמו שבמפרץ גואנטנמו בקובה, שטח שאינו כפוף לחוקת ארצות הברית. ארגון זכויות האדם אמנסטי אינטרנשיונל טוען שממשלת ארצות הברית מנצלת את הפרצות בחוק הללו על מנת לעצור ללא משפט ולחקור באמצעים שאינם חוקיים לפי האמנה[8]
מחנות שבויים בישראל
עקב העובדה שמלחמות ישראל היו קצרות יחסית, לא הוקמו במהלכן מחנות שבויים קבועים. השבויים טופלו במחנות ארעיים או בבסיסי צבא שהותאמו לצורך כך.
במהלך מלחמת לבנון הראשונה ובעת שהות צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון, בין השנים 1982-2000, ניהלה ישראל את כלא אנצאר, שהיה מתקן כליאה לשבויים. הכלא הוקם בשטח לבנון כיוון שהחוק הבינלאומי אוסר על הגליית שבויים שנשבו בשטח כיבוש אל מחוצה לו.
מדינת ישראל אינה מכירה באנשי ארגוני טרור הפועלים נגדה (חמאס, חזבאללה וכדומה) כחיילים, ולפיכך אינה מכירה בהם כשבויים כשהם נתפסים בידי חיילי צה"ל. לפעמים מועמדים אנשים אלה למשפט ונכלאים בגין עברה על חוקי מדינת ישראל, ולעיתים הם מוחזקים לפי צו מעצר מנהלי. בעיתונות הישראלית מקובל לכנות אנשים אלה "אסירים" או "עצורים", בעוד התקשורת הערבית מכנה אותם "שבויים" (أسرى). בשנת 2002 חוקקה הכנסת חוק בשם "חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים", שנועד להסדיר את העניין בחוק[9]. עצירים אלה, שנתפסו בעיקר באינתיפאדה הראשונה והאינתיפאדה השנייה מוחזקים בכלא קציעות ("אנצאר 3") ובבית סוהר עופר (הנמצא בשטחי יהודה ושומרון ולכן השוהים בו לא נחשבים על ידי החוק הבינלאומי לשבויים שהוגלו משטח כבוש).
מחנות שבויים בתרבות
- מלחמת העולם הראשונה
- אביגדור המאירי, בגיהנום של מטה, על חוויותיו כקצין צבא אוסטרו-הונגריה במחנה שבויים ברוסיה
- מלחמת העולם השנייה
- חוויות שבי ב"סטלאג"ים
- הבריחה הגדולה מסטלאג לופט III
- סטלאג 17
- סדרת ספרי סטאלג, עלילות לא צנועות בדיוניות המבוססות על מחנה שבויים כביכול
- שבי ביפן
- חוויות שבי ב"סטלאג"ים
לקריאה נוספת
- Alon Rachamimov, POWs and the Great War: Captivity on the Eastern Front, 2002 מסת"ב 9781859735787
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אתר שימור המחנה
- ^ מחנה השבויים הראשון
- ^ מחנות הפליטים במלחמת הבורים
- ^ שבויי מלחמת העולם הראשונה במחנות בגרמניה
- ^ 5.0 5.1 שבויי מלחמה סוביטיים, אתר יד ושם
- ^ American POWs on Japanese Ships Take a Voyage into Hell By Lee A. Gladwin
- ^ Hell_Ships באתר בריטי על מלחמת העולם השנייה
- ^ רונן בודוני, דו"ח אמנסטי השנתי: הפחד גוזל את החמלה, באתר ynet, 23 במאי 2007.
- ^ חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים
22376623מחנה שבויים