מרטין פרץ

מרטין פרץ (באנגלית: Martin H. "Marty" Peretz, נולד ב-6 בדצמבר 1938) הוא עיתונאי, עורך עיתונות ומו"ל יהודי אמריקאי נאו-קונסרבטיבי פרו ישראלי. היה הבעלים, המו"ל, והעורך הראשי של הניו ריפבליק במשך עשרות שנים. מרצה באוניברסיטת הרווארד במדעי החברה.

קורות חיים

פרץ נולד ב-1938 ברובע ברונקס, ניו יורק, למשפחה יהודית שהיגרה מפולין בשנות ה-20 של המאה ה-20. הוריו היו חילונים, וציוניים. שפת האם שלו הייתה יידיש ואביו היה נכדו של י.ל. פרץ, מחשובי הסופרים ביידיש ובעברית בתקופת ההשכלה. פרץ סיים את לימודיו בבית ספר תיכון ב-1953, בהיותו בן 15 בלבד ועבר ללמוד באוניברסיטת ברנדייס, אשר נוסדה רק חמש שנים קודם לכן במסצ'וסטס. ארבע שנים מאוחר יותר הוא החל ללמוד לדוקטורט במדע המדינה באוניברסיטת הרווארד, ולאחר שקיבל את התואר נשאר ללמד בהרווארד בפקולטה למדעי החברה. אחת מתלמידותיו הייתה אן לבואזיה דברו פרנסוורת', פרוטסטנטית, יורשת הון יצרנית מכונות התפירה זינגר. ב־1967 הם התחתנו והפכו לזוג מרכזי בחיי החברה הגבוהה בצפון־מזרח ארצות הברית עד גירושיהם, ב-2006.

לפרץ שני ילדים, המתגוררים בניו יורק: ג'סי, במאי קולנוע וזוכה פרס גראמי, ויבגניה, סופרת וכתבת בידור של המגזין "ואניטי פייר".

פרץ קיבל עד כה שבעה תוארי דוקטור לשם כבוד, אחד מהם, ב-1987 מהאוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1993 קראה אוניברסיטת הרווארד קתדרה לספרות יידיש, על שמו. כמו כן, הוא חבר מועצת היועצים של "מכון וושינגטון לשיפור איכות מדיניות ארצות הברית במזרח התיכון", לצד אישים כמו הנרי קיסינג'ר, אדוארד לוטוואק, ריצ'רד פרל, ג'ורג' שולץ, ג'יימס וולסי ואחרים.

ניו ריפבליק

ההון של אשתו אפשר לפרץ לרכוש ב־1974, תמורת 380 אלף דולר את מלוא מניות ה"ניו ריפבליק", שבועון ותיק, שנוסד ב-1914, והיה בעל דעות שמאליות יחסית ומוערך, ועסק בפוליטיקה, כלכלה ואמנות. עם הקנייה הפך פרץ למו"ל של השבועון וזמן קצר אחר כך גם לעורך הראשי שלו.

ה"ניו ריפבליק" עבר מהפך תחת הנהגתו של פרץ, ממגזין שמאלי, למגזין מרכזי - ימני פשרני, שתומך בפעילויות שנויות במחלוקת של הממשל הרפובליקני, דוגמת ביטול התמיכה הכלכלית בניקרגואה בשנות השמונים בידי רונלד רייגן והיציאה למלחמת עיראק, בתקופת ג'ורג' בוש (הבן) ב־2003.

ה"ניו ריפבליק", כמו מרבית העיתונות בעשורים האחרונים, בייחוד זו הרצינית, הפסיד כספים כמעט מדי שנה וב־2002 מכר פרץ שני שלישים ממניותיו בו, לשני המיליארדרים היהודים מייקל שטיינהרדט ורוג'ר הרטוג, תמורת כ־5 מיליון דולר. ב־2007, לאחר גירושיו מאשתו העשירה הוא מכר את שארית אחזקותיו בעיתון לחברת Can-West הקנדית. למרות זאת, ב־2009, כשהמיליארדרים התייאשו מהעיתון המפסיד והוא עמד לפני פשיטת רגל, קנה פרץ את המניות בחזרה, עם שמונה שותפים בוגרי אוניברסיטת הרווארד, בתמורה לכמה מיליוני דולרים ושולט בו עימם עד היום. פרץ שמר על מעמדו כעורך הראשי של העיתון גם במהלך כל תהפוכות השליטה הללו ורק בדצמבר 2010 ויתר על התפקיד בו החזיק ברציפות כ-35 שנים.

אהדה מובהקת לישראל

מעל לכל תמכו פרץ וה"ניו ריפבליק" תחת הנהגתו, באופן בלתי מתפשר, במדיניותה של ממשלת ישראל, ולא משנה מי עמד בראשה. כפי שטען פרופסור אריק אלטרמן מניו יורק: "המגזין תחת פרץ האמין בכך שישראל תמיד צודקת והמבקרים שלה תמיד טועים". פרץ עצמו הודה במפורש שלא קיבל לעיתונו, עיתונאים שביקרו את ישראל: "אני לא מבין מה כל כך מפתיע שבעלים של עיתון רוצה להעסיק אנשים שתומכים בישראל. זה הרי מה שקורה בכל העיתונים. המו"ל רוצה אנשים שישרתו את הקו שלו".

דעותיו

פרץ היה בראשית דרכו הפוליטית איש השמאל החדש. ב-1968 למשל, בפריימריס הדמוקרטי, הוא תמך במירוץ לנשיאות של יוג'ין מקארתי איש השמאל, כנגד לינדון ג'ונסון. כמו חלק גדול מאנשי השמאל היהודים של אותה תקופה, אירווינג קריסטול, נורמן פודהורץ ונאו-קונסרבטיבים נוספים, הוא עבר מהפך הדרגתי ימינה, לנוכח העמדות האנטי ישראליות שהחל השמאל לגלות בעקבות מלחמת ששת הימים. עם זאת, בשונה ממרבית הנאו-קונסרבטיבים, ולמרות תמיכה במדיניות חוץ נוקשה ועמדות רפובליקניות אחרות, הוא נשאר עד היום חבר ותומך המפלגה הדמוקרטית. הוא אמנם תמך בשעתו ברונלד רייגן, אולם בבחירות 2000 תמך באל גור (ידיד אישי שלו מאז ימי הרווארד של שניהם בסוף שנות השישים, כשגור למד לתואר ראשון ופרץ כבר היה מרצה במדעי החברה) ובבחירות 2008 תמך בברק אובמה.

בבחירות 2012 לעומת זאת, הוא התנגד לברק אובמה ובמקביל גם הביע תמיכה בבנימין נתניהו: "אובמה הוא הנשיא הראשון מאז אייזנהאואר, שאין לו שום קשר רגשי למדינת ישראל, וכל ראש ממשלה אחר (כלומר, לאו דווקא נתניהו), שהיה בישראל בתקופה של אובמה, היה זוכה ממנו לאותו היחס... האמנתי ותמכתי באובמה כשהוא אמר לי שיהיה מחויב לישראל, וטעיתי. אובמה לא מונע מהסיפור היהודי אלא מהסיפור המוסלמי. במהלך כהונתו אובמה הביע ארבע פעמים תמיכה בחג'אב (כיסוי הגוף והראש לאשה). אם אתה נשיא ליברלי ומערבי, לפחות אל תגיד כלום".

ובאותו הקשר, הוא מסביר את תמיכתו של אובמה במהפכה המצרית של 2011, בניגוד לאי תמיכתו בניסיון המהפכה האיראנית של 2010, בהיותה של המהפכה המצרית מהפכה איסלמית, בניגוד לניסיון המהפכה האיראני, שם היו המהפכנים חילונים.

במאמר מפתיע למדי שפרסם לאחרונה הוא התנגד למאמצים לשחרר את ג'ונתן פולרד וטען כי אין שום סיבה שישראלי או יהודי ייצא מגדרו לשחרור מרגל, שריגל אמנם למען ישראל, אך לפני כן ניסה למכור את מרכולתו למספר מדינות אחרות, תמורת כסף, ורק משנידחה שם פנה לישראל.

ראו גם

• קומנטרי
• האינטלקטואלים של ניו יורק

קישורים חיצוניים

• Peretz in Exile, ‏ 26 בדצמבר 2010, באתר New York News and Features
• Martin Peretz Is Not Sorry. About Anything,‏ 24 בינואר 2011, באתר ניו יורק טיימס
• "להגן על החירות ולקדמה", מרטין פרץ, באתר קיוונים (המקור ב"קומנטרי", נובמבר 2005)
• "What will New Republic exodus mean for American Jewish thought?", דצמבר 2014

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24072271מרטין פרץ