משפט סוקרטס
משפט סוקרטס הוא משפט בו הועמד לדין הפילוסוף האתונאי סוקרטס, באשמת "קלקול הנוער וכפירה באלילי העיר" בסיומו נידון למוות והוצא להורג בשתיית רעל.
מותו של סוקרטס הפך אותו למעין "קדוש חילוני", אשר מת על מזבח דעותיו. מוטיב זה קודם בעיקר על ידי שני תלמידיו הגדולים של סוקרטס, אפלטון וקסנופון, שעל תיאוריהם נסמכים ההיסטוריונים וחוקרי הפילוסופיה הרבים שחקרו את האירוע. עד היום מהווה המשפט, הליכיו והסיבות שגרמו לו נושא שנוי במחלוקת בין החוקרים, בין היתר סביב שאלה מהי הסיבה האמיתית לאישומים נגד סוקרטס.
רקע
הדמוקרטיה האתונאית
ערכים מורחבים – הדמוקרטיה האתונאית, המלחמה הפלופונסית
אתונה בימיו של סוקרטס הייתה פוליס, עיר-מדינה שנהנתה משלטון עצמי ודמוקרטי. כל בעלי התפקידים בממשל נבחרו על ידי כלל האזרחים (או באמצעות גורל) וכהונתם הוקצבה לזמן מוגבל. ההחלטות הפוליטיות של העיר נקבעו באספות עם באגורה, בהן ניתנה רשות הדיבור לכל אזרח ללא קשר למעמדו. בבסיס הפוליס עמדה האמונה כי לכל אדם יש את הלוגוס, התבונה וכן מוסר ותחושת צדק ואלה מאפשרים לכלל האזרחים להתאגד יחד לשלטון עצמי, המעניק שוויון מלא לכלל אזרחי הפוליס ללא הבדל בין המעמדות ומנוהל על ידי האזרחים עצמם.
באותם ימים התחוללה ביוון הקלאסית המלחמה הפלופונסית. אתונה ובנות חסותה הקימו את הליגה האטית-דלית, שנאבקה על השליטה ביוון העתיקה בספרטה ובנות בריתה מהליגה הפלופונסית. במהלך המלחמה עברו ערים רבות בין הצדדים לפי תוצאות הקרבות והמרידות המקומיות. המאבק בין המעמדות, השכיח באותה תקופה, תרם גם הוא לחלוקה בין הצדדים: עיר בעלת שלטון אריסטוקרטי נטתה לתמוך בספרטה האוליגרכית והיה והדמוקרטים גברו והפילו את השלטון העבירו את תמיכת העיר לאתונה. אתונה עצמה לא הייתה יוצאת מן הכלל וגם בה הייתה סיעה אריסטוקרטית מפותחת, שהתנגדה לדמוקרטיה וקיימה קשרים עם ספרטה האויבת. רבים מצעירי המעמד העליון היו חברים באגודות סתרים שנלחמו למען הפלת הדמוקרטיה והצטרפות לספרטה.
בשנת 411 לפני הספירה, בשיתוף פעולה בין ה"מתונים" ל"אריסטוקרטים", התחוללה "המהפכה האוליגרכית", שבסופה הוקמה מועצה של ארבע מאות חברים, שהשליטה בעיר שלטון אוליגרכי ששלל את זכויות המעמד העני. לאחר ארבעה חודשים של טרור וחיסולים פוליטיים, נפל המשטר המצומצם בעקבות דחיית המתונים מהשלטון והצטרפותם להמונים שהתנגדו למשטר העריץ.
לאחר כניעתה של אתונה לספרטה בשנת 404 לפני הספירה, הכריחו המנצחים את אתונה להקים שלטון אוליגרכי נוסף, שנשלט בידי "ועדת השלושים". את ה"שלושים" הנהיגו קריטיאס וכארמידס,[1] שניהלו משטר רצחני אף יותר מקודמו. שוב הוגבלו זכויות האזרח, נערכו טיהורים פוליטיים והדמוקרטים הוגלו מן העיר. לאחר שמונה חודשים שבו הדמוקרטים מהגלות בהנהגת אניטוס ושחררו את העיר.
ניסיון הפיכה נוסף של הסיעה האוליגרכית בשנת 402 לפני הספירה, נבלם במתקפת מנע שערכו הסיעות המתונות של אתונה.
סוקרטס
- ערך מורחב – סוקרטס
הפילוסוף הגדול סוקרטס, שחי באתונה במאה החמישית לפני הספירה, טען כי אזרחי הפוליס לא מסוגלים לקיים שלטון עצמי. סוקרטס האמין בהגדרה מוחלטת וכיוון שזו לא בגדרי השגתו של האזרח הפשוט, אין ביכולתו לעסוק בענייני מדיניות מורכבים. סוקרטס זלזל במעמדות הנמוכים וראה בהם לא 'אזרחים' אלא 'נתינים', 'עדר' הזקוק לרועה, "הבקיא", אשר ינהיג אותו ויצווה לו כיצד לנהוג. סוקרטס קרא תיגר על עצם הרעיון של דמוקרטיה והאפשרות של שלטון עצמי לאזרח הפשוט. מבחינה זו, סוקרטס ותלמידיו לא היו רק 'אנטי דמוקרטים'; אלא 'אנטי פוליטיים'. הם היו מלאי בוז כלפי הדמוקרטיה ואספות העם וזלזלו בהמון הבור ומנהיגיו החושבים שביכולתם לנהל את ענייני העיר הסבוכים בעצמם. במקום זה הציעו סוקרטס ותלמידיו צורות שונות של מונרכיה ושלטון אבסולוטי, שהיו נשמעות לאתונאים מופרכות כמעט כמו בימינו.
סוקרטס נהג לעמוד בכיכר השוק, לשוחח עם העוברים והשבים על בעיות הפילוסופיה וההגדרה ולהוכיח להם בהנאה כי אין הם מבינים דבר אפילו במושגים פשוטים מחיי היום יום. בסופו של הדיון, נהג סוקרטס להצהיר בענווה מעושה לקהל שומעיו כי גם הוא אינו יודע דבר, אך הוא לפחות יודע שאינו יודע. למרות הרושם המתנשא וחוסר האהדה הציבורי שרכש לעצמו סוקרטס, הוא נותר דמות פופולרית ומעניינת בעיני האתונאים, שאהבו ללעוג לו בתיאטרון על תימהוניותו ושאלותיו המוזרות.
תלמידים רבים התקבצו סביב סוקרטס בתקווה ללמוד מחוכמתו ולהידבק בדרכיו. לתלמידים אלו, שרבים מהם הגיעו מהנוער האריסטוקרטי העשיר, הרצה סוקרטס על המידה הטובה, חסרונותיה של הדמוקרטיה ואיוולתם של מנהיגי הפוליס. כמו כן הטיף סוקרטס לפרישות והתרחקות מענייני הפוליס והשתתפות בפוליטיקה שלה. על פי תורתו, הפוליטיקה האתונאית מזוהמת על ידי בעלי המלאכה הבורים והסופיסטים המחנכים אותם לחנופה בפני האספה.
סוקרטס אהד את ספרטה, את משטרה שנטה לאוליגרכיה, את דיכוי המעמד הנמוך שנהג בה ואת אורח החיים הסגפני-צבאי של אזרחיה. הוא האמין בחברה סגורה ובכתבי תלמידו אפלטון המתארים את המדינה האידיאלית מופיעים רעיונות של חינוך מחדש וסגירת גבולות שתמנע זיהום רוחני של דעות זרות. הנוער האריסטוקרטי שנהה אחריו, העריץ אף הוא את ספרטה והחל לנהוג במנהגיהם.[2]
ואכן, מבין תלמידיו של סוקרטס יצאו מתנגדים בולטים של הדמוקרטיה: אם במישור העיוני כאפלטון וקסנופון ואם במישור המעשי, כמו מנהיגי השלושים קריטיאס וכארמידס. מנהיגים אלו הגבירו והדגישו את החיכוך בין סוקרטס לתושבי אתונה והביאו אותם להכרה כי תורתו של הפילוסוף אינה נשארת במישור הרעיוני, אלא יש לה השפעה מעשית.
המשפט
טיעוני התביעה וההגנה
התביעה נגד סוקרטס האשימה אותו בקלקול הנוער וכפירה באילי העיר ובכך שעסק ב""מה שמעל השמים ומתחת לארץ". באופן חריג לא הוצג במשפט הסעיף בחוק עליו עבר סוקרטס. התביעה ביקשה לטעון כי סוקרטס פגע באתונה בחינוך המתנכר לאמונות העיר שהעניק לתלמידיו. בזיכרונות של קסנופון, מצוטטת טענת ה"קטגור"[3] שסוקרטס השחית את הנוער, גרם להם לזלזל בסדרי המדינה והטה אותם לדרכי כפירה ושמתלמידיו יצאו רבים שגרמו נזקים רבים לעיר, כקריטיאס מנהיג "השלושים" ואלקיביאדס המושחת.[4]
ישנן כמה גרסאות לאפולוגיה, נאום ההגנה של סוקרטס. באפולוגיה האפלטונית, מפריך סוקרטס את האשמתו בכפירה וזלזול באלילים וטוען כי הוא כלל לא היה מורה ולכן אי אפשר להאשים אותו בחינוך קלוקל של תלמידיו.
בהמשך הנאום, בניסיון להסביר את שאלותיו המוזרות והתחקורים שהעניק לבאי כיכר השוק, מספר סוקרטס לשופטים שהאורקל מדלפי הכריזה ש"אין חכם יותר מסוקרטס", סוקרטס ממשיך ואומר, כי מכיוון שידע שאינו חכם כלל, הבין שהאורקל מבקשת להטיל עליו שליחות, להסתובב בין אזרחי אתונה ולגלות האם יש ביניהם אחד העולה עליו בחכמתו. לטענתו של סוקרטס, הוא גילה בחקירותיו שאף על פי שאינו יודע דבר, שאר האנשים אינם מודעים אפילו לחוסר ידיעתם ובכך הוא עולה עליהם. החקירות והמסקנות אליהן הגיע, גרמו לחוסר אהדה ולחשדנות כלפיו.
בנוסף, טוען סוקרטס להגנתו כי במהלך שלטון "השלושים", לא צידד בשלטון המושחת ואף סירב לבצע את פקודותיהם. הוא גם מוסיף כי בתקופה שקדמה להפיכה, לא היה חבר באגודות הסתרים הפרו-ספרטניות. בזיכרונות של קסנופון, מוסיף סוקרטס כי קריטיאס והשלטונות אסרו עליו ללמד את הפילוסופיה שלו ואף לשוחח עם צעירים.
מהלך המשפט
בית המשפט האתונאי הורכב מחמש מאות שופטים, על פי עדות קסנופון רק מאתיים ושמונים מהם היו בעד הרשעה. לאחר ההרשעה, על פי הנהוג במשפט האתונאי דורשת התביעה את העונש הראוי לדעתה וההגנה מציגה עונש חלופי. על סוקרטס ביקשה התביעה לגזור עונש מוות ואילו הוא בזלזול הציע להכריז עליו כגיבור אזרחי ולתת לו ארוחות חינם בפריטניאון, מקום סעודתם של חברי הממשלה וגיבורי העיר. אחר כך, המיר את הצעתו בקנס זעום של מנאי אחד ולאחר הפצרות התלמידים העלה את הסכום לשלושים מנאי. לפי קסנופון, סירב סוקרטס להציע הצעה חלופית, שכן ראה בכך הודאה באשמה ובכך חייב את השופטים לבחור בעונש המוות.
ככל הנראה, למרבה האבסורד, עלה מספר התומכים בעונש המוות על מספר המרשיעים בהצבעה הראשונה ולסוקרטס ניתן גזר דין מוות.[5]
אפשרות הבריחה
לאחר גזר הדין, ביקרו תלמידיו של סוקרטס בתאו והציעו לו לברוח מהכלא ולהימלט מגזר הדין. סוקרטס סירב, כשהוא נותן שלושה תירוצים שונים: האחד, הוא מעדיף למות כעת בשתיית לענה ולאחר ייסורי הזקנה. לעומת זאת בדיאלוג האפלטוני פיידון, מסביר סוקרטס שהוא שואף למות כיוון שהמוות מאפשר לנשמת הפילוסוף שחרור ממגבלות הגוף שמונע ראייה אמיתית של האידאות, המציאות האמיתית של העולם לשיטתו של אפלטון. סוקרטס אף מבקש למסור לידידו אואנוס, ש"יצטרף אליו", בכדי שיוכל גם הוא להגיע להשגה האמיתית. למרות זאת, סוקרטס מדגיש כי אף שהמוות הוא משאת חייו של הפילוסוף, אסור לו "להיטיב עם עצמו" ולגרום למותו.
בהסבר שלישי המופיע בדיאלוג קריטון, טוען סוקרטס שאינו יכול להפר את החוזה בין האזרח לחוקי המדינה, לאחר שכל חייו נהנה מהם. סוקרטס ממחיש זאת בתארו לתלמידיו, כיצד יטענו חוקי העיר כלפיו שאם לא היה מרוצה מהם, היה יכול לעזוב לספרטה או לכרתים, אותם הוא העריץ כל כך. אולם כעת משלא עשה זאת, אינו יכול להפר את החוזה עמם. הטיעון מעורר תמיהה על רקע התנכרותו של סוקרטס למשטר הדמוקרטי האתונאי.
לאחר שסירב להימנע מהמוות, שותה סוקרטס את הרעל ומת, כשהוא בן שבעים.
פרשנות
תיעוד ופרשנות מוקדמת
עיקר התיעוד המקורי שנמצא בידנו מגיע מכתביהם של תלמידי של סוקרטס, אפלטון וקסנופון וככזה הוא מתאר את מהלך העניינים באופן המציג את סוקרטס באור חיובי. קיימים מספר שינויים והוספות בין התלמידים.
קיים נאום אפולוגיה נוסף, מאוחר יותר, מאת הנואם והמדינאי ליבניוס בן המאה הרביעית לספירה, שם סוקרטס מגן על עצמו מכח חופש הדיבור הקיים באתונה ומאשים את התביעה בסתימת פיות דיקטטורית, הגרועה יותר משלטון השלושים ממנו הם חוששים. מהימנותה של האפולוגיה מוטלת בספק, שכן טיעון חופש הדיבור לא מוזכר כלל במקורות מוקדמים יותר, נוסף על האבסורד בשמיעת טיעון דמוקרטי כל כך מפיו של סוקרטס.
מחקר מודרני
השאלות העיקריות עליהם מנסה המחקר המודרני להשיב, הן מה הייתה העילה האמיתית להוצאתו להורג של סוקרטס, איך ייתכן שאתונה הדמוקרטית והפלורליסטית הוציאה להורג אדם רק בגלל דעותיו השנויות במחלוקת ומדוע לא ניסה סוקרטס לחמוק מעונש עד שנראה כאילו ניסה למות?
החוקר איזי פ. סטון, טוען כי עיקר ההאשמה האתונאית הייתה חינוכו של הנוער נגד הדמוקרטיה. לטענתו, לאחר שתי הפיכות אוליגרכיות, שהתבצעו בתמיכתו של נוער פרו ספרטני שהתחנך על ברכי סוקרטס לבוז לרעיון הדמוקרטי, הבינו אזרחי אתונה שסוקרטס ותורתו מהווים איום אמיתי על יציבות העיר. בשתי ההפיכות היו תלמידיו של סוקרטס מנהיגי השלטון האכזר ובכך לא השאירו לאתונה, אף על הפלורליזם וחופש הדיבור ששרר בה, כל ברירה. סטון מצביע על העובדה שהמשפט התרחש רק שנתיים לאחר הניסיון האחרון להפלת הדמוקרטיה וכשמאורעות "הארבע מאות" ו"השלושים" עוד היו צרובות בזיכרון האתונאי. הקטגור הראשי, אניטוס, היה ממנהיגי הדמוקרטים ששחרו את העיר מידי "השלושים" ובוודאי זכר לסוקרטס את העובדה שלא התייצב לצידם בזמן ההפיכה ולא עזב את העיר.[6]
את ההאשמה "זלזול באלילי העיר" מסביר סטון שהדמוקרטיה עצמה נחשבה לאליל בה כפר סוקרטס במשנתו האבסולוטית. סטון טוען כי לא ייתכן שבאתונה הפתוחה האשימו אדם רק בגלל זלזול באלילים ואתאיזם. לדבריו, בדיחות על חשבון האלילים היו פופולריות בתיאטרון האתונאי ואילו האתאיזם אפילו לא נחשב לאפשרי בתקופה ההיא.
לפי התאוריה הזו, רצה סוקרטס בעונש המוות, בכדי שהוצאתו להורג תישאר ככתם על הדמוקרטיה האתונאית ותהווה הוכחה לשקר הטמון בה, כפי שטען במשך חייו. לכן לא דיבר סוקרטס בנאום ההגנה שלו על זכות חופש הביטוי, טיעון שלדעת סטון היה מונע את שופטי אתונה מלהרשיע אותו בגלל דעותיו. הרצון למות גרם לסוקרטס להציע את הצעתו המגוחכת לעונש וכן לא להימלט מבעוד מועד.
החוקרים ארנאלדו מומיליאנו ואריק ר. דודס(אנ'), טוענים כי באתונה התנהל באותה תקופה ציד מכשפות נגד הוגים חופשיים, בעקבות חוק מיוחד שנחקק בסביבות שנת 432 לפנה"ס ובמסגרתו כפירה בעל טבעי ועיסוק באסטרונומיה הפכו לעברות על החוק. לטענתם הוגים רבים נרדפו על רקע דעותיהם וביניהם גם סוקרטס.
ראו גם
לקריאה נוספת
- "חייו ומותו של סוקרטס" (תרגום הדיאלוגים אותיפרון, אפולוגיה וקריטון), תרגום והערות שמעון בוזגלו, ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים, 2005.
- פיידון, תרגום והערות שמעון בוזגלו, ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים, 2005.
- א. פ. סטון, משפטו של סוקרטס, ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים,
קישורים חיצוניים
- תומר ריבל, משפט סוקרטס, באתר אימגו
- מאמר קצר באתר טקסטולוגיה
- ynet, חוקר בריטי: "משפט סוקרטס היה צודק לחלוטין", באתר ynet, 9 ביוני 2009
- הארץ, סוקרטס זוכה, 2,400 שנים אחרי שהוצא להורג, באתר הארץ, 28 במאי 2012
הערות שוליים
- ^ שהיו דודו ודודנו של אפלטון
- ^ במחזה "הציפורים" של אריסטופאנס הוא מתאר זאת כך "כל האנשים אז השתגעו על הספרטנים; צימחו שער, רעבו, לא התקלחו, הסתקרטו, נשאו סקיטלות בזרועם" (הציפורים, ש' 1281-1283)
- ^ ככל הנראה לא מדובר בקטגור במשפט אלא במנשר פרו דמוקרטי הנכתב זמן קצר לאחר האירוע
- ^ זיכרונות, א, 2, 9-12
- ^ ב"חיי סוקרטס" של דיוגנס לארטיוס מצוין כי מספר התומכים בעונש המוות עלה בשמונים על מספר המרשיעים
- ^ סטון מדגיש שהתביעה לא הייתה על מעשיו של סוקרטס בזמן שלטון "השלושים", שכן לאחר החזרת הדמוקרטיה ניתנה חנינה כללית לכל האריסטוקרטים ותומכיהם. בכך מציע סטון הסבר לזמן שחלף עד להגשת התביעה, כיוון שאזרחי אתונה יכלו לתבוע את סוקרטס רק לאחר שהמשיך להטיף את משנתו המסוכנת לאחר מתן החנינה
29649569משפט סוקרטס