מקדש אשמון (צידון)
 | |
| כס עשתרת במקדש אשמון | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מקדש |
| שימוש | אתר ארכיאולוגי |
| על שם | אל הרפואה אשמון במיתולוגיה פיניקית |
| מיקום | אשמון, צידון |
| מדינה |
 לבנון |
| מייסדים | אשמונעזר השני |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | המאה ה־7 לפנה"ס – המאה ה־8 לספירה |
| חומרי בנייה | אבן גיר |
| סגנון אדריכלי | יווני-פרסי |
| מידות | |
| אורך | 70 מטר |
| רוחב | 50 מטר |
| גובה | 22 מטר |
| שטח | כ־3.5 דונם |
| קואורדינטות | 33°35′08″N 35°23′53″E / 33.585556°N 35.398056°E |
|
| |
מקדש אשמון (בפיניקית 𐤁𐤕 𐤀𐤔𐤌𐤍 – "בית (כלומר מקדש) אשמון") הוא מקדש פיניקי לאשמון – אליל הרפואה והפטרון של צידון. המקדש הוקם במאה השביעית לפנה"ס על גדות נהר אל-אוואלי מצפון לצידון והיה פעיל עד למאה השמינית לספירה, כשבמאה השישית לספירה נהרסו חלקים ממנו ברעידת אדמה. לאחר שננטש שימשו אבני המקדש לבניית מבנים אחרים בסמוך לו.
המקדש נחשף מחדש בתחילת המאה ה-20 והחל מ-1963 מתבצעות בו חפירות ארכאולוגיות כשרוב הממצאים הועברו למוזיאון הארכאולוגיה של לבנון בביירות. המקדש נחשב לאתר הפיניקי השמור ביותר בלבנון והוא פתוח לביקורי תיירים. הוכנס לרשימת אתרי המורשת העולמית (בסטטוס "על תנאי").
תולדות המקדש
להערכת הארכאולוגים מקום המקדש הפך למקום פולחן פשוט כבר בימי שלטונו של מלך צידון הפיניקי אשמונעזר הראשון (אנ'),[1] אבל רק בימי שלטונו של נכדו, אשמונעזר השני (אנ'), החלה הקמת המקדש המפואר במקום. אישוש לסברה זו נמצאה בכתובת שנחרתה על ארון קבורת אשמונעזר השני ובה נאמר (שורות 16–17): "...ואנחנו אשר בנינו בית לאשמון שר קודש בעין־ידלל בהר...".[2] היכולת של אשמונעזר השני לבנות מקדש מפואר לאשמון (כמו גם מקדשים נוספים) התאפשרה כשתוגמל על ידי חשיארש הראשון, מלך פרס (בשנים 485–465 לפסה"נ),[דרושה הבהרה] לאחר שסייע לו עם הצי הפיניקי שלו במהלך מלחמות יוון–פרס.
המקדש הוקדש לאליל הרפואה הפיניקי והפטרון של צידון אשמון ולתפארת העושר של העיר. המלך בדעשתרת (אנ') הגדיל במידה ניכרת את מתחם המקדש הזה, כך שמקור המים המקומי של "ידלל" (שם המקום) כנראה לא סיפק עוד את צורכי המים המוגברים שלו; לכן בנה המלך תעלה מנהר האוואלי (כפי שמתואר בכתובת תעלת המים של בדעשתרת).[3] המקדש שופר והורחב בידי שליטי העיר הבאים וביניהם יתנמלך (אנ') ושליטים מאוחרים יותר.
במאה הרביעית לפנה"ס נפגע המקדש מרעידת אדמה שהרסה את מבנה השיש בראש הבמה אך המקדש המשיך לפעול כמקום פולחן ואף נוספו לו קפלות ומקדשי משנה[4]. המקום המשיך לפעול כמרכז רוחני לאשמון גם בראשיתה של האימפריה הרומית אולם עם התחזקות הנצרות ברומא החלה רדיפה של עובדי אלילים ברחבי האימפריה (אנ') ויצא צו האוסר קיום טקסים לאשמון. במסגרת רדיפה זו הוקמה במקום כנסייה נוצרית.
במאה השלישית נוספה למקדש אכסדרה ולהערכת הארכאולוגים היא נבנתה בתקופת הקיסר ספטימיוס סוורוס. בערך באותה תקופה נבנו באתר גם אגני רחצה, נימפאיום ומיזרקות מים.
ב-570 פקדה את צידון רעידת אדמה שהרסה חלקים גדולים מהמקדש. להערכת הארכאולוגים, על אף ההרס המשיכו הטקסים במקדש להתקיים עד המאה השמינית אז ננטש המקום ונזנחו הטקסים לכבודו של אשמון. במאה ה-17 שימשו אבני המקדש לבניית מבנים אחרים (בין השאר לבניית גשר על נהר האוולי). מטיילים שביקרו בצידון במהלך המאה ה-18 והמאה ה-19 דווחו על חורבות המקדש וכן זיהו שהגשר על האוולי בנוי מאבנים מעוצבות יוצאות דופן שנלקחו מהמקדש.
מבנה המקדש
תהליך הבנייה הארוך של המקדש משתקף במגוון סגנונות אדריכליים שגילו הארכאולוגים במבנה. המקדש מורכב מטיילת וחצר מפוארת ובסופה קיר גדול מאבן גיר התומך בבמה שבראשה מקדש אשמון העשוי שיש בסגנון יווני-פרסי. במקדש מספר אגני שטיפה פולחניים שהוזנו מתעלות מים שמקורם מנהר אל-אוואלי[5] וכן ממעיין קרוב בשם "עין ידלל" שנחשב קדוש[6]. מים אלו שימשו למטרות טיפוליות וטיהור המאפיינות את פולחן האליל אשמון.
בתחומו של המקדש נבנו מספר קפלות לאפשר תפילה לאלים אחרים כשבין השאר נבנתה במקום קפלה שהוקדשה לבת זוגו של אשמון, האלה עשתרת.
מקום המקדש
מספר מקורות מאששים את הנחת הארכאולוגים על המיקום של מקדש אשמון לחופי האוולי:
- בכתובת שנחרתה על ארון קבורת אשמונעזר השני נאמר: "...ואנחנו אשר בנינו בית לאשמון שר קודש בעין־ידלל בהר..." (שורות 16–17).
- הנוסע מהמאה השנייה, דיוניסיוס פרייגטס דווח על ביקורו במקדש אשמון לחופי נהר בוסטרנוס (Bostrenos River) המזוהה כשמו העתיק של האוולי.
- הצליין האיטלקי Antonin de Plaisance עבר במקום במאה השישית וזיהה את המקדש לחופי נהר אסקלפיוס Asclepius המזוהה כשמו העתיק של האוולי.
- בכתביו של סטראבון מאוזכר המקדש והחורשה שסביבו.
החפירות הארכאולוגיות
המקדש התגלה ב-1900 על ידי מחפשי אוצרות מקומיים שגילו במקום ממצאים ואבנים עם כתובות פיניקיות. לאחר שהבוזזים מכרו את התגליות שלהם לסוחרי עתיקות בביירות עלה הנושא לכותרות. מייד לאחר פרסום הגילוי נשלח למקום תיאודור מקרידי (אנ'), האוצר של המוזיאונים לארכאולוגיה של איסטנבול, שאסף ממצאים במקום והביאם למוזיאון.
ב-1903 פעל במקום הארכאולוג Wilhelm Von Landau וב-1920 הגיע למקום הארכאולוג Gaston Contenau עם צוות חוקרים שבדק את המקום.
ב-1963 הגיעה למקום משלחת ארכאולוגים, בראשות מוריס דונאן (אנ'), שחפרה במקום עד פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975. עם פרוץ המלחמה הועברו כ-2,000 ממצאים מצידון למרתף בטירת ביבלוס אך ב-1981 פרצו שודדי עתיקות למרתף, גנבו כ-600 פריטים היסטוריים והבריחו אותם מחוץ ללבנון.[7][8][9]
ב-2000, לאחר יציאת צה"ל מלבנון, חודש מהלך השיקום של המקדש.
בחפירות שנערכו באתר המקדש נמצאו חפצים רבים בעלי ערך, כולל אבנים ועליהן כ-30 כתובות פיניקיות, כמו כתובות בדעשתרת וכתובת אשמון (אנ'). כתובות אלו מתארות את שלבי העבודה כמו למשל כתובות בדעשתרת לפיהן בנה המלך בדעשתרת את הבמה ואת התעלה שהיטתה מים מנהר האוולי למקדש. כמו כן נתגלו באתר שרידים לבמת המקדש, גרמי מדרגות, אגני רחצה ומערכת הובלת המים לאגנים, הנימפאיום, בסיסי העמודים של האכסדרה הרומית, שרידי וילה רומית וחלקי פסיפס. הממצאים הכבדים שנחפרו במקום הושארו באתר בעוד שהממצאים הקטנים הועברו ברובם לתצוגה במוזיאון ביירות וכן למוזיאון הלובר. ממצאים אחרים שמורים בארכיונים של מנהל העתיקות של לבנון.
אחד הממצאים הבולטים באתר הוא כס עשתרת – כס עם כרובים משני צדדיו, שסימל במקרים שונים אלילות או מלכות. כיסאות דומים ודגמים מוקטנים של כיסאות נמצאו באתרים כנעניים־פיניקיים אחרים כמו צור, חמון, גבל, מגידו, קרתגו, סרדיניה ועוד. לכל הכיסאות מאפיינים דומים הכוללים חריתות של כנפיים וגופים של אריות.
האתר רשום מ-1996 כאתרי המורשת העולמית בסטטוס "על תנאי"[10][11] והוא פתוח למבקרים ונחשב לאתר הפיניקי השמור ביותר בלבנון.[12]
גלריה
תכנית המקדש
שרידי המקדש, בנוי אבני גזית
כמה מכתובות בדעשתרת שנמצאו במקדש
ראשי שור מהמקדש, מהשלב הקדום (התקופה הפרסית)
בסיסי עמודים מהמקדש מהשלב הקדום, באתרם
ראו גם
לקריאה נוספת
- Lipiński, Edward (1995). Dieux et déesses de l'univers phénicien et punique (בצרפתית). Peeters Publishers. pp. 120–496. ISBN 9789068316902.
- Conteneau, Gaston (1924). "Deuxième mission archéologique à Sidon (1920)". Syria (בצרפתית). 5 (5–1): 9–23. doi:10.3406/syria.1924.3094.
- Krings, Veronique (1995). La civilisation phénicienne et punique (בצרפתית). Leiden: Brill. pp. 21, 100–101, 120, 365, 460, 566–567, 617. ISBN 9789004100688. OCLC 31376448. ארכיון מ-10 במאי 2021. נבדק ב-2009-03-17.
{{cite book}}: (עזרה) - Baudoin, Jacques (2006). Grand livre des saints: culte et iconographie en Occident [Big book of saints: cult and iconography in the West] (בצרפתית). Nonette: Editions Creer. pp. 100–101. ISBN 9782848190419.
- Gingras, George E. (1970). Egeria: diary of a pilgrimage. Ancient Christian writers. Vol. 38. New York: The Newman Press. ISBN 9780809100293.
- Lipiński, Edward; Marcel Le Glay; René Rebuffat; Claude Domergue; Marie-Hélène Marganne (1996). Dictionnaire de la civilisation phénicienne et punique (בצרפתית). Paris: Brepols. ISBN 9782503500331. OCLC 29031989.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של מקדש אשמון
- מקדש אשמון, באתר artsandculture.google.com
- מקדש אשמון, באתר lebanonuntravelled.com
- מקדש אשמון, באתר cometolebanon.com
- מקדש אשמון, באתר wanderleb.com
- מקדש אשמון בצידון, לבנון, באתר lebmania.com (באנגלית)
סיור במקדש אשמון, סרטון באתר יוטיוב, אפריל 2023
הערות שוליים
- ^ בתחילת תקופת האימפריה הפרסית האחמנית[דרושה הבהרה]
- ^ עין ידלל היה מעיין קדוש שהזין מים למקדש
- ^ Paolo Xella et José-Ángel Zamora, Une nouvelle inscription de Bodashtart, roi de Sidon, sur la rive du Nahr al-Awwali près de Bustān ēš-Šēẖ, BAAL, 8, 2004, pp. 273-300. Compte-rendu réalisé par Astrid Nunn https://doi.org/10.4000/abstractairanica.16652
- ^ Jidejian, Nina (1971). Sidon, through the ages. Beirut: Dar el Mashreq. p. 287. ISBN 9780718921873.
- ^ הנהר נקרא בתקופת שונות בשמות אסקלפיוס (Asclepius) ובוסטרנוס (Bostrenos)
- ^ שם המעיין זוהה כ"ידלל" בהתאם לשמו המקורי YDLL. יחד עם זאת, מכיוון שהפיניקים לא השתמשו בתנועות אין ודאות מלאה איך הם נהגו לבטא את השם
- ^ ב-2009 הודה מנהלו לשעבר של המוזיאון הארכיאולוגי בבזל שהמוזיאון מחזיק חלק מהעתיקות הגנובות שהוחזרו בהמשך ללבנון
- ^ Makarem, May (4 בדצמבר 2009). "Qui est responsable du pillage du temple d'Echmoun – Six cent pièces issues du temple d'Echmoun circulent sur le marché mondial des antiquités" [Who is responsible for the looting of the Temple of Echmoun - Six hundred pieces from the Temple of Eshmun circulate on the world antiquities market]. L'Orient-Le Jour (בצרפתית) (12733 ed.). Beirut. p. 4.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Tahan, Lina G. (2017-02-01). "Trafficked Lebanese Antiquities: Can They Be Repatriated from European Museums?". Journal of Eastern Mediterranean Archaeology and Heritage Studies. University Park, PA: The Pennsylvania State University Press. 5 (1): 27–35. doi:10.5325/jeasmedarcherstu.5.1.0027. ISSN 2166-3548. JSTOR 10.5325/jeasmedarcherstu.5.1.0027. OCLC 8870783268. ארכיון מ-23 בנובמבר 2022. נבדק ב-14 ביוני 2023.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Direction Générale des Antiquités, Ministère de la Culture et de l'Enseignement Supérieur, Monument: Temple d'Echmoun – UNESCO World Heritage Centre (בצרפתית), UNESCO, ארכיון מ-13 בספטמבר 2019, נבדק ב-26 בדצמבר 2019
{{citation}}: (עזרה) - ^ Temple d’Echmoun, באתר אונסקו
- ^ Najjar, Charles; Tyma Daoudy (1999). The indispensable guide to Lebanon. Etudes et Consultations Economiques. p. 46.
