סטייפן ראדיץ'

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. סְטִיֶפַן ראדיץ’ (בקרואטית: Stjepan Radić; ) היה פוליטיקאי קרואטי ומייסד מפלגת האיכרים העממית הקרואטית (אנ') (HPSS), פעיל באוסטרו-הונגריה ובממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים.

לזכותו מייחסים את הפיכת האיכרים הקרואטים לכוח פוליטי בר-קיימא. לאורך כל הקריירה שלו, ראדיץ’ התנגד לאיחוד ולאחר מכן להגמוניה הסרבית ביוגוסלביה, והפך לדמות פוליטית חשובה באותה מדינה. הוא נורה בפרלמנט על ידי הפוליטיקאי של המפלגה הרדיקלית העממית (אנ') הסרבית פונישה ראצ'יץ' (אנ'). ראדיץ’ מת מספר שבועות לאחר מכן מפצע רציני בבטנו בגיל 57. התנקשות זו הרחיבה עוד יותר את הקרע בין הקרואטים והסרבים וגרמה להתמוטטות השיטה הפרלמנטרית, שהגיעה לשיאה בהקמת הדיקטטורה של 6 בינואר (אנ') של 1929.[1]

קורות חיים

נעורים והשכלה

סטייפן ראדיץ’ נולד בדסנו טרבריבו ליד סיסאק שבממלכת קרואטיה-סלאבוניה בתוך האימפריה האוסטרו-הונגרית, בתור התשיעי מתוך אחד-עשר ילדים.[2] אחיו היה האנתולוג אנטון ראדיץ' שהיה עתיד לשתף פעולה עם אחיו בהקמת מפלגת האיכרים. לאחר שגורש מהגימנסיה שלו בזאגרב, סיים את לימודיו בגימנסיה הריאלית הגבוהה בקרלובץ. ב-1888 נסע ראדיץ' לד'אקובו שם נפגש עם הבישוף יוסיפ יוראי סטרוסמאייר (אנ') כדי לבקש עזרה למסע לאימפריה הרוסית. סטרוסמאייר המליץ על ראדיץ’ למטרופוליט מיכאילו מבלגרד שהפנה אותו למורה לרוסית בקייב. ראדיץ' נסע לקייב והורשה לשהות בלאוורת קייב-פצ'רסק שם שהה שישה שבועות לפני שחזר לקרואטיה.

בספטמבר 1891, הוא נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת זאגרב. הוא נבחר כנציג של ציבור הסטודנטים בחגיגת 300 שנה לקרב סיסאק בשנת 1893. לאחר שביקר את הבאן של קרואטיה קארולי קואן-הדרוורי (אנ') במהלך הטקס והתייחס אליו כאל "הוסר מדיארי", ראדיץ’ נידון לארבעה חודשי מאסר אותם ריצה בפטריניה. הוא היה בין קבוצת תלמידים שהציתו את הטריקולור ההונגרי ב-16 באוקטובר 1895, במהלך ביקורו של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה בזאגרב. על כך קיבל ראדיץ' עונש מאסר וגורש מאוניברסיטת זאגרב, וכן אסרו עליו ללמוד באוניברסיטה כלשהי במונרכיה. לאחר שבילה זמן מה ברוסיה ולאחר מכן בפראג, המשיך ראדיץ' את לימודיו במכון למדע המדינה פריז, שם סיים את לימודיו ב-1899.[3]

ב-22 בדצמבר 1904 ייסדו אנטון וסטייפן ראדיץ’ את מפלגת האיכרים העממית הקרואטית (אנ') (HPSS). מטרתם הייתה לייצג, מעל הכל, את האינטרסים של האוכלוסייה הכפרית, שבאותה תקופה היוותה את רוב אוכלוסיית קרואטיה אך כמעט ולא נלקחה בחשבון על ידי המפלגות הבורגניות המבוססות. אולם בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה הצלחתם הייתה מוגבלת בתחילה. בין היתר, בשל חוק ההצבעה במפקד האוכלוסין שהיה בתוקף בקרואטיה-סלבוניה באותה תקופה, היא הצליחה לזכות רק בכמה מנדטים בסבור.

הדרך להקמת יוגוסלביה הראשונה

לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא התנגד למיזוג קרואטיה עם ממלכת סרביה ללא ערבויות לאוטונומיה קרואטית.[4] ראדיץ’ נבחר כחבר במועצה הלאומית של הסלובנים, הקרואטים והסרבים (אנ'). ב-24 בנובמבר 1918 הוא דחק בנציגים שהשתתפו במושב שיכריע את עתידה הפוליטי של המדינה לא "למהר כמו אווזים לתוך הערפל".[5] הוא היה החבר הבודד בוועד המרכזי של המועצה הלאומית שהצביע נגד שליחת משלחת לבלגרד כדי לנהל משא ומתן עם ממלכת סרביה. ב-26 בנובמבר הוא הודח מהוועד המרכזי.

לאחר הקמת ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים, מונו שני נציגים של מפלגתו של ראדיץ’ (ששמה אז היה המפלגה הקרואטית של האיכרים פשוטי העם) לנציגות הזמנית ששימשה כפרלמנט עד שניתן היה לערוך בחירות. ראדיץ’ סירב להשתתף, דבר שלדעתו נתן לגיטימציה לאיחוד.

מאסר

ב-8 במרץ 1919, קיבל הוועד המרכזי החלטה פרי עטו של ראדיץ’ שהכריזה "האזרחים הקרואטים אינם מכירים במה שמכונה ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים תחת שושלת קאראג'ורג'ביץ' מכיוון שממלכה זו הוכרזה שלא על ידי הפרלמנט הקרואטי וללא כל מנדט של העם הקרואטי". ההצהרה המלאה נכללה במזכר שתורגם לצרפתית ונשלח צרפת כדי להפנות לועידת השלום בפריז. מעשה זה עורר החלטה של הממשלה לעצור את ראדיץ’ יחד עם מספר חברי מפלגה נוספים.

הוא היה במעצר כ-11 חודשים עד פברואר 1920, ממש לפני הבחירות הפרלמנטריות הראשונות של ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים לאספת הנציגים שנערכו ב-28 בנובמבר כאשר קיבל חנינה.[6] תוצאת הבחירות בנובמבר הייתה 230,590 קולות, שהשתוו ל-50 מושבים בפרלמנט מתוך 419.[7] ב-8 בדצמבר, לפני הישיבה הראשונה של הפרלמנט, ארגן ראדיץ’ עצרת מסיבית של 100,000 איש בזאגרב. סטייפן ראדיץ’ ומפלגתו ערכו פגישה בה הועלתה הצעה והצביעו עליה כי המפלגה לא תהיה חלק מדיונים פרלמנטריים לפני שהעניינים ייפתרו לראשונה עם סרביה בנושאי ממשל, כשהנושאים הבולטים ביותר הם ההקטנה של העם הקרואטי והסמכויות הגלויות של המלך עם השלטון המרכזי בבלגרד. שמה של המפלגה שונה לאחר מכן למפלגת האיכרים הרפובליקנית הקרואטית (CRPP), תוך הדגשת עמדתה הרשמית של המפלגה.[6] בדצמבר, הבאן של קרואטיה, מאטקו לגינייה (אנ'), הודח על ידי הקבינט של מילנקו רדומאר וסניץ' (אנ'), משום שאיפשר את קיום העצרת.

החוקה החדשה

ב-12 בדצמבר 1920, היה המושב הראשון של הפרלמנט של ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים, ללא הנציגים של ה-CRPP (50 נציגים) ומפלגת הזכויות הקרואטית (2 נציגים), בסך הכל הושבעו 342 נציגים מתוך 419 שנבחרו. ב-28 ביוני 1921, החוקה של ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים אושרה לאחר הצבעה של 223 נציגים מתוך 285 הנוכחיים, המספר הכולל של הנציגים בפרלמנט הוא 419;[8] 35 הצביעו נגד ו-161 נמנעו או יצאו מהאולם בעת ההצבעה.[9] החוקה נודעה בדרך כלל כחוקת וידובדן (יום ויטוס הקדוש) לזכר יום השנה לקרב הסרבי על קוסובו, גם יום השנה לרצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד ב-1914.[10]

בבחירות הבאות לפרלמנט, שנערכו במרץ 1923, עמדתם של סטיפאן ראדיץ’ ומפלגתו נגד השלטון המרכזי הצליחה להפוך לקולות נוספים. תוצאות הבחירות היו, 70 מושבים או 473,733 קולות ל-CRPP,[11][12] אשר ייצגו את רוב הקולות הקרואטים בחלקים הצפוניים והדרומיים של קרואטיה, כמו גם את הקולות הקרואטים בבוסניה, כמו גם בהרצגובינה.

המאסר השני

ראדיץ’ עדיין נאחז ברעיון של קרואטיה עצמאית, והרחיק את המפלגה מהפרלמנט במחאה. זה למעשה העניק לראש ממשלת סרביה ניקולה פאשיץ' את ההזדמנות לבסס את השלטון ולחזק את ממשלתו הנשלטת על ידי הסרבים. ראדיץ’ יצא למסע מעבר לים ללא אישור ב-1923, וביקר באנגליה, צרפת, אוסטריה וברית המועצות. ב-1 ביולי 1924, הוא הכריז שמפלגתו תצטרף לקרסטינטרן (אנ')[א] כל עוד היא ללא ייצוג יוגוסלבי והאינטרנציונל הקומוניסטי גינה את האיחוד היוגוסלבי.[13] קונגרס המפלגה אישר את הצטרפות המפלגה לקרסטינטרן ב-24 באוגוסט ולאחר מכן, אנשי המרכז והמלוכנים האשימו אותו בקומוניזם ובפעילות אנטי-מדינתית.[13] ב-23 בדצמבר הכריזה הממשלה המרכזית כי המפלגה הפוליטית של ראדיץ’ מפרה את חוק ביטחון הפנים משנת 1921,[13] והחלטה זו אושרה על ידי אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה ב-1 בינואר 1924. סטייפן ראדיץ’ נעצר ב-5 בינואר, יחד עם כמה חברים בולטים במפלגתו.

בבחירות לפרלמנט בפברואר 1925, הצליחה ה-CRPP, לזכות ב-67 מושבים פרלמנטריים עם סך של 532,872 קולות, אף על פי שכל ההנהגה שלה הייתה מאחורי סורג ובריח, ורק עם סטייפן ראדיץ’ בראשה.[13] אף על פי שספירת הקולות הייתה גבוהה יותר מאשר בבחירות הקודמות, ההטיה בקביעת מחוזות בחירה של הממשלה המרכזית הבטיחה שהמפלגה תקבל פחות מושבים פרלמנטריים. על מנת להגביר את כוח המשא ומתן שלה, נכנסה מפלגת האיכרים לקואליציה עם המפלגה הדמוקרטית העצמאית (אנ') (Samostalna demokratska stranka), מפלגת העם הסלובנית (אנ') (Slovenska ljudska stranka) והארגון המוסלמי היוגוסלבי (אנ') (Jugoslavenska muslimanska organizacija).

החזרה לפרלמנט

מיד לאחר הבחירות לפרלמנט במרץ 1925, ה-CRPP שינתה את שם המפלגה למפלגת האיכרים הקרואטית (אנ') (Hrvatska seljačka strranka).[14] בגיבוי שותפי הקואליציה, ערכה מפלגת האיכרים הסכם עם המפלגה הסרבית השמרנית הגדולה – המפלגה הרדיקלית העממית (אנ') (Narodna radikalna stranka), במסגרתו נקבע הסדר חלוקת כוח, וכן עסקה לשחרור הנהגת מפלגת האיכרים מהכלא. מפלגת האיכרים הכירה בשלטון המרכזי ובשלטון המלך, כמו גם בחוקת וידובדן מול הפרלמנט המלא ב-27 במרץ 1925.[14] סטייפן ראדיץ’ מונה לשר החינוך,[14] בעוד שחברי מפלגת האיכרים האחרים קיבלו משרות שר: פאבלה ראדיץ’, ניקולה ניקיץ', בנג'מין סופרינה ואיבן קריאץ'. הסדר שיתוף כוחות זה נקטע לאחר פטירתו של נשיא המפלגה הרדיקלית העממית, ניקולה פאשיץ', ב-10 בדצמבר 1926.

עד מהרה ראדיץ’ התפטר מתפקידו השר ב-1926 וחזר לאופוזיציה, ובשנת 1927 נכנס לקואליציה עם סווטוזר פריביצ'ביץ' (אנ'), נשיא המפלגה הדמוקרטית העצמאית (אנ'), מפלגה מובילה של הסרבים בקרואטיה.[15] לקואליציית האיכרים-דמוקרטים הייתה הזדמנות אמיתית לשים קץ לאחיזת החנק ארוכת השנים של הרדיקלים בפרלמנט. קודם לכן הם היו יריבים זה מכבר, אך הדמוקרטים התפכחו מהביורוקרטיה של בלגרד והחזירו את היחסים הטובים עם מפלגת האיכרים עמה היו בעלי ברית בתקופת האימפריה האוסטרו-הונגרית. עם הסדר זה הצליח סטייפן ראדיץ’ להשיג רוב פרלמנטרי בשנת 1928. עם זאת, הוא לא הצליח להרכיב ממשלה. לקואליציית האיכרים-דמוקרטים התנגדו חלק מהאליטה הקרואטית, כמו איוו אנדריץ', שאף ראה במצביעי מפלגת האיכרים "...טיפשים בעקבות כלב עיוור..." (הכלב העיוור הוא סטייפן ראדיץ’). כשהגיע באמצע שנות ה-50 לחייו, ראדיץ’ היה כמעט עיוור.

ההתנקשות בפרלמנט

ניסיון ההתנקשות בבלגרד
קברו של סטייפן ראדיץ’ בבית הקברות מירוגוי

איומים ברצח ואיומים במכות אלימות הושמעו נגד סטייפן ראדיץ’ בפרלמנט, ללא כל התערבות של נשיא האספה (יושב ראש הפרלמנט). בבוקר 20 ביוני 1928, הוזהר ראדיץ’ מפני הסכנה של ניסיון התנקשות נגדו והתחננו אליו להתרחק מהאספה לאותו יום. הוא השיב שהוא כמו חייל במלחמה, בתעלות וככזה מחובתו ללכת אבל בכל זאת הבטיח לא להוציא מילה אחת.

באספה קם פונישה ראצ'יץ' (אנ'), חבר במפלגה הרדיקלית העממית ממונטנגרו, ונשא נאום פרובוקטיבי שהניב תגובה סוערת מצד האופוזיציה אך ראדיץ’ עצמו שתק לחלוטין. לבסוף, צעק איבן פרנר ממפלגת האיכרים בתגובה, "שדדת בייים" (הכוונה להאשמות בשחיתות הקשורות אליו). בנאום מוקדם יותר האשים ראדיץ’ את ראצ'יץ' בגניבה מאוכלוסייה אזרחית ומאוחר יותר סירב להתנצל כאשר ראצ'יץ' ביקש ממנו לעשות זאת. פונישה ראצ'יץ' עשה את דרכו אל דוכן הדוברים מול הקרואטים. הוא הכניס את ידו לכיסו, שם החזיק את האקדח, והתייצב מול הנשיא נינקו פריץ' ואמר לו: "אני מבקש ממך, אדוני הנשיא, להעניש את פרנר. אם לא תצליח לעצור אותי, אעניש אותו בעצמי!" אחרי האיום הזה התחילו צעקות בחדר. אבל ראצ'יץ' המשיך באיומיו: "מי שינסה לעמוד ביני לבין פרנר ייהרג!" באותו רגע הוציא פונישה ראצ'יץ' את אקדח הלוגר שלו. השר וויצ'יץ', שישב על הספסל מאחורי ראצ'יץ', תפס את ידו כדי לעצור אותו. במקביל, השר קוג'ונדז'יץ' נחלץ לעזרתו, אולם ראצ'יץ', בהיותו חזק מאוד, השתחרר. בדיוק בשעה 11:25 נורו יריות - פרנר נפגע 1 ס"מ מעל הלב. כשהתמוטט, ראצ'יץ' כיוון לעבר סטייפן ראדיץ'. דורו באסאריצ'ק הבחין בכך וזינק לעזור לו. ראצ'יץ', לעומת זאת, פנה לדרכו וירה בו, כדור נכנס למותניו ויצא סביב עצם השכם שלו. באסאריצ'ק התעלף מיד. איבן גראנדה רץ מול סטייפן ראדיץ' וראצ'יץ' ירה בו בזרועו. ברגע שנפל, ראצ'יץ' כיוון לעבר סטייפן ראדיץ', וירה בו בחזה. בשלב זה קפץ פאבלה ראדיץ' לכיוון ראצ'יץ', שלא התבלבל, שהעיר: "הא! חיפשתי אותך!" וירה בו 1 ס"מ מתחת ללב. האמינו שראצ'יץ' יירה בסווטוסר פריביצ'ביץ', שישב ליד סטייפן ראדיץ', לאחר מכן, אבל ראצ'יץ' במקום זאת יצא מהחדר דרך לשכות השרים. כל ההתנקשות הסתיימה תוך פחות מדקה. זה היה אחד מההתנקשויות הראשונות בבניין ממשלתי בהיסטוריה. ראדיץ' הושאר למוות ואכן סבל מפצע כה חמור בקיבה (גם הוא היה חולה סוכרת) עד שנפטר מספר שבועות לאחר מכן בגיל 57. את הלווייתו ניהל הארכיבישוף אנטון באואר מזאגרב. הייתה השתתפות עצומה בקבורתו, ומותו נתפס כגורם לקרע קבוע ביחסי קרואטים-סרבים ביוגוסלביה הישנה.

פונישה ראצ'יץ' הורשע במעשי הרצח ונידון ל-60 שנות מאסר, שצומצמו מיד ל-20 שנה. ראצ'יץ' בילה את רוב מאסרו במעצר בית בווילה נוחה, שם שרתו אותו שלושה משרתים והיה חופשי להיכנס ולצאת כרצונו. הקלה בעונשו הגיעה ככל הנראה כתוצאה מהקשר שלו עם הצ'טניקים. הוא שוחרר ממעצר בית ב-27 במרץ 1941. ראצ'יץ' נורה על ידי הפרטיזנים היוגוסלבים ב-16 באוקטובר 1944 במהלך שחרור בלגרד ממדינות הציר.

בינואר 1929, בעקבות המשבר הפוליטי שגרמה ההתנקשות, ביטל אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה את החוקה, פיזר את הפרלמנט, אסר על כל המפלגות הפוליטיות האתניות, האזוריות והדתיות, והכריז על דיקטטורה מלכותית.

ראדיץ' קבור בבית הקברות מירוגוי בזאגרב.[16]

מורשת

מותו האלים של ראדיץ' הפך אותו לקדוש מעונה ולאייקון של מאבק פוליטי למען האיכרים ומעמד הפועלים, וכן לאייקון של פטריוטים קרואטים. האיקונוגרפיה של סטיפאן ראדיץ' שימשה מאוחר יותר לא רק את יורשו ולאדקו מצ'ק (אנ'), אלא גם פלגים פוליטיים אחרים בקרואטיה: מימין ומשמאל.

אנדרטה לזכר סטייפן ראדיץ’ בזאגרב

תנועת האוסטשה השתמשה במותו של סטייפן ראדיץ’ כהוכחה להגמוניה הסרבית, וכתירוץ ליחסם לסרבים. עם זאת, מספר דמויות מובילות במפלגת האיכרים שהפכו למתנגדים פוליטיים לאוסטשה נכלאו או נהרגו על ידי המשטר. הפרטיזנים, לעומת זאת, השתמשו במותו של ראדיץ' כדרך לגייס את חברי מפלגת האיכרים שהתאכזבו ממדינת קרואטיה העצמאית, ולאחרונים הייתה חטיבה אחת על שם אנטון וסטייפן ראדיץ' ב-1943.

דמותו של סטייפן ראדיץ' הייתה בשימוש נרחב במהלך תנועת האביב הקרואטי (אנ') בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20. ישנן קבוצות עממיות רבות, מועדונים, בתי ספר יסודיים ותיכוניים הנושאים את השם סטייפן ראדיץ'. בערים רבות בקרואטיה יש רחובות וכיכרות על שמו. בשנת 2008, בסך הכל נקראו על שמו 265 רחובות בקרואטיה, מה שהפך את ראדיץ' לשם השלישי בשכיחותו של הרחובות במדינה.[17] גם פסלים של סטייפן ראדיץ' נפוצים. דיוקנו תואר על הצד השני של שטר הכסף הקרואטי בן 200 קונה, שהונפק בשנים 1993 ו-2002.[18] מאז 1995 הרפובליקה של קרואטיה מעניקה את אות מסדר סטייפן ראדיץ' (אנ'). בשנת 2015 הכריז הפרלמנט הקרואטי על 20 ביוני כיום הזיכרון לסטייפן ראדיץ' ולקורבנות יוני.

בשנת 1997, קבע סקר שערך השבועון הקרואטי Nacional את סטייפן ראדיץ' כאישיות ההיסטורית הקרואטית הנערצת ביותר.


לקריאה נוספת

  • Dragnich, Alex N. (1983). The First Yugoslavia: Search for a Viable Political System. Hoover Press. ISBN 978-0-8179-7843-3.
  • Biondich, Mark (2000). Stjepan Radic, the Croat Peasant Party, and the Politics of Mass Mobilization, 1904-1928. University of Toronto Press. ISBN 978-0-8020-8294-7.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סטייפן ראדיץ' בוויקישיתוף

ביאורים

  1. ^ היה ארגון איכרים בינלאומי שהוקם על ידי האינטרנציונל הקומוניסטי (קומינטרן) באוקטובר 1923. הארגון ניסה להשיג יחסי חזית מאוחדת עם מפלגות איכרים רדיקליות במזרח אירופה ובאסיה, ללא הצלחה מתמשכת.

הערות שוליים

  1. ^ Goldstein, Ivo (13 בינואר 2019). "Prošlo je 90 godina od državnog udara kojim su trebali biti izbrisani i Hrvati i Srbi i Slovenci". Jutarnji list. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Rychlik, Jan (2015). "Braća Radić i Hrvatska seljačka stranka" The Radić Brothers and the Croatian Peasant Party. Almanac Jankovic. Matica Hrvatska Daruvar. 1: 91–99
  3. ^ "Radić, Stjepan". Croatian Encyclopedia. Miroslav Krleža Institute of Lexicography.
  4. ^ Austria, Croatia, and Slovenia. Britannica Educational Publishing. 2013. p. 168. ISBN 978-1-6153-0977-1.
  5. ^ Novoselac, Veronika; Smiljanić, Vlatko (2023). "»Do not rush like geese into fog!«. Critical analysis of the discourse of a political leader's speech on the example of Stjepan Radić's speech from 24/25 November 1918 in the National Council". Nova prisutnost. 21 (2). doi:10.31192/np.21.2.6.
  6. ^ 6.0 6.1 Vucinich, Wayne S. (2023) [1969]. Contemporary Yugoslavia: Twenty Years of Socialist Experiment. University of California Press. p. 11. ISBN 978-0-5203-3111-2.
  7. ^ Hondius, Frits W. (2019). The Yugoslav community of nations. Walter de Gruyter GmbH & Co KG. pp. 94–95. ISBN 978-3-1115-5891-2.
  8. ^ Pavlowitch, Stevan K. (2014). A History of the Balkans 1804-1945. Routledge. p. 260. ISBN 9781317900177.
  9. ^ Evans, James (2008). Great Britain and the Creation of Yugoslavia: Negotiating Balkan Nationality and Identity. Bloomsbury Publishing. p. 215. ISBN 978-0-8577-1307-0.
  10. ^ Hall, Richard C. (2012). The Modern Balkans: A History. Reaktion Books. p. 99. ISBN 978-1-7802-3006-1.
  11. ^ Sachar, Howard M. (2014). The Assassination of Europe, 1918-1942: A Political History. University of Toronto Press. p. 235. ISBN 978-1-4426-0921-1.
  12. ^ Ramet, Sabrina P. (2006). The Three Yugoslavias: State-Building and Legitimation, 1918-2005. Indiana University Press. p. 61. ISBN 978-0-2533-4656-8.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 Daskalov, Roumen; Mishkova, Diana, eds. (2013). Entangled Histories of the Balkans - Volume Two: Transfers of Political Ideologies and Institutions. BRILL. ISBN 978-9-0042-6191-4.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 Nielsen, Christian Axboe (2014). Making Yugoslavs: Identity in King Aleksandar's Yugoslavia. University of Toronto Press. p. 52. ISBN 9781442627505.
  15. ^ Vuckovic, Gojko (2018). Ethnic Cleavages and Conflict: The Sources of National Cohesion and Disintegration - The Case of Yugoslavia. Routledge. ISBN 9780429818387.
  16. ^ Croatia. Bradt Travel Guides. 2016. p. 131. ISBN 9781784770082.
  17. ^ Letica, Slaven (29 בנובמבר 2008). Bach, Nenad (ed.). "If Streets Could Talk. Kad bi ulice imale dar govora". Croatian World Network. ISSN 1847-3911. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ THE 200 KUNA BANKNOTE
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38179123סטייפן ראדיץ'

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=סטייפן_ראדיץ%27&oldid=2538990"