מלחמת האזרחים בקולומביה
 |
יש לעדכן ערך זה.
| |
| יש לעדכן ערך זה. |
| תאריכים | 1964–הווה (כ־60 שנה) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | קולומביה | |||||||||||||||||
| תוצאה | סכסוך מתמשך | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מלחמת האזרחים בקולומביה (בספרדית: Conflicto armado interno en Colombia) הוא סכסוך מתמשך בין ממשלת קולומביה לבין מיליציות צבאיות למחצה, ארגוני פשע וארגוני טרור וגרילה שמאליים כגון FARC, M-19 ו-ELN הנלחמים על הגדלת שטחי השפעתם במדינה.
ארצות הברית הייתה מעורבת רבות בסכסוך עוד מתחילתו, כחלק מהמאבק האמריקאי בקומוניזם.[3]
רקע
שורשי הסכסוך נעוצים בעימות שמכונה "לה ויולנסיה" (אנ') - "האלימות" בספרדית, מונח שמתייחס לאלימות שביצעה ממשלת קולומביה כלפי אזרחים קולומביאנים ובמיוחד אזרחים עניים– מלחמת אזרחים שהחלה ב-1948 בעקבות התנקשות במועמד לנשיאות חורחה אליאסר גייטאן, שעמד בראש המפלגה הליברלית. דיכוי של קומוניסטים באזורי הכפר של קולומביה בשנות ה-60 בתמיכת ארצות הברית הוביל גורמים קומוניסטיים וליברליים לחבור יחד ולהקים את מחתרת.
מהלך המלחמה
עד שנות ה-80 של המאה ה-20 פעל FARC כמחתרת בעלת עמדות סוציאליסטיות מהפכניות, אלא שהחל מאמצע שנות ה-80 החל הארגון לעסוק בסחר בסמים ובחטיפת אנשים (אף שרשמית, הארגון מסרב להודות בכך שהוא עוסק בסחר לא חוקי בסמים). בשנות ה-90 של המאה ה-20 הביא הארגון להעמקת התפתחות הנרקו-טרור, טרור שממומן באמצעות סחר לא חוקי בסמים.
הארגון ביצע שורת פיגועי טרור, ואחד המאסיביים שבהם היה ב-3 בנובמבר 1998, כאשר פיצוץ אדיר בעיר מיטו הביא להרג 130 איש ולפציעתם של 30. נוסף להתנקשויות ופיגועי טרור רצחניים פעל הארגון באמצעות חטיפות, כולל חטיפות המוניות. אחת החטופות המפורסמות ביותר היא אינגריד בטנקור, סנאטורית קולומביאנית ממוצא צרפתי, אשר שהתה בשבי FARC במשך כמה שנים, ושוחררה במבצע צבאי.[4]
בשיא שלטו המורדים על כארבעים אחוז משטח קולומביה. FARC ביצע פעולות טרור קיצוניות ודחה הצעות להסכמי שלום מחוץ למדינה. אולם בעקבות הפצצות של חיל האוויר הקולומביאני המורדים נחלשו בהדרגה, ובעת פתיחת תהליך השלום הם שלטו על שלושים אחוז משטח המדינה.[דרוש מקור]
ב-12 בספטמבר 2003 חטף ELN קבוצת תיירים שביקרו בעיר האבודה, ביניהם 4 ישראלים. החוטפים דרשו מן הממשלה לטפל בזכויות האדם של תושבי האזור. לאחר 101 ימים שוחררו בני הערובה האחרונים תמורת סיוע הומניטרי לאזור סיירה נבאדה.[5]
אחת ממפקדות השדה של FARC, אלדאנייס מוסקרה (Eldaneyis Mosquera), שנודעה בכינוי "קארינה", נכנעה לכוחות הצבא הקולומביאניים ב-19 במאי 2008.
בשנת 2010 החריף המאבק כאשר קולומביה תקפה מעוזי מורדים באקוודור,[6] מה שגרם לנשיא אקוודור לגנות את קולומביה ולוונצואלה לשלוח כוחות אל הגבול הקולומביאני.[7] בתגובה טענה קולומביה ששתי המדינות משתפות פעולה עם המורדים, ואף נמצאו ראיות לכך שהמורדים סייעו לנשיא ונצואלה הוגו צ'אווס בבחירתו לנשיאות, אם כי יש המפקפקים באמינות המסמכים.[8]
ב-2011 דיווחו כוחות הביטחון כי כ-30% מהרשויות המקומיות בקולומביה סבלו מהתקפות של FARC וכנופיות פשע, פחות מבשנה הקודמת, בעוד שמספר ההתקפות גדל.[9]
ב-4 בנובמבר 2011 הרגו כוחות הביטחון של קולומביה את מנהיג FARC אלפונסו קאנו באזור הררי במחוז קאוקה, במהלך המבצע הצבאי "אודיסאו". במקומו מפקד על הארגון טימולאון חימנס המכונה גם טימוצ'נקו.[10]
בשנים האחרונות חלה ירידה בעוצמת הסכסוך[11] הודות לפירוז קבוצות חצי-צבאיות שהתרחשה בין 2003 ל-2006[12] יחד עם הנחת הנשק על ידי FARC (הגרילה הגדולה ביותר של מדינה) המתרחשת בין 2016 ל-2017, 3637 ואליו מתווספת דעיכת הגרילה של ELN.[13]
מעורבות ארצות הברית בסכסוך
כבר בתחילת שנות ה-60 התערבה ממשלת ארצות הברית בסכסוך ותמכה בממשל הקולומביאני במאבקו במיליציות "קומוניסטיות" שונות, שבהמשך התפתחו לכדי הארגונים FARC, M-19 ואחרים. כחלק מתמיכה זו, פעלה ארצות הברית לארגן ולחמש מיליצות "פרו-ממשלתיות" שילחמו באותם ארגונים.[14]
נכון לאוגוסט 2004, הסכום שהוציאה ארצות הברית על מעורבותה בקולומביה מוערך בכ-3 מיליארד דולר, כאשר למעלה מ-75% ממנו שימש כסיוע צבאי. קודם למלחמת עיראק, קולומביה הייתה המדינה השלישית במונחי סיוע אמריקאי, אחרי מצרים וישראל. עם זאת, נכון להיום, קולומביה אינה בין עשרת המדינות המקבלות את הסיוע הגדול ביותר בארצות הברית.[15]
במרץ 2015, התגלה כי סוכני DEA קיבלו מתנות יקרות, נשק וכסף מקרטלי הסמים בקולומביה, והשתתפו במסיבות שמומנו על ידי אותם קרטלים.[16] בעקבות זאת, ראש מינהל אכיפת הסמים האמריקני, מישל לאונהרט, הודיעה על התפטרותה.[17]
תהליך השלום
בנובמבר 2012 החל בהוואנה בירת קובה משא ומתן בין FARC וממשלת קולומביה להשגת הסכם שלום. ב-23 בספטמבר 2015 נפגשו חימנס ונשיא קולומביה חואן מנואל סנטוס לראשונה בהוואנה, וחתמו על הסכם לריכוך העונשים (קביעת עונשים מרביים) שיוטלו על האחראים לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות מקרב חברי המחתרת ומקרב הממשלה, הצבא וארגונים אחרים. לפי דו"ח של בית הדין הפלילי הבינלאומי משנת 2012 יש בסיס סביר להעריך כי ELN, FARC, הצבא הקולומביאני וארגונים פארא-צבאיים ימניים ביצעו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.[18]
ב-23 ביוני 2016 חתמו סנטוס וטימוצ'נקו בהוואנה על הסכם הפסקת אש.[19] על פי ההסכם יתפרקו 7,000 לוחמי FARC מנשקם ויעבירו אותו לידי האו"ם. לאחר מכן, ערכה קולומביה משאל עם באשר לשאלה האם יש לחתום על הסכם שלום מלא עם ה-FARC, אשר תוצאותיו היו רוב (50.2%) למתנגדים להסכם.[20] למרות תוצאות משאל העם, ב-24 בנובמבר נחתם בבירה בוגוטה הסכם שלום סופי אשר זכה לאישור "פה אחד" של הקונגרס.[21][22] ההסכם ההיסטורי הביא לסיום של למעלה מ-50 שנות לחימה בין קולומביה לבין הארגון.[23] עם זאת, חברי ה-FARC שהתנגדו להסכם הקימו ארגון חדש והמשיכו לבצע התקפות כנגד הכוחות הקולומביאנים. "מתנגדים" אלו פעלו בעיקר משטח ונצואלה,[24] ונשיא ונצואלה, ניקולאס מדורו, אף ציין ב-2019 כי מנהיגיהם רצויים במדינתו.[25]
הנשיא סנטוס זכה בפרס נובל לשלום לשנת 2016 על חלקו בסיום מלחמת האזרחים.[26]
ב-8 בפברואר 2017 נפתחו בקיטו בירת אקוודור שיחות שלום גם עם הארגון הקטן והקיצוני יותר, "צבא השחרור הלאומי" (ELN). זהו הניסיון החמישי להגיע לשלום עם ELN מאז שנות ה-90 של המאה ה-20, לאחר שכל הניסיונות הקודמים נכשלו. בינתיים ממשיך ELN לבצע חטיפות.[27]
קורבנות
לפי הערכת המרכז הלאומי לזיכרון היסטורי של ממשלת קולומביה, כ-220,000 בני אדם נהרגו במלחמת האזרחים בין 1958 ל-2012, מרביתם אזרחים (177,307 אזרחים ו-40,787 לוחמים). כמו כן, יותר מחמישה מיליון אזרחים נאלצו לעזוב את בתיהם בין 1985 ל-2012, מה שיצר את אוכלוסיית העקורים השנייה בגודלה בעולם.[2] לפי הערכות האו"ם, הארגונים FARC ו-ELN אחראים לכ-12% מכלל האזרחים שנהרגו במסגרת הסכסוך, והמליציות שהתנגדו להם אחראיות לכ-80% מכלל ההרוגים האזרחיים. שמונת האחוזים הנותרים נגרמו על ידי כוחות הביטחון של קולומביה.[28]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- נמרוד קפון ודיאנה רודריגז , מלחמת העצמאות הנצחית של קולומביה, באתר "האייל הקורא", 22 באוקטובר 2002
הערות שוליים
- ^ [1]
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Estadísticas del conflicto armado en Colombia, באתר המרכז הלאומי לזיכרון היסטורי, 2012 (בספרדית)
- ^ Mario A. Murillo; Jesús Rey Avirama (2004). Colombia and the United States: war, unrest, and destabilization. Seven Stories Press. p. 54. ISBN 978-1-58322-606-3.
la violencia colombia united states.
- ^ לאחר כ-6 שנים: בטאנקור חולצה מהשבי בקולומביה, באתר ynet, 3 ביולי 2008
- ^ דפנה לוי, בחזרה לשבי בקולומביה: 101 הימים הקשים בחייו של התרמילאי הישראלי, באתר Xnet, 28 במרץ 2017
- ^ אקוודור מנתקת יחסים עם קולומביה, באתר הארץ, 3 במרץ 2008
- ^ נשיא ונצאולה: שלחנו כוחות צבא לגבול עם קולומביה, באתר וואלה!, 31 ביולי 2010
- ^ קולומביה: ארגון המורדים פעל למען נשיא ונצואלה צ'אבס, באתר וואלה!, 11 במאי 2011
- ^ Alertan que más de 330 municipios tienen fuerte presencia de las Farc, El Espectador, 28/4/2011 (בספרדית)
- ^ 'Timochenko', otro radical en la jefatura de las Farc, El Tiempo, 15/11/2011 (בספרדית)
- ^ El Colombiano, Muertes por el conflicto bajaron 80% en 6 años, www.elcolombiano.com, 2017-07-11 (ב־European Spanish)
- ^ Verdad Abierta, La desmovilización: el proceso de paz (2003-2006), VerdadAbierta.com, 2008-02-11 (ב־)
- ^ Auge y declive del ELN, FIP (בספרדית)
- ^ "Understanding Colombia's armed conflict: International actors". colombiareports.com. ארכיון מ-10 בפברואר 2017. נבדק ב-25 במרץ 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Top 10 U.S. Foreign Aid Recipients". ABC News. ארכיון מ-10 בנובמבר 2014. נבדק ב-10 בנובמבר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Report Says Drug Agents Attended Sex Parties". The New York Times. 26 במרץ 2015. ארכיון מ-29 באוגוסט 2017. נבדק ב-29 באוגוסט 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "DEA chief resigns after 'sex parties' scandal". thehill.com. ארכיון מ-1 בספטמבר 2017. נבדק ב-28 באוגוסט 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Rose Lander, Colombia govt, FARC agree to maximum prison sentences for war crimes, Colombia Reports, 23/9/2015 (באנגלית)
- ^ בתום סכסוך של 50 שנה: קולומביה והמורדים חתמו על הפסקת אש, באתר וואלה!, 24 ביוני 2016
- ^ Idler, Annette. "Colombia just voted no on its plebiscite for peace. Here's why and what it means". The Washington Post (באנגלית). נבדק ב-23 ביוני 2020.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ לאחר הכישלון במשאל העם: הסכם שלום חדש נחתם בקולומביה, באתר וואלה!, 25 בנובמבר 2016
- ^
הקונגרס בקולומביה אישר סופית את הסכם השלום עם המורדים, באתר הארץ, 1 בדצמבר 2016
- ^ "The Nobel Peace Prize 2016 – Juan Manuel Santos". nobelprize.org. ארכיון מ-7 באוקטובר 2016. נבדק ב-7 באוקטובר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Venezuela: A Mafia State?. Medellin, Colombia: InSight Crime. 2018. pp. 3–84.
- ^ "Maduro dice que Iván Márquez y Jesús Santrich "son bienvenidos" a Venezuela". La Vanguardia (בספרדית). 2019-07-28. נבדק ב-2021-04-04.
- ^ פרס נובל לשלום הוענק לנשיא קולומביה, באתר ישראל היום, 10 בדצמבר 2016
- ^ Colombia and ELN rebels open peace talks in Ecuador, Deutsche Welle, 8/2/2017 (באנגלית)
- ^ "COLOMBIA: International Criminal Court Scrutinises Paramilitary Crimes". 27 באוגוסט 2008.
{{cite web}}: (עזרה)
37705435מלחמת האזרחים בקולומביה