מאיר בית-אש
| לידה | 1911 |
|---|---|
| פטירה | 15 בספטמבר 1970 (בגיל 59 בערך) |
| השתייכות |
 ההגנה צבא הגנה לישראל |
| תקופת הפעילות | 1948–1954 (כ־6 שנים) |
| דרגה |
 סגן-אלוף |
| תפקידים בשירות | |
| קצין ההנדסה של פיקוד הדרום | |
| פעולות ומבצעים | |
 מלחמת העצמאות | |
| תפקידים אזרחיים | |
| מנהל ההקמה של מכרות תמנע | |
מאיר בית-אש (1911 - 15 בספטמבר 1970) היה מהנדס ישראלי, קצין ההנדסה של פיקוד הדרום, ממפתחי הנגב ואילת.
תולדות חייו
בית-אש נולד בירושלים לשלמה בטיש, סוחר בדים, ולאשתו רוזה לבית בוחבוט. ד"ר שמעון בטיש, מנכ"ל משרד הבריאות בשנות ה-50', היה אחיו.[1] המשפחה נאלצה לעזוב את הארץ בתחילת מלחמת העולם הראשונה, הגרה לארגנטינה, וחזרה ארצה ב-1926. בית-אש למד הנדסה בטכניון בחיפה, והוסמך כמהנדס אזרחי.
בית-אש עבד במחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט, והיה אחראי להקמת בניינים וסלילת כבישים באזורים שונים בארץ. בתקופת מלחמת העולם השנייה פיקח על הקמת מחנות צבא.
בצה"ל
במלחמת העצמאות גויס בית-אש ועסק בתכנון הגנת פתח תקווה ורמת גן. ב-1949 הגיע לאילת כמפקד בסיס חיל ההנדסה, וב-1950 היה אחראי להקמת בית הממשלה ומכון המים,[2] ואף הקים את בתי המגורים הראשונים שנועדו לאזרחים. בית-אש היה ממונה על פריצת הדרך מסדום לעין גדי, ועל הרחבתה וסלילתה של הדרך במעלה עקרבים. מאוחר יותר שרת בתפקיד קצין ההנדסה של פיקוד הדרום. בתקופה זו, במסגרת מבצע "חיים", פיקח על עבודות לסלילת הכביש המרכזי לאילת, ובהן פריצת מעלה העצמאות בצפון מכתש רמון.[3] באחד מביקוריו באילת יזם הקמת מזח מאולתר - ראשית נמל אילת.[4]
בתמנע ובאילת
אחרי שחרורו מצה"ל עבד בית-אש תקופות קצרות במפעלי ים המלח ובחבל לכיש. מסוף 1955 עד מרץ 1958 היה מנהל ההקמה של מכרות הנחושת בתמנע.[5] ההחלטה על החלפתו לקראת המעבר לייצור נתקלה בהתנגדות העובדים.[6]
בית-אש פתח משרד הנדסי באילת והתמקד בפיתוח התיירות לאזור. הוא הציע לסלול כבישים לאתרים ונקודות תצפית בהרים, וערך סיורים בשטח לתכנון תוואי הכבישים. ב-1958 הכין, בעקבות רעיון שהעלה יושב ראש המועצה המקומית חנוך ננר, את התוכנית הראשונית לבניית אזור תיירות מבוסס על לגונות מלאכותיות בחוף הצפוני של אילת.[7] החברה לפיתוח חוף אילת החלה בעבודות להקמת האזור בשנת 1966.[8] לקראת חגיגות העשור לשחרור אילת, במרץ 1959, הקים בית-אש בחוף הצפוני מחנה לארוח אלפי מטיילים.[9] החגיגות לא משכו קהל, והמחנה נותר ריק.[10]
ביולי 1959 עזב בית-אש את אילת עקב קשיים כלכליים. בהמשך עסק בפעולות פיתוח שונות באפריקה ובאסיה, כנציג של חברות ישראליות.[11] הוא נפטר ב-15 בספטמבר 1970.[12]
קישורים חיצוניים
- אורי דן, האיש מתמנע: מאיר בית-אש, אבי הכביש לאילת, אינו יכול לחיות בצפון, מעריב, 21 ביוני 1957
- יורם לוז, ונציה על ים סוף, דבר, 28 בנובמבר 1958, המשך, המשך
- יעקב העליון, איש החלומות נפרד מאילת, מעריב, 27 ביולי 1959
הערות שוליים
- ^ שלמה בן אברהם בטיש ז"ל, הד-המזרח, 15 בינואר 1943
רוזה בטיש ז"ל, דבר, 26 בפברואר 1950 - ^ נחנך בית-הממשלה באילת, חרות, 28 במאי 1950
מים וטלפון באילת, דבר, 31 ביולי 1950 - ^ מנחם תלמי, תשע שנים לאילת - תולדותיה של דרך שהן תולדות המחצית הדרומית של ישראל, מעריב, 3 בינואר 1958, המשך
- ^ יעקב העליון, אילת חגגה עגינת אניית נוסעים בנמלה, מעריב, 28 בדצמבר 1961
יעקב העליון, באילת הופכים ים ליבשה, מעריב, 23 במאי 1962 - ^ משה אילת, תמנע בלב הערבה, דבר, 28 בדצמבר 1955
עמנואל פרת, מה ירוקה בקעתי, מעריב, 20 בספטמבר 1957, המשך - ^ עובדי המפעל בתמנע נגד החלפת מאיר בית-אש, דבר, 12 במרץ 1958
ע. פרת, בית-אש לא צריך ללכת מתמנע!, מעריב, 18 במרץ 1958 - ^ עמנואל פרת, וונציה באילת: שעשועי-עפרון של בית-אש וחלום של ח. ננר הולידו תוכנית פנטסטית, מעריב, 6 ביוני 1958
- ^ יאיר שטרן, "ונציה זוטא" בחוף אילת, מעריב, 23 בספטמבר 1966
- ^ יעקב העליון, מחנה המטיילים של מאיר בית-אש, מעריב, 27 בפברואר 1959
- ^ יעקב העליון, ההמונים לא נהרו לאילת - הכנות מרובות ותוצאות דלות - אכזבה גדולה בקרב תושבי העיר, מעריב, 22 במרץ 1959
- ^ המהנדס מ. בית-אש לעבודות בניה בניגריה, דבר, 23 ביולי 1959
- ^ היום הלווייתו של מאיר בית-אש ז"ל, מעריב, 17 בספטמבר 1970
25209343מאיר בית-אש