מצפה גבולות

מצפה גבולות (אתר לאומי) היה חלוץ ההתיישבות בנגב, ראשון מבין שלושת המצפים שהוקמו, עלה לקרקע במאי 1943 והיווה בסיס להקמת קיבוץ גבולות.

המצפה הוקם על ידי חברי השומר הצעיר "קיבוץ ארץ ישראל ג'" (אשר ישבו בראשון לציון), ב-1946 הועברו לאזור אשדוד והקימו את קיבוץ חצור. תקופה קצרה ישבו במצפה אנשי גדוד ניר שעלו בליל 11 הנקודות לדנגור והקימו את קיבוץ נירים, אחריהם החזיקו מספר שבועות אנשי יחיעם (לפני עליתם על הקרקע). את הללו החליפו חברי קיבוץ אלמגור, אשר ישבו בפתח-תקווה וקיבלו את השם גבולות. אליהם הצטרפה בנובמבר 1946 קבוצה בת 10 חברים שהיוותה את הבסיס להקמת קיבוץ גבולות כ-2 ק"מ צפונית למצפה.

רקע להקמת המצפה

מטרת הקמת שלושת המצפים הייתה שמירה על הקרקע שנרכשו על ידי הקק"ל, לימוד הכרת תנאי הקרקע והאקלים לקראת פיתוח חקלאות והקמת יישובים בעתיד. יוסף וייץ (יו"ר דירקטוריון הקק"ל בתקופה זו) אבי תוכנית המצפים, ראה בניסיון זה גם מבחן פוליטי ליחסם של הבריטים להתיישבות רבתי בנגב, על רקע "חוק הקרקעות" מ-1939 הוא "הספר הלבן". למעשה היו המצפים תחנות ניסיון אשר עסקו בניסיונות חקלאיים.

העלייה לקרקע

נגב!
פתח זרועות ערבותיך, מרחביך הגדולים – לצמאי אדמה, כי היום עולים אנו אליך, לכרות ברית חיים ויצירה עמך. אייר תש"ג. מהדהדות זעקות חללים, נטבחה יהדות גדולה וענפה. הדם קורא מן האדמה ומחומות הגיטו – אזעקה לעולם. נידונים למוות עומדים על נפשם. סגר עלינו המדבר, נסתם הפתח להצלה. נסגרו שערי ארצות, ננעלו לבבות ונדמו... המדבר! הנה המפלט האחרון. הוא פתח זרועותיו לנו – ונָבואָה... ברוך תהיה לנו, מפלט פרא ואלם! במולדת קטנה – נגב גדול. אליך יוצאת היום קבוצת בנים ובנות לפתוח במפעל הצלה למעונים, לסלילת דרך לרדופים עד צוואר. בוא יבואו אחרינו רבים, יעלו, יבנו ויקימו בית עולמם שטורף.
פתחי רחמך, אדמת נגב! ענו שדות, העלו יבולים, עדו פרחים, התקבצנה ציפורי רון ובואו אלינו, כי עוד מעט תישמע הלומת פטיש ויען לו הלב, לב צְמֵא חזון.
לא נרפה ממך, שממה מדברית לוהטת! ממעמקייך נחצוב מים, מרגבייך נעלה חיים... היום נקרע את מגילת הזדון. בניגוד לספר הלבן אשר גזר על השממה לקדשנה – אנו עולים לכרות הברית עם אדמתנו. בבריתך נָבואה, מולדת, פתחי זרועותייך לבאים!

— מתוך מגילת העלייה על הקרקע של גבולות

בלילה שבין ה-12 ל-13 במאי 1943 יצאה פלוגת המתיישבים הראשונה לנגב. שנים-עשר חברים בהם חקלאים, טרקטוריסטים, אנשי ביטחון ודוברי ערבית. דרך כביש החוף הגיעו לעזה ומשם לחאן-יונס. קצת דרומה משם פנו מזרחה דרך החולות, שוקעים דוחפים ושוב שוקעים. שעה ארכה הדרך עד שעצרו בחלקת "אבו זבורה" שנקנתה עבורם על ידי איש הקק"ל עשהאל צוקרמן.

"המכוניות היטלטלו ומדי פעם שקעו גלגליהן בחול. ירדו, ניקו מתחת לגלגלים, דחפו ונסעו... עד ששוב שקעו. ושוב ירדו וניקו ודחפו ונסעו...ושוב שקעו... והדרך ארוכה. ולפתע, באיזה שהוא שום מקום, בלב המדבר, הורה עשהאל לעצור. "הגענו" אמר. החברים הסתכלו סביבם ולא ראו אלא חול זהוב מלוא העין. כאן יקום קיבוצכם!" אמר עשהאל, "אשרכם שזכיתם להיות יישוב עברי ראשון בנגב"

— בני מיטיב, סיפורו של גבול, עמ' 43-42

.

חיש נפרקו האוהלים שאר הכלים והציוד. עתה התפנו להקים סככת צל לאורחים. ברור היה שאלה לא יאחרו לבוא. ואכן, עוד בטרם הספיקו לנעוץ את עמודי הסככה, וכבר עמדו מסביבם בדווים והתחילו אלה לסייע בהקמת הסככה. מיד נשלף הציוד הדרוש לשפיתת הקפה, וכבר נמזג פינג'אן ראשון של קפה מר לאורחים שהחלו נוהרים ל"מדאפה אל-יהוד" (חדר האירוח של היהודים)... כך קם מצפה גבולות - חלוץ המצפים בנגב. אשר בעקבותיו עלו מצפה רביבים ומצפה בית אשל

.

בעיית המים

אחת הבעיות המלוות את המתיישבים מיום הקמת המצפה ועד היום היא בעיית המים. במרכז החצר נחפרה באר, אך המים היו מלוחים 1700 - 12000 מיליגרם כלור לליטר, מים לא ראויים לשימוש. בתקופה הראשונה הובאו מים מן הכפר הבדואי רואייבה (המרוחק מגבולות 6-5 ק"מ). נסעו שמה עם עגלה ומיכל מים שנפחו מטר מעוקב. פרידה סובבה את גלגל הבאר וכך במשך כמה שעות היו ממלאים את המיכל. לאחר מכן נעשה ניסיון לאגירת מי גשמים במצפה. מחוץ לחצר הפנימית, על שטח של 3 דונם נבנו 3 משטחים בשיפוע קל וכוסו בזפת. תפקידם היה לרכז את מי הגשמים אל תוך שלוש בריכות בטון תת-קרקעיות ולבריכה פתוחה הצמודה אליהם. לתוכה נקוו מי הגשם הראשון, אשר ניקו את המשטחים. 100 עד 130 מ"מ גשם הספיקו למלא את הבריכות. המים שימשו לשתייה ובחלקם, בתוספת מי ביוב, שימשו להשקיית המטע הניסיוני שהורכב ממינים שונים של עצי פרי. ההשקיה נעשתה מדליים אל גומות. כמו כן, הובאו אחת לכמה ימים מים, במשאית מיד מרדכי דרך עזה, חאן יונס ורפיח. בשנת 1947 הניחה מקורות את צינור המים הראשון לנגב מאזור השאיבה בניר-עם אל דנגור דרך גבולות (הסעיף המערבי). חלקות גידולי הניסיון הקיפו את המצפה: זני דגן שונים, גן ירק, מטע עצי פרי, מטע עצי מחט, מטע אגבות וכמובן מקשת אבטיחים.

מבני המצפה

היות שהתחבורה עם מרכז הארץ הייתה נדירה, הוחלט כי את מבני הקבע במצפים יבנו מחומר מקומי. ברביבים ובבית אשל מצאו אבן גיר. בגבולות לא נמצאה אבן גיר ולכן הוחלט לבנות את מבני המצפה והחומה המקיפה אותו מחומר מקומי, 'אדובה' (לבני בוץ מאדמת הלס המקומית), כשבית הביטחון נבנה מבלוקים שהגיעו ממרכז הארץ.

השתלבות במרחב

ג'ארכ קריבכ (שכנך קרובך): אחת ממטרות המצפה הייתה גם קשירת יחסי שכנות טובה עם האוכלוסייה הבדווית בנגב. היה משהו יוצא דופן בהתיישבות היהודית בנגב, לעומת אזורים אחרים. עד אותה תקופה לא הכירו תושבי האזור את היהודי, ולא ידעו כיצד יש להתייחס לנוכחותו. היישובים שהוקמו אמנם הסתגרו מאחורי גדרות תיל, אך ניתנה לשכנים האפשרות לבוא ולבקר, ללגום כוס קפה במדאפה, לפטפט קצת ולהעביר רכילות מפה לשם. עד מהרה גילו הבדווים שאפשר להפיק תועלת מעשית מיחסים עם השכנים היהודים, והם לא ראו בה איום עליהם או ניסיון לדחוק רגליהם ולנשלם. על כך יעיד סיפורו של הרופא ד"ר ישראל דיאמנט, שהתנדב מטעם קופת חולים להיות עם אנשי המצפה אחרי העלייה ל-11 הנקודות (מוצאי יום כיפור 1946), ולמעשה שימש כרופאם העיקרי של הבדווים ונחשב בעיניהם כאלוקים. שמו יצא לתהילה ברחבי הנגב. התשלום עבור הטיפול היה על פי רוב, ארגז פירות וירקות או תרנגולת יפת מראה.

במלחמת העצמאות

במלחמת העצמאות שכנה במצפה מפקדת הגדוד השמיני והתשיעי של הפלמ"ח בפיקודו של חיים בר לב (כידוני), במקום הוקמה מאפייה אשר סיפקה לחם לנגב הנצור, ונחפר בית חולים שדה תת-קרקעי. עם תום המלחמה, הוקם לצורכי פרנסה מפעל לעיבוד וליטוש יהלומים (משוחזר באתר). מאוחר יותר בנו חברי הקיבוץ את ביתם צפונית למצפה. על בסיס הניסיון המצטבר שנרכש במקום, פיתחו משק חקלאי מבוסס.