משפחת טוקאן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משפחת טוקאן (בערבית: طوقان) היא משפחה ערבית, פלסטינית וירדנית, בעלת חשיבות פוליטית ועסקית. בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי, הייתה משפחת טוקאן, לצד משפחת עבד אל-האדי, אחת משתי המשפחות החשובות והמיוחסות (אם כי לא העתיקות) שבאזור העיר שכם.[1] במשך מאות שנים, רבים מבני המשפחה שימשו מושלי מחוזות. באמצעות נאמניהם, שלטו בני המשפחה ברוב הכפרים שבסביבת שכם וטולכרם.[2] במרוצת המאות ה-18 וה-19, החזיקה המשפחה בתואר העות'מאני ה"מותסלם" (אנ') (מושל, גובה מיסים) של שכם במשך תקופה ארוכה יותר מאשר כל משפחה מקומית אחרת.

תולדות המשפחה

על פי מסורתה של משפחת טוקאן, מוצאה באחד משבטי ערב הקדומים שבמדבר הערבי, היא ישבה במשך מאות שנים בעבר הירדן המזרחי ובמאה ה-12 עברה לשכם.[3] אולם על פי ההיסטוריון בשארה דומאני (אנ'), הענף הפוליטי של המשפחה מקורו בצפון סוריה, והוא נודע בתואר "ביי" או "בק".

בתקופה העות'מאנית

לדברי ההיסטוריון דומאני, בני משפחת טוקאן התיישבו בעיר שכם בשנים שלאחר המבצע העות'מאני למרכוּז השלטון באזור בשנת 1657. דומאני מבחין בין הענף הפוליטי של המשפחה והחוואג'ה (אנ'), שעסקו ברובם במסחר. המשפחה הגדולה הייתה חשובה עוד לפני הגירתה לאזור שכם, כאשר רבים מבניה היו טימאריוטים (אנ') (בעלי טימארים, יחידות קרקע), ובהם חאג' מחמוד טוקאן, שהיה סוחר עשיר. בנו אבראהים היה זיאמט (אנ') (מחזיק בטימאר גדול) ומפקד של יחידה צבאית שאבטחה את שיירת החג' (העלייה לרגל למכה). כמו אבראהים, גם בנו, חאג' סאלח פאשא, החל את הקריירה הצבאית שלו עם העות'מאנים בליווי השיירה השנתית למכה. ב-1709 הוא מונה ל"מותסלם" של ירושלים ומאוחר יותר מונה למותסלם של העיר טרבזון על הים השחור. ב-1723 מונה למותסלם של הסנג'קים של שכם, עזה ולג'ון (אנ'). הוא מת ב-1742.

בשנת 1766, מוסטפא ביי טוקאן השיג את מינויו לראש נאחיה (אנ') (מחוז) בני צעב, והחליף בכך את משפחת ג'יוסי (אנ'), ששלטה באזור מאז שלהי התקופה הממלוכית (1290–1517). כהונה זו מציינת את הפעם הראשונה שבה משפחה עירונית משכם דחקה מנהיגים כפריים מה"הינטרלנד" של העיר. בעקבות מהלך זה, באה משפחת טוקאן לידי עימות עם משפחת ג'ראר (אנ'), החזקה מבין המשפחות הכפריות, ומאוחר יותר גם לעימות עם דאהר אל-עומר, שליט הגליל, שביקש לשלוט במישורי הכותנה של בני צעב. המתיחות עם משפחת ג'ראר גאתה עוד יותר, כאשר הוואלי החדש של דמשק, מוחמד פאשא אל-עט'ם (אנ'), מינה ב-1771 את מוסטפא ביי למותסלם של שכם. הוא גם העניק לו את הזיכיון לגביית ה"מירי" (מס לטובת שיירת העלייה לרגל למכה) ממחוזות המשנה של אזור שכם – אחריות שהייתה באופן מסורתי בידיו של הוואלי של דמשק. מהלך זה הכעיס את בני משפחת ג'ראר, שעד אז שמרה על קשרים קרובים יותר עם השלטונות בדמשק מאשר משפחת טוקאן.

חששם של בני משפחת ג'ראר משליטתה של משפחת טוקאן, אילץ אותם לאפשר לכוחותיו של דאהר אל-עומר, שבני משפחת ג'ראר היו במלחמה עמו מאז שנות ה-30 של המאה ה-18, לעבור דרך שטחיהם בסביבת ג'נין, כדי לתקוף את בני משפחת טוקאן בשכם. לפני מסעו לשכם, הוא כבש את יפו באוגוסט 1771 וגירש את המותסלם שלה, אחמד ביי טוקאן, אחיו של מוסטפא ביי. זמן מה לאחר מכן, כבש דאהר אל-עומר את מחוז בני צעב ואילץ את מוסטפא ביי לסגת לשכם. מוסטפא ביי קיבל סיוע ממשפחת נימר ושתי המשפחות הכינו את הגנת העיר. בני משפחת טוקאן התייצבו בעמדה ממערב לח'אן א-תג'אר (אנ') ואילו בני משפחת נימר התייצבו ממזרח לו. כוחותיהם המשותפים כללו 12,000 נושאי רובים, שכללו רבים מנאמניהם הפלאחים. דאהר אל-עומר צר על העיר במשך תשעה ימים, אולם לאחר מספר התכתשויות והתנגשות גדולה אחת, הוא נסוג כדי להימנע משפיכות דמים ללא הכרעה. עם זאת, כוחותיו המשיכו לחסום את הדרכים המובילות לדמשק ובזזו שיירות שיצאו משכם, כדי להעניש את שתי המשפחות. אירועים אלו הציבו את בני משפחת טוקאן כמשרתיה הנאמנים של האימפריה העות'מאנית, בהגנתם על ריבונותה בפני כוחותיו המורדים של דאהר אל-עומר. במאי 1772, כבשה משפחת טוקאן את יפו מכוחותיו, אולם הוא כבש אותה בחזרה אחרי מצור שנמשך תשעה חודשים.

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
סבון מתוצרת מפעל של משפחת טוקאן בשכם.

מוסא בּיי טוקאן היה המותסלם של שכם שכיהן בתפקיד במשך התקופה הארוכה ביותר מאז שלהי המאה ה-17. הוא חתר לביסוס שלטון מרכזי על אזור שכם, וכדי לממן את שאיפתו לשלטון, ביקש לשלוט על ייצורו של הסבון הנאבלוסי (אנ'), באמצעות רכישתם של בתי חרושת שונים לסבון. בספטמבר 1798 ארגנה משפחת טוקאן את רכישתו של בית החרושת לסבון "רוּכַּבּיה". בתחילת ינואר 1799 הם גיבשו את שליטתם בבית החרושת לסבון "עות'מאניה" באמצעות החלפת וקף עם ענף פחות עשיר של המשפחה. ב-1801 אילץ מוחמד אִבּן-עלי טוקאן החלפת וקף של בית החרושת לסבון "שאפיעיה" כולו מידיו של קאסם שאפיעי תמורת סכום נמוך של 150 פיאסטרים (אנ'). בפברואר 1807 השיג מוסא בּיי שליטה על בית החרושת "יעישיה" מידיהם של בני משפחת חנבּאלי, לאחר שראש המשפחה מת בזמן שהיה בחובות כבדים. עד לדצמבר 1811 הקדישה משפחת טוקאן שני שלישים מבית החרושת "שַיטניה" כווקף משפחתי פרטי, דבר המעיד על כך שחלקה זה בבעלות נרכש לאחרונה. במקרה אחר, בינואר 1816, שכנע מוסא בּיי את מוחמד אִבּן-אסמעאיל קאדי שואיקה לבטל את מכירת זכותו להשתמש ברבע מבית החרושת לסבון "באשאויה" למוחמד סעיד בוּסתאמין. עד אפריל 1817, רכש מוסא בּיי את מפעל "ע'ארזאניה", שניזוק לכאורה, לאחר החלפת וקף נוספת עם משפחתו המורחבת. ב-20 בדצמבר 1823 הוא נרצח על ידי יריביו. התנקשות זו שמה קץ לתקופת עימות ממושכת ששחקה את בסיסה החומרי של משפחתו. לאחר מותו, הוחרמו רבים מנכסי המפתח של משפחת טוקאן, ובכללם אלה שהוקדשו כווקף משפחתי. זמן קצר לאחר כיבושו את סוריה העות'מאנית ב-1831, גירש אבראהים פאשא את האישים הבולטים במשפחת טוקאן למצרים וקידם במקומם את משפחת עבד אל-האדי מעראבה. המנהיג היחיד שנותר למשפחה, יוסף אבּן-אחמד טוקאן, המשיך להיות בעליהם של מספר בתי חרושת לסבון.

במשך דורות רבים, ניטשה בשכם מלחמה קשה בין משפחות טוקאן ועבד אל-האדי על שלטון והשפעה, שהביאה לשפיכות דמים.[1] המשפחות החשובות בעיר היו מפולגות על פי החלוקה לקייס וימן. משפחת טוקאן הנהיגה את הפלג הקייסי (אנ') ובשנות ה-30 של המאה ה-19 עמדה בראש המורדים בשלטון המצרי. פלג זה החל להיות מכונה "דאר אל-בּיי", ככל הנראה בעקבות התואר "ביי" שנשאו בני המשפחה.[4] הקונסול הבריטי באמצע המאה ה-19, ג'יימס פין, מספר בספר זיכרונותיו על מלחמות דמים בין משפחת טוקאן ועבד אל-האדי בשנות ה-50 של המאה ה-19, ולדבריו נהרגו בהן בין 300 ל-400 איש במשך כשנתיים. פין מתאר את בני משפחת טוקאן בזמנו כ"קנאים" ו"קיצוניים", הנאמנים לטורקים ונוטים לבריטים, לעומת בני משפחת עבד אל-האדי, אותם העריך כ"מתקדמים" ו"ליברליים" יותר.[5] הפילוג הזה והכינויים שכלל, נשתמרו עד סוף התקופה העות'מאנית.[4] בשלהי תקופה זו, סירבה משפחת טוקאן בשכם, כמו שתי המשפחות החשובות האחרות בעיר, לצדד באחת המשפחות שהשתייכו לאליטה הירושלמית.[6]

השפעת המשפחה בא-סלט

ברבע האחרון של המאה ה-19, דאוד אפנדי טוקאן, נצר פלסטיני למשפחה, התיישב כסוחר בא-סלט באזור בלקא בעבר הירדן. מהר מאד הוא ניצל את הנוכחות הגוברת של השלטון העות'מאני באזור, וקנה ובנה חנויות ומחסנים לאחסון ומכירת סחורה. העסק שלו התרכז במכירת מוצרים שייוצרו בארץ ישראל המערבית לשוק המקומי, אך גם במכירת מוצרי חקלאות ומרעה מעבר הירדן המזרחי בערים של ארץ ישראל.

בהתבססו על יתרונותיה של רשת המסחר של משפחת טוקאן, דאוד אפנדי גיוון במהרה את פעילותו וכלל בה הלוואות כספיות. הוא סיפק מימון בתקופה שתושבי עבר הירדן נזקקו לנזילות מוניטארית עקב פיתוח תשתיות. משפחת טוקאן בא-סלט הקימה רשת ענפה של קשרים, שכללה מאות רועים ופלאחים במחוז בלקא. עם העושר החדש של משפחת טוקאן בעיר, התפתח בה רובע מסחרי חדש, שנודע בשם "הרובע הנאבלוסי". דאוד אפנדי הזמין את בנייתה של אחוזה גדולה ברובע, לצד אחוזותיהן של משפחות חשובות אחרות משכם.

בתקופת המנדט הבריטי

ג'מאל טוקאן
אבראהים טוקאן

בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20, עם תחילתו של המנדט הבריטי, החלה לפעול בארץ ישראל האגודה המוסלמית הלאומית האופוזיציונית, שהוקמה כמשקל-נגד לאגודות המוסלמיות-נוצריות, שהיוו את תחילתה של התנועה הלאומית הפלסטינית. באזורי שכם וג'נין, התבססה האגודה המוסלמית על אנשים ממשפחת טוקאן וענף של משפחת עבד אל-האדי, שהתנגדו למנהיגו של הפלג היריב, אל-חאג' תופיק חמאד.[7] בתקופת המנדט נמנו ראשי המשפחה על חוגי משפחת נשאשיבי, ומתנגדי החוגים הללו עשו מאמצים רבים בקידום משפחות אחרות בשכם כנגד משפחת טוקאן.[2]

בני משפחה בולטים
  • סולימאן בק עבד א-רזאק טוקאן - האיש הבולט במשפחה בשנות ה-40. ראש עיריית שכם במשך שנים רבות, מראשי מפלגת ההגנה הלאומית, בה נחשב שני לראע'ב נשאשיבי. היה חבר המועצה הממשלתית המייעצת בשנים 1920–1922 ונושא אות כבוד בריטי. ממארגני המרד הערבי הגדול בשלבו הראשון ב-1936 ולאחר מכן ממפעילי הטרור הנגדי של כנופיות השלום. ב-1946 היה מראשי האופוזיציה האנטי-חוסיינית.[2]
  • חאפז טוקאן - מהמנהיגים החשובים בשנות ה-20.
  • סעיד בק טוקאן - שופט בבית הדין המחוזי.
  • ג'מאל טוקאן - קצין מחוז.
  • ח'ליל טוקאן - כלכלן, מנהל בנק עותומן בשכם, חבר הוועדה המייעצת לכלכלה מלחמתית וועדות ממשלתיות נוספות.
  • נסיב טוקאן - היה שופט ופוטר בזמן המרד הערבי בשל קשריו עם הכנופיות.
  • אבראהים טוקאן (אנ')‏ (1905–1941) - משורר.

לאחר המלחמה הערבית–ישראלית ב-1948

כיום (נכון ל-2008), משפחת טוקאן עדיין מפעילה את אחד משני בתי החרושת שנותרו בשכם. תעשיית הסבון נפגעה קשות בשל נסיבותיהן של האינתיפאדה השנייה (בשנת 2000) והמחסומים בשטחי יהודה ושומרון.[8]

בני משפחה בולטים

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משפחת טוקאן בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 228.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 229.
  3. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 228–229.
  4. ^ 4.0 4.1 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית 1918–1929, עמ' 13.
  5. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 228, הערה 16.
  6. ^ ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרותו, עמ' 73.
  7. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, עמ' 176.
  8. ^ Nablus' olive oil soap: a Palestinian tradition lives on, 11.3.2008, באתר The Institute for Middle East Understanding
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26435859משפחת טוקאן

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=משפחת_טוקאן&oldid=858052"