מוזיקה נאו-קלאסית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מוזיקה נאו-קלאסית הוא כינוי לזרם וסגנון מוזיקלי שפעל בעיקר במאה ה-20, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, אולם גם כמה עשרות שנים אחר כך. בזרם הזה, מלחינים חזרו לדרכי הלחנה וביצוע הקשורים למושג "קלאסיציזם". המוזיקה הנאו-קלאסית השתמשה בשיטות הלחנה דומות לאלו של המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית. מלחיני הזרם הנאו קלאסי, הרגישו צורך לחבר יצירות שדומות לאלה של התקופה הרומנטית. המוזיקה הנאו-קלאסית מצא את ביטויה בתכונות כמו שימוש באופן ביצוע שונה, דגש על קצב, על קונטרפונקט והרמוניה טונאלית.

במוזיקה ובטכניקה, מוזיקה נאו-קלאסית לעיתים קיבלה השראה מהמוזיקה של המאה ה-18. במוזיקה הנאו-קלאסית היו שני זרמים בולטים: הזרם הצרפתי (חלקה מהשפעתו של אריק סאטי ומיוצגת על ידי איגור סטרווינסקי) וזרם גרמני (בהשפעתו של פרוצ'ו בוזוני ומיוצגת על ידי פאול הינדמית). המוזיקה הנאו קלאסית לא הייתה תנועה מאורגנת. מלחינים רבים שלא נחשבים בדרך כלל כ"נאו קלאסים", השתמשו במונחים ושיטות מהסגנון כדי להלחין את יצירותיהם.[1]

איגור סטרווינסקי. אחד המלחינים הנאו קלאסי המשפיעים ביותר.

זרמים בולטים ויצירות

אף על פי שהמונח "נאו-קלאסי" מתייחס לתנועה של המאה ה-20, היו מלחינים קודמים חשובים שהשתמשו בשיטה זו, מהמאה ה-19. ביצירות מאת פרנץ ליסט, סוויטת הולברג (אנ') של אדוורד גריג (1884), פיק דאם מאת צ'ייקובסקי, סוויטת הפסנתר של ג'ורג'ה אנסקו: "סטייל" (1897), "הקונצ'רטו של מקס רגר" (1912) ועוד יצירות רבות של מלחינים רומנטיים ופוסט רומנטיים אחרים. האסכולה של המלחין ארנולד שנברג, (האסכולה הווינאית השנייה) הראתה את השפעתם של מושגים ושיטות נאו-קלאסים. יצירותיו של שנברג לאחר שנת 1920, תוארו כ"נאו-קלאסיים גלויים". תלמידו של שנברג, אלבן ברג, גם הלחין מס' יצירות נאו-קלאסיות.[2]

מוזיקה נאו-קלאסית בשיטתו של סטרווינסקי

שיטתו של סטרווינסקי מתחילה דווקא בסימפוניה מס' 1 "הקלאסית" מאת סרגיי פרוקופייב (1917). שנחשבת לעיתים כיצירה המבשרת את התחלת המוזיקה הנאו-קלאסית. פרוקופייב עצמו חשב שהלחנתו מהווה "שלב חולף" במוזיקה הנאו-קלאסית ואילו יצירותיו הנאו-קלאסיות של סטרווינסקי מהוות בסיס והשראה משמעותית ליצירותיו של פרוקופייב. המלחין ריכרד שטראוס גם הכניס מובנים נאו-קלאסיים למוזיקה שלו, בעיקר בסוויטה התזמורתית שלו: "גם הוא באצילים".

אריק סאטי. אחד המלחינים החשובים במוזיקה הנאו-קאסית.

אריק סאטי הוא נציג משמעותי במוזיקה הנאו-קלאסית. יצירותיו נחשבות למיוחדות ופורצות דרך. הן דומות לאלו מתקופת הרנסאנס. רוב המלחינים הנאו-קלאסים התשמשו בשיטה של סאטי.

אוטורינו רספיגי היה גם אחד ממבשרי המוזיקה הנאו-קלאסית, עם הסוויטה שלו אווירות וריקודים עתיקים (אנ') שהולחנה בשנת 1917. במקום להסתכל על צורות מוזיקליות של המאה ה-18, רספיגי, שבנוסף על היותו מלחין ומנצח היה גם מוזיקולוג בולט, התבונן במוזיקה איטלקית של המאה ה-16 וה-17. וכך שיטת הלחנתו הייתה שונה. המלחין המודרני ג'אן פרנצ'סקו מאליפיירו, גם הוא מוזיקולוג, חקר גם יצירות וניסה למצוא דרך קלה ונוחה יותר בשביל מלחינים כדי להלחין סונאטה בשיטה 'חופשית' יותר מצורת סונאטה.

פאול הינדמית. מלחין נאו קלאסי מובהק.

הגיחה הראשונה של איגור סטרווינסקי לסגנון הנאו קלאסי החלה בערך בשנת 1919, כשהלחין את הבלט "פולצ'ינלה". סטרווינסקי הלחין עוד יצירות רבות מהסגנון הנאו-קלאסי אולם הנאו-קלאסיות של סטרווינסקי הגיעה לשיאה באופרה "דרכו של הולל", עם ליברטו של ויסטן יו אודן. האופרה השפיעה על מלחינים צרפתיים כגון דריוס מיו, פרנסיס פולנק וארתור הונגר. החל מסביבות שנת 1926, המוזיקה של בלה בארטוק מציגה עלייה ניכרת בתכונות הנאו-קלאסיות שלה. וכעבור שנה-שנתיים הושפעה משיטת ההלחנה של סטרווינסקי. בלה בארטוק כינה את עמיתו זולטאן קודאי כחסיד הונגרי של הנאו-קלאסיות.[3]

מוזיקה נאו-קלאסית בשיטתו של פאול הינדמית

סגנון גרמני של מוזיקה נאו-קלאסית פותח על ידי פאול הינדמית, שהלחין מוזיקה קאמרית, יצירות לתזמורת ואופרות. הדוגמה הטובה ביותר שכתב, היא "מאטיס הצייר". האופרה מנוגדת לזרם הנאו-קלאסי של סטרווינסקי בכך שהיא מולחנת לגמרי אחרת משיטת ההלחנה של סטרווינסקי. שיטה חדשה זו שימשה את המלחין פרוצ'ו בוזוני. במכתבו למבקר המוזיקה פאול בקר, כתב: "את הקלאסיציזם החדש, אני מתכוון לנהל, לנפות ולשפר או למחוק את כל הניסויים הקודמים לזרם חדש בנאו קלאסיציזם" (1957). מה שבוזוני אומר הוא שהוא מתכוון לשפר את שיטת ההלחנה החדשה הזו ולשפר ניסיונות קודמים כדי להקים סגנון חדש במוזיקה הנאו קלאסית.[4]

השפעת המוזיקה הנאו-קלאסית

המוזיקה הנאו-קלאסית מצאה קהל רב באירופה ובאמריקה. המלחינה נדיה בולאנז'ה השתמשה בשיטות הטכניקה וההלחנה של המוזיקה הנאו-קלאסית של סטרווינסקי כחלק מהלימודים בבית ספרה. בולאנז'ה לימדה והשפיע על מוזיקאים בולטים רבים. ביניהם: אהרן קופלנד, לנוקס ברקלי, ז'אן פראנסה, איגור מרקביץ', אליוט קרטר, וירג'יל תומסון, אסטור פיאצולה, ווולטר פיסטון.[5]

מוזיקה נאו-קלאסית בספרד

בספרד, הקונצ'רטו הנאו-קלאסי מאת מנואל דה פאיה לצ'מבלו, חליל, אבוב, קלרינט, כינור וצ'לו נתפס בשנת 1926 כאחת מהיצירות המודרניות והנאו-קלאסיות של התקופה. בפרק הראשון של הקונצ'רטו, מנואל דה פאיה משתמש במוזיקה מהמאה ה-15. הוא שילב באופן דומה סגנונות מוזיקה מהמאה ה-17 כאשר השתמש לראשונה במוזיקה נאו-קלאסית ביצירת תיאטרון הבובות: "אל רטבלו דה מייז פדרו" (אנ') (1919–1923). יצירות נאו-קלאסיות מאוחרות יותר של מנואל דה פאיה כוללות את הקנטטה הקאמרית "פסיכה" משנת 1924. בכך הפך מנואל דה פאיה לאחד המלחינים החשובים של הזרם הנאו-קלאסי בספרד.

בסוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים של המאה ה-20, רוברטו גרהרד (אנ') הלחין בסגנון הנאו-קלאסי. הוא הלחין קונצ'רטו, בלטים ויצירות מסוימות. יש גם מלחינים ספרדים נאו-קלאסים חשובים אחרים כגון: ג'וליאן באוטיסטה (אנ') פרננדו רמאצ'ה (אנ') וסלבדור בקאריס (אנ').[6]

מוזיקה נאו-קלאסית באיטליה

מוזיקה נאו-קלאסית התקיימה באיטליה וקודמה על ידי אלפרדו קאזלה. קאסלה שהתחנך בפריז והמשיך להתגורר בה עד שנת 1915, חזר לאיטליה כדי ללמד מוזיקה ולארגן קונצרטים. הוא הציג באיטליה מלחינים מודרניים כגון סטרווינסקי וארנולד שנברג. יצירותיו הנאו-קלאסיות שלו היו אולי לא היו משמעותיות יתר על המידה. אך הדוגמה הטובה ביותר של יצירה נאו קלאסית שהלחין היא "סקרלטיאנה" משנת 1926. תוך שימוש במוטיבים מסונטות המקלדת של דומניקו סקרלטי.

עמיתו של קאסלה, מריו קסטלנואובו-טדסקו כתב יצירות בעלות שימוש במונחים נאו-קלאסים אשר מבוססות על מוזיקה איטלקית מוקדמת יותר. הנושאים של הקונצ'רטו "איטליאנו" שלו בדו מינור משנת 1924 עבור כינור ותזמורת דומה למוזיקה של ויוואלדי וכן שירי עם איטלקיים מהמאה ה-16 וה-17. ואילו יצירתו המצליחה ביותר, קונצ'רטו מספר 1 ברה מז'ור שהולחן בשנת 1939 דומה לסגנון הקונצ'רטו של מוצרט.[7]

מוזיקה נאו-קלאסית בפורטוגל

נציגי פורטוגל של המוזיקה הנאו-קלאסית כוללים שני מלחינים: ארמנדו חוסה פרננדס (אנ') וחורחה קרונר דה וסקונלוס, שניהם למדו אצל נדיה בולאנז'ה.

מוזיקה נאו קלאסית בדרום אמריקה

ארגנטינה

בדרום אמריקה, מוזיקה נאו-קלאסית בלטה במיוחד בארגנטינה. שם היא הייתה שונה מהסגנון האירופי. מלחינים נאו-קלאסים ארגנטינאים כוללים את: ג'ייקובו פיכר (אנ'), לואיס ג'יאנו (אנ'), ואת חואן חוסה קסטרו (אנ'). המלחין הארגנטינאי החשוב ביותר במאה ה-20, אלברטו חינסטרה, שינה בשנות ה-50 את שיטת ההלחנה הנאו-קלאסית שלו. בכך, יצר שיטה חדשה שלא בהכרח דומה למוזיקה נאו-קלאסית.[8]

ברזיל

"תשע הסוויטות" (אנ') הידועות של הייטור וילה לובוס (שהולחנו בין השנים 1930–1947 דומות לצורת סוויטות מתקופת הבארוק. מלחינים ברזילאים אחרי וילה-לובוס המזוהים יותר עם המוזיקה הנאו-קלאסית כוללים את רדאמס גנטאלי (אנ') בעיקר ביצירותיו המאוחרות וקמרגו גוארניירי (אנ'), שהיה בקשר עם גנטאלי אך לא למד בהדרכת נדיה בולאנז'ה כשביקר בפריז בשנות ה-20. תכונות נאו-קלאסיות מופיעות ביצירות של המלחין של "גרנניי" החל מהפרק השני של סונטינה לפסנתר שהלחין בשנת 1928. עוד דוגמה לתכונות נאו-קלאסיות בולטות ביצירותיו היא חמשת הקונצ'רטי שלו לפסנתר.

צ'ילה

המלחין הצ'יליאני דומינקו סנטה קרוז וילסון (גר') הושפע כה חזק מהזרם והסגנון הנאו-קלאסי הגרמני, עד שהוא נודע בכינויו: "פאול הינדמית הצ'יליאני".

קובה

בקובה, חוסה ארדבול (אנ') יזם בית ספר נאו-קלאסי, אף על פי שהוא עצמו עבר לסגנון הלחנה שונה בהמשך הקריירה שלו ועזב את הזרם הנאו-קלאסי.[9]

מוזיקה נאו-קלאסית ברוסיה

גם ברוסיה הופיעו מלחינים שונים וזרמים של מוזיקה נאו-קלאסית. ביניהם סרגיי פרוקופייב, חלק מיצירותיו של אראם חאצ'טוריאן ויצירותיו הרבות של דמיטרי שוסטקוביץ'.[10] איגור סטרווינסקי לא נחשב משום שהוא היה מזוהה עם הזרם הצרפתי.

זרמים נאו-קלאסים

ברשימה שלהלן יופיעו כל הזרמים הנאו-קלאסית שהיו. לרובם יש התייחסות בערך הזה.

מלחינים נאו קלאסים שלא הוזכרו בערך

המלחינים שלהלן הלחינו מוזיקה בסגנון נאו-קלאסי רק במהלך חלק מהקריירה שלהם או שהושפעו מהזרם הנאו-קלאסי. להלן רשימה חלקית של מלחינים נוספים שלא הוזכרו בערך והלחינו מוזיקה נאו קלאסית או שנחשבים לנאו-קאלסיים:

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Neoclassicism
  2. ^ Timeline: Neoclassicism
  3. ^ Neoclassicism in music and its representatives
  4. ^ Neoclassicism (music)
  5. ^ THE USES OF CONVENTION: STRAVINSKY AND HIS MODELS
  6. ^ Impressionism and Neoclassicism in Music
  7. ^ AllMusic Review by Uncle Dave Lewis
  8. ^ מוזיקה נאו-קלאסית באמריקה
  9. ^ Major Discoveries: Pierné’s Ballet Masterpiece, Repackaged
  10. ^ Neoclassicism (music), BBC
  11. ^ Dmitri Shostakovich
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30745140מוזיקה נאו-קלאסית

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מוזיקה_נאו-קלאסית&oldid=2226606"