מוסר השכל

מוסר השכל הוא משפט, מפורש או משתמע, שממצה את המשמעות הרצויה והרעיון המוסרי של סיפור מעשה. ברבים מהסיפורים הנושאים מוסר השכל, המטרה העיקרית היא העברת מוסר ההשכל, וסיפור העלילה הוא רק אמצעי.

ביהדות וברוב התרבויות בעבר לא היה ערך לסיפור ללא מוסר השכל. בתרבות ימינו את מוסר ההשכל מוצאים כיום בעיקר בסיפורי ילדים. הוא גם מצוי בסיפורי עם ומהווה אחד מהמאפיינים שלהם. משל הוא סוג אחר של יצירה שאף היא ניתנת לתמצות במוסר השכל קצר. ניתן למצוא אותו גם בפואמות, בשירי עם ובשירי ילדים. יצירות ספרותיות אמנותיות יותר כגון הרומן ומרבית השירים נמנעות בדרך כלל מהכללת מוסר השכל במובן של סיפור שכל תכליתו היא להעביר מסר. רומנים שכן נועדו להעביר מוסר השכל מוקעים מאד בתרבות המודרנית. ניתן למצוא יצירות כאלו בעיקר לפני המאה העשרים.

מקור הביטוי

השימוש בעברית בביטוי זה במובנו העכשוי החל כנראה בדורות האחרונים מצוי מאד בכתבי האלשיך והמלבי"ם. מקור הביטוי בספר משלי^[1]לָ֭קַחַת מוּסַ֣ר הַשְׂכֵּ֑ל צֶ֥דֶק וּ֝מִשְׁפָּ֗ט וּמֵישָׁרִֽים

מסרי השכל בספרות ילדים

מוסרי השכל היו חלק מסיפורי ילדים במשך מאות שנים, כי לסיפורי הילדים הייתה אז בעיקר תכלית חינוכית ולימודית; הם לא היו לשם בידור או הנאה. במקרים רבים מוסר ההשכל הובלט במיוחד ובמילים מפורשות, והסיפור הסתיים במשפט כגון "ומוסר ההשכל של זה הוא...". כך הובהר לשומע מה בעצם מלמד הסיפור. לדוגמה, בתום הסיפור כיפה אדומה יכול המספר להוסיף "ומוסר ההשכל, ילדים, הוא שאסור לדבר עם זרים!".

בספרות הילדים המודרנית מוסרי השכל הפכו למיושנים, וכשכבר מוצאים אותם בסיפור הכוונה היא בדרך כלל אירונית.^[^{דרוש מקור]} לואיס קרול העביר ביקורת חריפה על מנהג זה, וכמה מהדמויות בספריו טרודות מאד במוסרי השכל, מה שמראה כמה הם היו מקובלים באמצע המאה ה-19.