מבצר ריינפלס
 | |
| מבצר ריינפלס - מבט ממערב. | |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2002, לפי קריטריונים 2, 4, 5 | |
| מדינה |
 גרמניה |
|---|---|
 | |
מבצר רַיינְפֶלס (בגרמנית: Burg Rheinfels) הוא חורבות מצודת דורבן על גבנון ברכס שבין הגדה המערבית של הריין לבין ערוץ הגרינדלבך (Gründelbach) מעל לעיירה זאנקט גואר (Sankt Goar am Rhein). לאחר שהמבצר הורחב למצודה היה זה המבנה המבוצר הגדול ביותר בעמק הריין בחלק שבין קובלנץ לבינגן (Bingen), קטן רק ממבצר ארנברייטשטיין (Festung Ehrenbreitstein) בקובלנץ. שטח החורבות כיום מכסה רק חמישית משטח המבצר ההיסטורי. מאז 2002 מהווה מבצר ריינפלס חלק מאתר המורשת העולמית עמק הריין המרכזי העילי.
היסטוריה
המבצר נבנה ב-1245 בהוראת הגרף דיטר פון קצנלבוגן (Diether V. von Katzenelnbogen; מת ב-1276) כמבצר שנועד לגבות מכסים מספינות שהפליגו במעלה הריין. על פי מקור מאותה תקופה המוזכר בכרוניקה של וורמס, ב-1256 פרצה מלחמה בין הגרף לעיר מיינץ, שעילתהּ המיסוי הגבוה שהטיל הגרף על התחבורה בנהר. צבא בן 8,000 רגלים וכ-1,000 אבירים, שנעזר ב-50 ספינות ושמומן על ידי ברית של 27 ערים ועיירות לאורך הריין צר על המבצר ללא הצלחה במשך כשנה,[1] מה שהעניק למבצר הילה של מבצר בלתי ניתן לכיבוש.
בין 1360 ל-1370 ביצע הגרף וילהלם השני מבית קצנלבוגן (Wilhelm II. von Katzenelnbogen; 1332–1385) הרחבה ניכרת של המבצר הפנימי, שבמהלכה נבנה המגדל העגול הבנוי ממגדל קטן על גבי מגדל גדול (סגנון שזכה לכינוי "מגדל המחבצה" (Butterfassturm)). המגדל, שגובהו 54 מטרים, היה למגדל הגבוה ביותר בין המבצרים בגרמניה, ומראשו ניתן היה לראות ביום בהיר עד הונסריק (Hunsrück) וטאונוס (Taunus). הרחבות נוספות כללו את מעון הנשים (כיום המוזיאון), מגדל אקרונד והחומה החסונה בין שני מגדלים, מגדל השעון ומגדל התותחן. ב-1370 בנה הגרף מבצר בגדה הנגדית (המזרחית) של הריין – מבצר נויקצנלבוגן (Neukatzenelnbogen), שזכה לכינוי "מבצר קאץ" (Burg Katz). המבצר החדש אפשר לגרף לגבות מכס גם מהספינות העולות במורד הריין ("המכס הכפול של זאנקט גואר").
במאה ה-15 הגיע מבצר ריינפלס לשיא כוחו כמרכז מחוז נידרגרפשאפט (Niedergrafschaft) תחת הגרפים יוהאן השלישי ובנו פיליפ לבית קצנלבוגן. בניו של פיליפ, פיליפ הצעיר (מת ב-1453) ואברהרד (מת ב-1456) מתו בצעירותם, ולכן עברו המחוז והטירה ב-1479 לידי הלנדגרף הנרי השלישי מרוזנות הסן-מרבורג (Hessen-Marburg), שהיה נשוי לאנה, בתו של פיליפ. לאחר מאבקי ירושה הצליח וילהלם השני, לנדגרף של רוזנות הסן (1469–1509), לאחד את הדוכסות תחת שלטונו.
ב-1570 הרחיב פיליפ הראשון ("רחב הלב"; Großmütige), הלנדגרף של הסן (1504–1567), את המבצר, והפך אותו לטירה בסגנון רנסאנס. עם מותו הוא חילק את אדמותיו בין ארבעת בניו מנישואיו הראשונים. בנו פיליפ קיבל את החלק הכולל את ריינפלס, ששימשה כמגוריו, בתואר פיליפ השני (המכונה "פיליפ הצעיר"), לנדגרף של הסן-ריינפלס (Philipp II. von Hessen-Rheinfels; 1541–1583). לפיליפ לא היו ילדים, ועם מותו עברה נחלתו לאחיו הבכור, וילהלם הרביעי ("החכם") מהסן-קסל (Wilhelm IV. von Hessen-Kassel; 1532–1592)
במהלך מלחמת שלושים השנים התחולל מאבק ירושה בין צאצאיו של פיליפ הראשון, והמחוז, כולל מבצר ריינפלס, הוענק ב-1623 על ידי פרדיננד השני קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" ללנדגרף של רוזנות הסן-דרמשטדט (Hessen-Darmstadt), שהיה לותרני ותמך בקיסר במלחמה. מוריץ, הלנדגרף של רוזנות הסן-קאסל (Moritz von Hessen-Kassel,;1572–1632), שהיה קלוויניסט ותמך בשוודיה, סירב לקבל את הכרעת הקיסר. הבעלים החוקיים של המקום נאלצו לפנות לסמכות העליונה, פרדיננד מבוואריה (Ferdinand von Bayern), נסיך בוחר והארכיבישוף של קלן, על מנת שיכפה את ההחלטה. כוחותיו של פרדיננד צרו על המבצר ב-1626, ולאחר לחימה כבדה נפל המבצר ב-2 בספטמבר 1626 לידיהם והועבר ללנדגרף של הסן-דרמשטט.
גאורג השני, רוזן הסן-דרמשטדט (Georg II von Hessen-Darmstadt;1605–1661), שיפץ את המבצר, אבל ב-1647 הוא נכבש שוב על ידי רוזנות הסן-קאסל, שנשלטה אז על ידי אמליה אליזבת מהנאו-מינצברג (Amalie Elisabeth von Hanau-Münzenberg), אלמנתו של וילהלם הרביעי, רוזן הסן-קאסל, בנו של מוריץ, ששימשה כעוצרת עבור בנה וילהלם החמישי. ב-14 באפריל 1648 חולקו האדמות שוב בין שתי הדוכסות היריבות. ב-1649 קיבל ארנסט, בנו הצעיר של מוריץ מהסן-קאסל, את החלק הכולל את המבצר. ארנסט, שיסד את דוכסות "הסן-ריינפלס" (Hessen-Rheinfels) ואחר כך "הסן-ריינפלס-רוטנבורג" (Hessen-Rheinfels-Rotenburg), כונה "ארנסט הראשון, לנדגרף של הסן-ריינפלס" (Ernst von Hessen-Rheinfels; 1623–1693). ריינפלס שימשה מקום מגוריו של ארנסט בין 1657 ל-1674, והוא הרחיב אותה לכדי מצודה גדולה, שנועדה להתגונן בפני כוחה העולה של צרפת. הוא המשיך להתגורר לסירוגין במבצר עד 1692. ארנסט, שסבל מקשיים פיננסיים מתמשכים, חתם ברית סודית עם לואי ה-14, מלך צרפת להעביר לרשותו את המבצר תמורת תשלומים. התוכנית נתגלתה לקרל, הלנדגרף של הסן-קאסל (Karl von Hessen-Kassel;1654–1730), והוא יזם הפיכה שהעבירה את המבצר לרשותו. בראש הכוח שהחזיק במבצר הוא העמיד את גאורג לודוויג פון שליץ (Georg Ludwig von Schlitz), מצביא מצבאו. ב-1692 הטילו 28,000 חיילים צרפתים בפיקודו של קאמי ד'אוסטן, דוכס טאלאר מצור על המבצר, שבו היו אז 3,000 מגינים. בשני ניסיונות הסתערות נהרגו כ-4,000 חיילים צרפתים ו-6,500 נפצעו, כשבקרב המגינים היו 564 הרוגים ו-885 פצועים. הצרפתים נסוגו לאחר ההתקפה השנייה, כשלמבצר התקרב כוח חילוץ. היה זה המבצר הגרמני היחיד שעמד במצור צרפתי במלחמת תשע השנים. בשל הצלחתו לעמוד במצור הצרפתי הוענק למפקד המבצר תואר מושל לכל החיים.
קרל, הלנדגרף של הסן-קאסל, ניסה לשווא לשכנע את הקיסר הגרמני להעביר לרשותו את מבצר ריינפלס באופן קבוע. הוא מצא בני ברית באנגליה והולנד. כאשר ב-1713 חתמו השתיים יחד עם צרפת על הסכם אוטרכט שסיים את מלחמת הירושה הספרדית, נכלל בהסכם סעיף שהעביר את מבצר ריינפלס והעיירה זאנקט גואר לידי הסן-קאסל. צאצאיו של ארנסט הראשון מהסן-ריינפלס-רוטנבורג עמדו על דרישתם לקבל לידיהם בחזרה את המקום על סמך פסיקת הקיסר הגרמני מ-1711. ב-1718 פסק הקיסר להעביר את המבצר לנכדו של ארנסט, וילהלם השני ("הצעיר") מהסן-ונפריד (Wilhelm "der Jüngere" von Hessen-Wanfried; 1671–1731), ששינה את שם השושלת ל"הסן-ריינפלס". להסן-קאסל ניתנה הזכות לקבל לידיה את המבצר זמנית במקרה של מלחמה. עם מותו של וילהלם ב-1731 עבר המקום לידיו של אחיו-למחצה, כריסטיאן מבית הסן-ונפריד (Christian von Hessen-Wanfried; 1689–1755). ב-1734 הותקף המקום שוב על ידי הצרפתים, ועל פי ההסכם הועבר להסן-קאסל. בחוזה של 1735 ויתרה שושלת הסן-אשווג-ונפריד על המבצר, והוא עבר סופית לידי הסן-קאסל.
כריסטיאן מת ב-1755, וכיוון שהיה הצאצא האחרון לענף הסן-ונפריד, חזרו נחלותיו, כולל זאנקט גואר ומבצר ריינפלס, לענף הסן-רוטנבורג, ונותרו בידיו עד 1815.
במלחמת שבע השנים (1756–1763) כבשו הצרפתים את המבצר. למגינים לא היו אמצעים כנגד האמצעים הצבאיים המודרניים, והמבצר נכנע ללא קרב. ב-1794 כבש הצבא המהפכני הצרפתי (Armée révolutionnaire française; כינויו של הצבא הצרפתי אחרי המהפכה הצרפתית) את חבל הריין, והמבצר נפל לידיהם ללא קרב.
ב-1796 החל הצבא הצרפתי להרוס את המבצר; תחילה הרס הביצורים שבמעלה בגבעה, וב-1797 פוצץ את המבצר ואת המגדל, והמבצר הפך לעיי חורבות. ב-1812 מכרו הצרפתים את החורבות לפטר גלס (Peter Glass), סוחר מקומי מזאנקט גואר. האבנים שנלקחו מחורבות המבצר שימשו בעיקר לבניית מבצר ארנברייטשטיין בקובלנץ.
ב-1815 העביר הלנדגרף האחרון של הסן-רוטנבורג את אדמותיו שעל הריין (זאנקט גואר וריינפלס) לפרוסיה וקיבל כפיצוי את רטיבור (Ratibor) וקורווי (Corvey).
הרס החורבות נמשך עד שהאתר נקנה ב-1843 על ידי הנסיך וילהלם מפרוסיה, לעתיד הקיסר וילהלם הראשון, שעצר את ההרס. משנת 1925 מצוי המבצר בבעלות העיירה זאנקט גואר. העיירה ביצעה שיפוצים באתר בשנים 1963/1964 ושוב ב-1990.
ב-1973 הוקם בצמוד למבצר בית מלון, בשנת 2003 עבר המקום לידיים פרטיות ומשנת 2005 הוא קרוי "מלון רומנטי טירת ריינפלס" (Romantik Hotel Schloss Rheinfels).
לאורך כל ההיסטוריה של קיום המבצר הוא מוזכר במסמכים, מכתבים ורשומות, שבהם נכתב שמו בצורות שונות: מקורם של האיותים השונים בשינויים שחלו בשפה ובהיעדר תקן לאיות שמות. בתחילה, כאשר הושלם המבצר במאה ה-13, הוא נקרא מבצר Rinefels, Rynvels; מאוחר יותר Rinvelz ו-"ante castrum Ryuels". האיות שבו הוא מוכר כיום ,Rheinfels, מוזכר לראשונה ב-1300. ב-1316 הוא מכונה "Comes de Rinuels", ואחר כך Rynvels ו-Rinvels. בתחילת המאה ה-15 מופיעים האיותים Rynfels ו-Rinfels. איותים נוספים היו Rinfelsch, Rheynfelsch, Rhinfelz, Reinfelsch ו-Reinfelß. מאמצע המאה ה-17 נעשה שימוש באיות הנוכחי, Rheinfels (למשל בתוויות של האיור של ונצסלאוס הולר (Wenceslaus Hollar) מ-1635); בסוף המאה ה-17 הוא היה קרוי גם Rheinfeltz ו-Rheinfelß; ומאז המחצית השנייה של המאה ה-18 הוא קרוי בשמו הנוכחי. בתחריטים ובשרטוטים אנגליים וצרפתיים מהמאה ה-18 וה-19 מוצאים לעיתים גם את הצורות Rhynfels ו-Rhinfels.
הסיור באתר
מהתוכניות והשרטוטים שביצע וילהלם שֶפר (Wilhelm Schäfer), המכונה גם וילהלם דיליך (Wilhelm Dilich; 1571–1655), בשירות הלנדגרף מוריץ מהסן-קאסל בתחילת המאה ה-17, ניתן לשחזר בדייקנות רבה את מראה המבצר מהתקופה הראשונה בה נבנה והורחב במאות ה-13 וה-14 לפני ההרחבה הניכרת של המצודה באמצע המאה ה-17, המהווה שלושה רבעים מהחורבות של ימינו.
הכניסה לאתר כיום היא דרך מגדל השער (מגדל השעון, 1300). מסלול הסיור המקובל ממשיך לחזית רחבה של ארמון שהיה קרוי מבנה דרמשטט (Darmstädter Baus). במקור היה הארמון גבוה בשלוש קומות, עם גמלונים מחודדים מקורות עץ ופתחי חלונות ודלתות המקורים באבן אדומה. מהמגדל הגבוה של המבצר (בגובה 54 מטרים) כמעט שלא נותר דבר. חלקו התחתון היה בקוטר של 10.5 מטרים, וקירותיו בעובי של 3.5 מטרים. על גביו נוסף במאה ה-14 מגדל נוסף צר יותר, וצורה זו של מגדל צר על גבי מגדל רחב זכתה לכינוי "מגדל המחבצה" (מתקן לייצור חמאה). בדרך המובילה מפתח הכניסה לארמון ניתן להיכנס למרתף הגדול (Große Keller); במקור היה זה מיקום החפיר הקודם, שהפריד בין הארמון לגבעה שממערב לה (Halsgraben – מילולית "חפיר צוואר"), כשהמבצר היה קטן יותר. התקרה המקומרת נבנתה בשני שלבים בשנים 1587–1589. זהו המרתף המקומר נטול עמודי תמיכה הגדול ביותר באירופה; אורכו 24 מטרים, רוחבו וגובהו 16 מטרים והוא יכול להכיל 400 איש. עובי הקירות כארבעה מטרים. במרתף הותקנה חבית יין גדולה מאבן שהכילה כ-200,000 ליטרים של יין שהספיקו לכ-18 חודשי הספקה לחיל המצב במבצר. המרתף שופץ לגמרי ב-1997 והוחזר למצבו המקורי. מאז הוא משמש כאולם לקונצרטים ומחזות.
דרך שער נוסף (מ-1300) מגיעים לחלק המרכזי של המבצר (כיום מוזיאון המבצר) מהמאה ה-13, ובו מודל של המבצר השלם, מפות, שרטוטים, תלבושות וחפצים מתקופות שונות. צמוד אליו מגדל מדרגות לולייניות (Treppenturm) והחצר הפנימית (Innenhof), שבה היו האורוות (Marstall), המטבחים, המאפיה, גן תבלינים, ומבשלת בירה (Brauhaus). אזור זה כיום הרוס ברובו. מנקודה זו עוברים דרך באר מים בעומק של 60 מטרים, מתקן הכרחי למקום שנועד לעמוד במצור. מכאן ניתן לטפס אל מגדל השעון (Uhrturm) שמעל לפתח הכניסה, הנקודה הגבוהה ביותר במבצר כיום. ממנו נשקף נוף עמק הריין, העיירה זאנקט גוארהאוסן (Goarshausen) שבגדה ממול עם מבצר קאץ (Burg Katz – "מבצר חתול") וצפונית להם מבצר מאוס (Burg Maus -"מבצר עכבר"), העיירה זאנקט גואר, וערוץ נחל הגרינדלבך. מהמגדל יורדים במדרגות תלולות אל היציאה.
סיור נוסף חיצוני, המיועד בעיקר לילדים, מוביל למכרות (zu den Minengängen). על מנת להגן על המבצר חפרו המגינים סביב שנת 1600 בסמוך לחומות מנהרות, שעל גגותיהן הונחו חומרי נפץ במטרה לפוצץ מתחת לרגלי האויב הצר על המבצר. המנהרות עצמן ארוכות (כ-200 מטרים) נמוכות, חשוכות, לעיתים הם מסתעפות לדרך ללא מוצא ופה ושם מוצא המבקר את עצמו משכשך בבוץ.
קישורים חיצוניים
- St. Goar's Rheinfels Castle הסבר מפורט על הסיור במקום (באנגלית)
- היסטוריה של המבצר (באנגלית)
- היסטוריה של המבצר (בגרמנית)
הערות שוליים
22537669מבצר ריינפלס