משה יעקב בן גבריאל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מ.י. בן-גבריאל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
משה יעקב בן גבריאל

משה יעקב בן גבריאלגרמנית: Eugen Hoeflich;‏ 15 בספטמבר 1891 - 17 בספטמבר 1965) היה סופר ועיתונאי יהודי אוסטרי.

קורות חיים

משה יעקב בן גבריאל נולד בווינה בשנת 1891 בשם אויגן הפליך, וכבר מגיל מוקדם החל לכתוב בסגנון אקספרסיוניסטי, שהיה מקובל בקרב הסופרים היהודיים בעיר הולדתו. במהלך חייו פרסם אלפי מאמרים וכתב כ-15 ספרים בגרמנית ובעברית.

בימי מלחמת העולם הראשונה שירת כחייל וכקצין בצבא האוסטרי. בשנת 1917 נשלח לירושלים כמפקד של יחידה צבאית אוסטרית קטנה. במהלך שהותו בירושלים למד עברית וערבית והתאהב באזור וברעיון הציונות. התעניינותו בציונות הייתה כה חזקה, עד שמפקדיו החליטו להרחיקו מארץ ישראל והוא נשלח חזרה לאוסטריה. שם הצטרף לקבוצות ציוניות, היה חבר פעיל באגודת "הכח" והיה אחד ממייסדי "הפועל הצעיר" באוסטריה. כמו כן היה מזכיר אגודת הסופרים האמנים "הרוח" וקצין בלגיון היהודי בווינה בימי המהפכה באוסטריה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1920 היה ציר בקונגרס "הפועל הצעיר" בפראג. ערך את השבועון "עזרא" והוציא לאור את כתב העת "האוהל" ("das Zelt"), כתב עת שהיה מוקדש למאמרים פרי עטם של סופרים יהודיים ושילב בו גם אמנות יהודית. הפליך הוציא לאור רק 11 חוברות של כתב העת במהלך שנת 1924, עד שאזלו בידיו האמצעים. בה בעת פרסם חיבורים פאן-אסיאתיים, שבהם הביע את תמיכתו ברעיון של אסיה מאוחדת כמשקל-נגד תרבותי מול ההגמוניה האירופאית.

בשנת 1927 עלה לארץ ישראל יחד עם אשתו, השחקנית מרים בן גבריאל (בשם נעוריה: מרתה שנבל, בת משפחתו של הפסנתרן פרופ' ארתור שנאבל[1]). בני הזוג קבעו את משכנם בירושלים. אחד ממעשיו הראשונים של הפליך היה לשנות את שמו למשה יעקב בן גבריאל. הוא הצטרף לארגון "ההגנה" ובימי מלחמת העולם השנייה אף לבריגדה היהודית. ביולי 1941 יצא זכאי במשפט שנפתח נגדו על שלא שיתף פעולה עם פקיד מחלקת הבריאות שבא לשפוך סיד בבור המים שלו בשבת. השופט קבע שהפקיד מחויב לכבד את יום השבת[2].

בארץ ישראל פעל כעיתונאי חוץ, וכתב בעיקר לעיתונים אירופיים בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ, וכן עבור עיתונים יהודיים ולא יהודיים בצרפת, באנגליה, בארצות הברית, בצ'כוסלובקיה ובמדינות נוספות, וגם בישראל בעיתון באנגלית "פלסטיין פוסט". בפרוץ מלחמת העולם השנייה, העיתונים שעבורם כתב נסגרו על ידי הנאצים או שינו את מגמתם, כך שכבר לא היה מקום לכתבות על המזרח התיכון מאת עיתונאי יהודי.

באותם הימים כתב רומנים וסיפורים קצרים, רובם בשפה הגרמנית. יצירותיו ראו אור גם בעברית, אך רק כתרגומים של המקור הגרמני. בעברית הופיעו ספריו "זהב בחוצות" (1947), "הבריחה תרשישה", "שועלים בירושלים" (1929) ו"בבית אחד נתאלמנו". בנוסף כתב יצירה סאטירית גדושה בדמיון, אירוניה והומור בשם "האזרח האמיץ מחשבי בימי שלום ובמלחמה" (מסדה, תשי"א). כתיבתו מלאה בנופים האנושיים והפיזיים של ארץ-ישראל, ומתאפיינת בשפה קצרה וחסכנית המבטאת חיבה עזה לארץ ישראל.

בעקבות הדיווחים על פלישת הנאצים חיבר בן גבריאל את ספרו החשוב "בית ברחוב הקרפיונים" (Das Haus in der Karpfengasse), שבו הוא מתאר את גורלם של דיירים יהודיים ולא יהודיים בבית בדיוני בפראג במהלך השבועיים הראשונים לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה בידי הנאצים, בחודש מרץ 1939. ספר זה שימש בסיס לסרט גרמני, שהוקרן בטלוויזיה ועובד לגרסה קולנועית. הסרט זכה ב"אוסקר הגרמני" בשנת 1965.

לאחר מלחמת העולם השנייה, חזר בן גבריאל לעבוד כעיתונאי ובה בעת המשיך לחבר רומנים, סיפורים ותסכיתים.

כבר בשנות ה-50 של המאה הקודמת זכה לפופולריות רבה דווקא בגרמניה. רוב ספריו קלילים והומוריסטיים ומספרים על החברה הישראלית הצעירה וספרות זו מצאה לה קוראים רבים בגרמניה. בעקבות הצלחתו הרבה בגרמניה נסע לשם לעיתים קרובות להעניק הרצאות בפני קהלים שונים, קרא מכתביו בציבור, הוזמן לדבר ברדיו והפך לבן שיחה מבוקש אצל אינטלקטואלים ואנשי תרבות גרמניים.

לאחר פטירתו בשנת 1965 נמסר ארכיונו האישי לספרייה הלאומית. בן גבריאל קבע בצוואתו שכל עיזבונו יישמר באוספי הספרייה, והוא כולל תעודות אישיות ומסמכים ביוגרפיים, כתבי יד של יצירותיו, אוסף קטעי עיתונות והתכתבויות.

לאחר מותו נקרא על שמו רחוב בשכונת תלפיות בירושלים.[3]

מספריו

כתבים שראו אור בגרמנית

  • Der Weg in das Land (הדרך לארץ)
  • Der rote Mond (הירח האדום)
  • Die Pforte des Ostens (שערי המזרח)
  • Feuer im Osten (אש במזרח)
  • חרן
  • הפקר
  • שועלים בירושלים
  • הבדקרה הזעיר הארצישראלי

כתבים שתורגמו לעברית

  • שועלים בירושלים, תל אביב: מוריה, דפוס הארץ, תר"ץ.
  • בית ברחוב הקרפיונים, תל אביב: אל"ף, 1972.
  • זהב בחוצות, ירושלים: אחיאסף, 1946.]
  • הבריחה תרשישה, תל אביב: עם הספר, 1972. ‬
  • בבית אחד נתאלמנו, ל אביב: דפוס א’ סטרוד, 1947.
  • האזרח האמיץ מחשבי בימי שלום ובמלחמה, תל אביב: מסדה, 1951. ‬

לקריאה נוספת

  • 'בן גבריאל (הפליך), משה יעקוב (אויגן)', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 86. (הספר בקטלוג ULI)
    • 'בן גבריאל, מרים', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 86.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בספר האישים, להלן "לקריאה נוספת", נאמר בטעות שהייתה בתו, אך הדבר לא אפשרי. אביה, משה (מוריץ) שנאבל היה אחיו של איזידור שנאבל אביו של ארתור.
  2. ^ אף פקיד ממשלתי מחוייב לכבד את השבת, המשקיף, 30 ביולי 1941
  3. ^ רחוב בן גבריאל באתר עיריית ירושלים
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27871509משה יעקב בן גבריאל