המרקיז דה לה פאייט
 |
מארי-ז'וזף פול איב רוש ז'ילבר דו מוטייה, המרקיז דה לה פאייט (בצרפתית: Marie-Joseph Paul Yves Roch Gilbert du Motier, marquis de la Fayette; 6 בספטמבר 1757 – 20 במאי 1834) היה אציל צרפתי ליברלי, איש צבא ופוליטיקאי, שנודע בעיקר בתפקיד שמילא במלחמת העצמאות של ארצות הברית ובמהפכה הצרפתית. נחשב גיבור לאומי הן בצרפת והן בארצות הברית.
תולדות חייו
לה פאייט נולד בשאטו דה שווניאק (Château de Chavaniac) שבחבל אוברן (Auvergne) בצרפת. משפחתו קיבלה את תוארה "לה פאייט" מהאחוזה שהייתה בבעלותה במאה ה-13. אביו של לה פאייט, איש צבא, נהרג ב-1759 בקרב מינדן במהלך מלחמת שבע השנים, וב-1770 נפטרו אמו (כשהיא בת 33) וסבו. כך הפך לה פאייט בגיל 13 לבן אצולה יתום, שבבעלותו הון אגדי. לה פאייט, שבחר ללכת בעקבות אביו לקריירה צבאית, למד באקדמיה הצבאית בוורסאי והצטרף לצבא הצרפתי בגיל 14. נישא למארי-אדריאן-פרנסואז דה נואיי, בתו של הדוכס דה נואיי, בת לאחת המשפחות המשפיעות בממלכה.
מלחמת העצמאות האמריקנית
לה פאייט היה קצין דרגונים צעיר בן 19 כאשר, ב-1776, הכריזו 13 הקולוניות הבריטיות באמריקה על עצמאותן. ליבו של לה פאייט הלך שבי אחרי המאבק לחירות של המתיישבים האמריקנים, וחרף ניסיונות שונים של מקורביו לצנן את התלהבותו הצליח לסדר לעצמו מינוי של גנרל בשורות האמריקנים. גם לאחר המינוי, ניסו גורמים שונים לעצור בעד יציאתו לאמריקה, והוא אף נעצר, אך הצליח לחמוק ולצאת לדרך בספינה יחד עם 11 מעמיתיו הנבחרים. ב-13 ביוני 1777, בתום מסע קשה בן חודשיים על פני האוקיינוס האטלנטי, נחת בחופי דרום קרוליינה. משם עשה דרכו לפילדלפיה, באותה עת מושב ממשלת המושבות האמריקניות, והציג עצמו בפני הקונגרס.
בתחילה התקבל לה פאייט בקרירות, והוא התקשה לשכנע את הקונגרס, באנגלית הרצוצה שבפיו, מדוע זכאי מתנדב זר וצעיר להיות מוצב בכוחות הצבא בדרגה כה גבוהה, על פני קצינים אמריקנים הזכאים לקידום. לאחר ששוכנעו חברי הקונגרס מייחוסו, קשריו ולהט כוונותיו, ומשהביע את נכונותו לשרת כמתנדב וללא שכר, נעתרו להעניק לו מינוי של מייג'ור גנרל בכוחות ארצות הברית, והוא נשלח לפגוש את ג'ורג' וושינגטון. וושינגטון התרשם מאד מהצעיר שלפניו, שבהמשך היה לאחד מידידיו הקרובים ביותר.
בקרב הראשון של לה פאייט בשירות האמריקנים הוכיח גבורה רבה ואף נפצע קלות. זמן קצר אחר כך, על פי בקשה מפורשת של וושינגטון מהקונגרס, קיבל פיקוד על דיוויזיה. הוא זכה לשבחים על תפקודו בחלק מהמערכות המכריעות של המלחמה. בעקבות הכרזת המלחמה בין בריטניה וצרפת ב-1778 ביקש לה פאייט לחזור לצרפת להתייעצויות עם מלכו על המשך דרכו. וושינגטון, שראה בבקשתו הזדמנות פז להשתמש בשירותיו של לה פאייט כשתדלן מוכשר למען המטרות האמריקניות בחצר לואי ה-16, נעתר בחפץ לב לבקשתו. וושינגטון ציפה לשכנע את לואי ה-16 לשלוח כוחות יותר משמעותיים לסיוע למאבק נגד הבריטים. לה פאייט שהה בצרפת שישה חודשים, כשהוא נושא דרגת קולונל בחיל הפרשים.
לאחר שובו לארצות הברית חזר לשירות פעיל, ובשנת 1781 קיבל, על פי בקשתו של ידידו וושינגטון, את הפיקוד על הגנת וירג'יניה. וושינגטון חלק לו שבחים רבים על ביצועיו בתפקיד זה בתנאים קשים, בהם השתמש בכספו הפרטי לרכישת אספקה לחייליו. לה פאייט מילא גם תפקיד חשוב ובולט בקרב יורקטאון, שהיה האחרון עבורו בשירות ארצות הברית (ובו פיקד על כוח בסדר גודל שעליו נהג לפקד מפקד הצבא הקונטיננטלי עצמו, וושינגטון), בטרם חזר לצרפת ב-1782.
עם שובו לצרפת קיבל דרגת "מרשל דה קאם" (maréchal de camp – בריגדיר גנרל) בצבא צרפת. הוא מילא תפקידים צבאיים ופוליטיים שונים, וב-1784 שב לביקור בן 5 חודשים בארצות הברית כאורח כבוד של האומה.
המהפכה הצרפתית
עוד טרם פרוץ המהפכה הצרפתית נודע לה פאייט כדוברה של האריסטוקרטיה הליברלית, והיה חבר באגודת ידידי השחורים ובאחוות הבונים החופשיים. ב-1787 קיבל מושב ב"אספת הנכבדים", שהתכנסה בוורסאי לראשונה מזה 160 שנה. כליברל ששאף לתואר "גיבור החירות של שני העולמות", כמעין וושינגטון צרפתי, היה הראשון – והיחיד מחברי אספת הנכבדים – לדרוש מהמלך את כינוסה המידי של אספת המעמדות. דרישה זו, ורקע נטיותיו הליברליות, הביאו לשחרורו ב-1788 מפיקוד צבאי, ולבניית מעמדו כאחד ממנהיגי המהפכה.
ב-1789 נבחר לאספת המעמדות כנציג חבל אוברן, ולקח חלק פעיל בדיוניה. בהמשך אותה שנה נבחר כסגן נשיא האספה הלאומית, בה הציע את הצהרת זכויות האדם, על פי דגם הצהרת העצמאות האמריקנית של תומאס ג'פרסון.
ב-15 ביולי, יומו השני של המשטר החדש, מונה לה פאייט מפקד המשמר הלאומי של פריז. באותו יום גם אומץ שילוב צבעי הטריקולור – אדום-לבן-כחול – כדגלה הלאומי החדש של צרפת, על פי הצעתו של לה פאייט. על פני שלוש השנים הבאות עד 1792, שנות המונרכיה החוקתית, פעל נמרצות בניסיון להשליט, ככל יכולתו, סדר בהתפרצויות האספסוף בתקופה סוערת זו. באוקטובר 1789 הציל את המלכה מארי אנטואנט מזעם ההמון, ובהזדמנויות רבות אחרות סיכן את חייו בניסיונות הצלה של קרבנות ההמון. בסלידתו ממראה זוועות אותן נבצר ממנו למנוע, ניסה פעמים אחדות להתפטר מתפקידו, אך שוכנע לחזור בו בהיעדר מחליף ראוי.
באספה המכוננת הלאומית טען בזכות ביטול הכליאה השרירותית ולמען סובלנות דתית, כינון משפט באמצעות חבר מושבעים, ביטול העבדות, חופש העיתונות, וביטול תוארי האצולה וזכויות היתר. ברוח משנתו הליברלית ניסח את הצהרת זכויות האדם והאזרח אשר אומצה על ידי האספה. הוא היה אחד החברים המייסדים של היעקובינים. בפברואר 1790 דחה את ההצעה למנותו כמפקד העליון של המשמר הלאומי של הממלכה. ב-14 ביולי 1790 מילא תפקיד מרכזי באירועי ציון יום השנה הראשון לנפילת הבסטיליה. לה פאייט היה מסור לעקרונות החירות הנישאים על דגלה של המהפכה, אך בה בעת היה נאמן לא פחות לעקרונות החוק והסדר שהמהפכה דרסה ברגל גסה. המשמר הלאומי של פריז בראשותו היה אחראי על שמירת משפחת המלוכה, הן מפני הימלטות והן מפני ההמון, ולה פאייט מילא תפקיד זה נאמנה. לא אחת נדרש להגן על בני המלוכה מזעם ההמון, אך כאשר נמלט המלך לואי ה-16 לווארן ב-1791, היה לה פאייט זה אשר הוציא צו למעצרו. בהמשך היה דמות בולטת במועדון הפייאנטי השמרני.
אחרי המהפכה
לה פאייט חרד לפניה של המהפכה והתנגד לאופי האלים והברוטלי שלבשה. לאחר הפיכת ה-10 באוגוסט 1792 שהפילה את האספה המחוקקת, ניסה לערוך הפיכה צבאית ב-17 להשבת מונרכיה חוקתית מוגבלת. חייליו סירבו לפקודה שנראתה להם כבגידה. ב-19 באוגוסט 1792 הוכרז לה פאייט כבוגד, והוא נאלץ להימלט לטריטוריה הניטראלית של לייז' וערק אל האוסטרים. למרות לחץ אמריקני והפצרות רעייתו, נאסר למשך 5 שנים כאחד מקברניטי המהפכה והוחזק בכלא פרוסי ובהמשך בכלא אוסטרי. נפוליאון, שלא אהד אותו במיוחד, הורה לשחררו בשנת 1797, ורק ב-1799 הורשה לחזור לצרפת, שם היה מהמתנגדים לקיסרותו של נפוליאון.
בתקופת הקיסרות הראשונה הדיר רגליו מפעילות ציבורית, אך עם הרסטורציה חזר לפעילות ונטל חלק בהתרחשויות הפוליטיות של מאה הימים. בין 1818 ל-1824 שימש כציר של מחוז שולי בבית הנבחרים, ולאחר מכן שב לביקור בן שנה בארצות הברית, שם התקבל בהתלהבות ובכבוד. במהפכת 1830 קיבל שוב פיקוד על המשמר הלאומי, ופעל בקווי פעולה דומים לאלה שנקט בהם במהפכה הראשונה. עד סמוך מאד למותו המשיך בפעילות פוליטית ברוחו הליברלית.
לה פאייט נפטר בפריז ב-20 במאי 1834 ונקבר בבית העלמין פיקפוס שבעיר.
חייו האישיים
לה פאייט נישא באפריל 1774 כשהוא בן 16 בלבד למארי-אדריאן-פרנסואז דה נואיי בת ה-14. ב-1775 נולדה ביתם הנרייטה (שנפטרה בצעירותה) ואחריה נולדו אנסטסיה וג'ורג' וושינגטון (על שם חברו משדות הקרב באמריקה).
מורשת
הן בצרפת והן בארצות הברית נחשב לה פאייט כגיבור לאומי, שמוצאו האריסטוקרטי לא מנע ממנו להיות ליברל, מהפכן ורפורמיסט.
בלא פחות ממחצית מדינות ארצות הברית יש ערים ויישובים הנקראים לפאייט. בוושינגטון הבירה כיכר מרכזית על שמו עם פסלו רכוב על סוס, בסמוך לבית הלבן. בשנת 2002 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש אזרחות כבוד של ארצות הברית ללה פאייט, על אף סנטימנטים אנטי-צרפתים חזקים שרחשו בארצות הברית באותה תקופה. לה פאייט הוא אחד מ-8 אנשים בהיסטוריה שזכו לתואר זה.
לקריאה נוספת
- אגון לארסן, לוחמי חירות, הוצאת מסדה בע"מ, 1964, עמודים 25–45.
קישורים חיצוניים
24700489המרקיז דה לה פאייט