מרד הזונדרקומנדו באושוויץ
 | ||||||||||||||||||
| שלט הנצחה במחנה בירקנאו | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 7 באוקטובר 1944 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מחנה בירקנאו | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
50°01′39″N 19°12′12″E / 50.027442°N 19.203415°E | |||||||||||||||||
| עילה | הפסקת השמדת היהודים | |||||||||||||||||
| תוצאה | חיסול המרד | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מרד הזונדרקומנדו באושוויץ התרחש ב-7 באוקטובר 1944 כשקבוצה גדולה של אנשי הזונדרקומנדו באזור הקרמטוריומים של מחנה בירקנאו (שכונה מחנה אושוויץ 2) פתחו במרד כנגד השומרים הנאצים של המחנה. המרד דוכא לאחר שקרמטוריום 4 פוצץ ושלושה שומרים גרמנים ו-452 מאנשי הזונדרקומנדו נהרגו.
רקע
הקמת המחנה
מחנה בירקנאו (שכונה מחנה אושוויץ 2) היה מפעל ההשמדה הגדול ביותר שבנו הנאצים במלחמת העולם השנייה ונרצחו בו מעל מיליון בני אדם (רובם יהודים). בניית המחנה הושלמה במרץ 1942[1] ושטחו היה כ-5,000 דונם שהוקפו בגדר בגובה 4 מטר.
פעולות הרצח
מייד עם סיום הבנייה החל תהליך הרצח ההמוני כש-2,000 בני אדם הושמדו מדי יום בשני מתקני המתה בגז והגופות נקברו בקברי אחים. בספטמבר 1942, במסגרת מבצע 1005, גויסו יהודים כדי להוציא מקברי האחים מעל 100,000 גופות ולשרוף אותן.
בין מרץ ליוני 1943 הושלמה בנייתם של 4 תאי גזים ומשרפות במערב המחנה (משרפות 5-2[2]) שאיפשרו רצח ושריפה של כ-4,000 בני אדם ביום.
במקביל לפעילות הרצח ההמוני חיו בבירקנאו אלפי אסירים ששימשו עובדי כפיה במפעלי תעשייה באזור אושוויץ-בירקנאו.
הזונדרקומנדו
פעילות הרצח בגז, שריפת הגופות והטיפול בציוד שהשאירו הנרצחים מאחור דרש היקף גדול של כח אדם. לשם כך גייסו הגרמנים כ-1,000 יהודים שנקראו זונדרקומנדו ( "פלוגת עבודה מיוחדת") שחלקם הגיעו מיוון. יהודים אלו חיו במבנים נפרדים מהמבנים בהם חיו שאר אסירי המחנה וזאת כדי למנוע את הפצת האמת על תעשיית הרצח. עובדים אלו זכו, יחסית, לתנאים טובים יותר מבחינת מגורים ומזון אולם בגלל שידעו הרבה פרטים על הנעשה באזור הרצח עמדו תחת איום מתמיד של מוות על ידי הגרמנים שנהגו להרוג את חברי הקבוצה אחת למספר חודשים ולהביא אסירים חדשים.
מרד הזונדרקומנדו
ההתארגנות
כבר מתחילת פעילותו של המחנה נוצרו בו מספר קבוצות מחתרתיות שכללו בעיקר אסירים שעבדו ברפואה ובמנהלות והצליחו לשרוד יותר זמן. תחילה כללו קבוצות מחתרת אלו אסירים פולנים ולאומים אחרים בלבד ובהמשך הצטרפו אליהם גם יהודים. ב-1943 הוקם ארגון על של המחתרות באושוויץ שנקרא "קבוצת המאבק אושוויץ" (Kampfgruppe Auschwitz). אחת מהקבוצות שהסתופפו תחת "קבוצת המאבק" הייתה קבוצת הזונדרקומנדו שעבדה באזור תאי הגזים והמשרפות.
"קבוצת המאבק" החלה לתכנן מרד כללי במחנה תחילה נקבע תאריך המרד ליוני 1944 אך הוא נדחה לאוגוסט ובוטל בהמשך.
ההכנות למרד
במסגרת ההכנות למרד הכללי תכננו אנשי הזונדרקומנדו לפוצץ את המשרפות ובכך לעצור את פעולות הרצח. כדי להשיג חומרי נפץ שנדרשו לשם כך יצרו האסירים קשר עם קבוצת בנות שעבדה במפעל לייצור חומר נפץ שנקרא "וייכסל מטאל אוניון ורקה" (Weichsel Metall Union Werke). בראש קבוצה זו עמדה רוז'ה רובוטה והבנות שעבדו במפעל החלו להעביר כל יום כמויות קטנות של חומר נפץ, ארוז בכלי אוכל כפולי תחתית, לאנשי הקשר יהודה לאופר, ישראל גוטמן ונוח זבלדוביץ שהעבירו את חומר הנפץ למחתרת .
תוכנית המרד
כאמור המרד שתכננו חברי הזונדרקומנדו היה אמור להיות חלק מהמרד הכללי שתכננה "קבוצת המאבק" אולם בעקבות הצטמצמות משלוחי היהודים מהונגריה הוצאו 300 אסירים מהזונדרקומנדו להורג[3] והשאר הבינו שגורל זה צפוי גם להם בעתיד הקרוב. הם ניסו להקדים את פתיחת המרד הגדול אולם לאחר שניסיונות ההדברות עם הנהגת "קבוצת המאבק" לא נשאו פרי החליטו לפתוח בעצמם במרד[4]. לאור הידיעות שבכוונת הגרמנים לצמצם את מספר חברי הקבוצה ב-300 אנשים נוספים הוחלט להתחיל את המרד ב-7 באוקטובר 1944 בשעה 16:00. התוכנית הייתה להשתלט על החיילים הגרמנים בשעת מסדר הערב, לפוצץ את ארבעת המשרפות, לחתוך את הגדר (שהייתה מחושמלת רק בלילה) ולברוח.
תחילת המרד
ביום המרד בשעה 12:00 הגיעו החיילים הגרמנים בהפתעה למשרפות 4 ו-5 והחלו לבודד קבוצת אסירים המיועדת לגירוש. ללא תיאום עם חבריהם במשרפות 2 ו-3 החלו האסירים במשרפות 4 ו-5 להתנגד לגרמנים בעזרת כלי נשק קרים ומעט הנשק שהיה בידם. הגרמנים נסוגו ופתחו באש על האסירים ובמקביל הזעיקו עזרה מהמחנה. האסירים שהתבצרו במבנה המשרפות הציתו את משרפה 4 והאש הגיעה לגג העץ וגרמה להתמוטטות המבנה וכן גרמו נזק למשרפה 5. הכוחות הגרמנים שתוגברו החלו לירות ללא הבחנה אל האסירים שהסתתרו במשרפות והרגו רבים מהם.
האסירים במשרפות 2 ו-3, שתכננו להצטרף למרד ב-16:00, הופתעו מהאירועים במשרפות 4 ו-5. האסירים במשרפה 3 החליטו שלא להצטרף למרד מתוך הבנה שהגרמנים מחכים מחוץ למבנה לירות בהם. לעומת זאת האסירים במשרפה 2 כן יצאו מהמבנה ותוך שימוש בנשק קר וברימונים שהרכיבו בעזרת חומר הנפץ שקיבלו הצליחו לפלס דרכם לגדר התיל של המחנה, לחתוך אותה ולצאת. ההערכה היא שכ-80 אסירים הצליחו להימלט.
תוצאות המרד
כ-280 אנשי זונדרקומנדו נהרגו במשרפות 4 ו-5, 171 נהרגו במשרפה 3 ו-1 במשרפה 2 כך שסך ההרוגים מקרב הזונדרקומנדו שנהרגו במשרפות עצמן עומד של 452 אסירים. במהלך האירועים נהרגו 3 משומרי המחנה הגרמנים. לא קיים תיעוד שמם של רוב האסירים שנהרגו.
גורלם של האסירים ממשרפה 2 שברחו לא ברור. הם נאלצו להתמודד עם מעגלי אבטחה רחבים יותר שהכינו הגרמנים וידוע שחלקם נלכד באסם בכפר סמוך למחנה אותו העלו הגרמנים באש וירו באסירים שניסו להימלט. לפי מידע שבידי החוקרים 27 מהבורחים הצליחו לברוח ושרדו את המלחמה.
בחקירה של הגרמנים במשרפות התגלו שרידים של אבק שריפה מהמפעל והגרמנים תפסו את הנשים שעבדו בו. הנשים עונו בבלוק 11 כדי שיסגירו את מנהיגי המרד אך הן שתקו. ב-6 בינואר 1945 תלו הגרמנים ארבע מהנשים בחצר המחנה לעיני האסירים. הנשים שהוצאו להורג כללו את מנהיגת העובדות רוז'ה רובוטה וכן את אלה גרטנר, אסתר (אסטושה) וייסבלום ורגינה ספירשטיין. שלושה שבועות אחרי ההוצאות להורג שוחרר המחנה על ידי הרוסים.
לאחר המרד לא הוחזרו המשרפות לפעילות ולפני יציאת הגרמנים מהמחנה הן פוצצו.
הנצחה
- לייד משרפה 4 הוצב שלט המספר את פרשת המרד
- גדעון גרייף כתב ב-1999 את הספר "בכינו בלי דמעות - עדויותיהם של אנשי הזונדרקומנדו היהודים מאושוויץ" המתעד, בין השאר, את המרד.
- זלמן גרדובסקי, שניצל מאושוויץ, כתב את הספר "בלב הגיהנום - יומנו של אסיר וממנהיגי מרד הזונדרקומנדו באושוויץ" שמתאר את קורות המרד
באומנות
- 2001 - יצא לאור סרטו של טים בלייק נלסון "האזור האפור"[5], שעוסק בזונדרקומנדו שפעל באושוויץ, ובמרד שערכו בשנת 1944. בסרט השתתפו השחקנים הרווי קייטל, דייוויד ארקט ומירה סורבינו.
- 2015 - יצא הסרט ההונגרי הבן של שאול, העוסק אף הוא באותו נושא, ומשלב יחד עם המרד את סיפורו של אחד האסירים, איש זונדרקומנדו, שנתקל בגופת בנו ועושה הכל כדי לנסות להעניק לה קבורה הולמת במחנה ההשמדה. ספרו של גדעון גרייף: "בכינו בלי דמעות - עדויותיהם של אנשי הזונדרקומנדו מאושוויץ" שימש השראה לבמאי לאסלו נמש. גדעון גרייף אף היה יועץ מדעי לסרט.
- 2022 - פורסם סרטם התיעודי של פרופ' גרייף ואיתי לב באותו השם, ובו צילומים שבוצעו בשנת 1993 (כחמישים שנה לאחר השואה) ממסע שערך פרופ' גרייף עם ניצולי הזונדרקומנדו לאושוויץ ובו מסרו את עדויותיהם וזכרונותיהם[6].
- פיליפ מילר, ניצול מחנה אושוויץ ואיש הזונדרקומנדו, העניק ראיון מקיף ומעמיק לסרטו של קלוד לנצמן, "שואה"[7].
לקריאה נוספת
- גדעון גרייף, בכינו בלי דמעות - עדויותיהם של אנשי הזונדרקומנדו היהודים מאושוויץ, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי יד ושם, 1999
- גדעון גרייף, איתמר לוין: "מרד באושוויץ". הוצאת "בהלאו" קלן, גרמניה. יצא לאור (בגרמנית) ב-23 בספטמבר 2015. הוצאת "משכל" 2017
- נתן כהן, "יומניהם של אנשי זונדרקומנדו - התמודדות עם הגורל והמציאות", יד ושם - קובץ מחקרים, תש"ן (כ'), עמ' 189–218
- זלמן גרדובסקי, בלב הגיהנום - יומנו של אסיר וממנהיגי מרד הזונדרקומנדו באושוויץ, (תרגם מיידיש וערך: אביחי צור), הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2012.
- גדעון גרייף, "זלמן גרדובסקי - תרומתו לכתבי-היד החשאיים, פעילותו המחתרתית בתכנון ובביצוע מרד הזונדרקומנדו באושוויץ", בתוך: זלמן גרדובסקי, בלב הגיהנום, הוצאת ידיעות אחרונות, 2011, עמ' 237–292.
- אביחי צור, "'מדוע היינו כך ולא אחרת לגמרי' - קריאה ספרותית-הגותית ביומנו של זלמן גרדובסקי", בתוך: זלמן גרדובסקי, בלב הגיהנום, הוצאת ידיעות אחרונות, 2011, עמ' 295–367.
- Leon Cohen, From Greece to Birkenau : the crematoria workers'uprising, Salonika Jewry Research Center, 1996 (translated from the French by Jose-Maurice Gormezano, postscript by Lily Eiss-Perahia nee Cohen)
קישורים חיצוניים
- גבורה בלב הגיהנום, מרד הזונדרקומנדו באושוויץ, באתר "יד ושם"
גדעון גרייף ואיתמר לוין, מרד בגיא צלמוות: אירוע קצרצר שהשאיר חותם עמוק, בעיתון מקור ראשון, 10 באוקטובר 2021- קלמן ליברמן, המרד הנשכח: כשהחזית התקדמה אנשי הזונדרקומנדו מרדו באושוויץ, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 07 באפריל 2021
- עופר אדרת, 12 שעות מאבק: המרד הנשכח של הזונדרקומנדו באושוויץ, באתר הארץ, 4 באוקטובר 2015 (למנויים)
- לילי הבר, מרד הזונדרקומנדו באושוויץ, בדף הפייסבוק של "יוצאי פולין בישראל", 2018
- ארז רביב, "האומללים שבאומללים": החוקר גדעון גרייף מביא פרטים מפתיעים על חיי היומיום של אסירי המשרפות, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 8 באפריל 2021
מתקוונים לזיכרון - "גיבורות בלב הגיהינום: נשים במרד הזונדרקומנדו באושוויץ", ד"ר נעמה שי"ק, יד ושם, סרטון באתר יוטיוב, 2021
ראו גם
הערות שוליים
- ^ הרחבה בחלק הצפוני של המחנה תוכננה אך לא הושלמה
- ^ משרפה 1 נבנתה באושוויץ 1
- ^ 300 אסירים אלו הועברו למחנה אושוויץ 1 ושם נרצחו
- ^ לפי אתר יד ושם נודע לפיקוד "קבוצת המאבק" שהגרמנים מתכוונים לחסל את כל הזונדרקומנדו והסיקו מכך שמנגנון הרציחות צפוי להיפסק תוך זמן קצר ולכן דחו את המרד הכללי
- ^
"The Grey Zone", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- ^ בכינו בלי דמעות, אתר יוטיוב.
- ^ קלוד לנצמן: שואה, תל אביב 1986, עמודים 161-169
36321503מרד הזונדרקומנדו באושוויץ