לנדשולהיים הרלינגן
.jpg)
לנדשולהיים הרלינגן היה מוסד חינוכי פרוגרסיבי, שנוסד על ידי האחיות קלייר ויימרסהיימר ואנה אסינגר, בהשקעת אחיהם וילי ופרנץ אסינגר, בשנת 1926 בהרלינגן, כפר בדרום גרמניה שכיום הוא חלק מהעיירה בלאושטיין במדינת באדן-וירטמברג. בעקבות הגבלות הנאציזם, המוסד הועתק על ידי אנה אסינגר ב-1933 לאנגליה, ובמקביל המשיכו לנהלו אחותה של אנה, קלייר ויימרסהיימר, והוגו רוזנטל. קלייר ויימרסהיימר עלתה לארץ-ישראל המנדטורית ב-1936, והקימה את משק ילדים פרדס חנה. הוגו רוזנטל המשיך לנהל את המוסד עד אביב 1939, אז נאלץ לסגור אותו ולברוח מגרמניה, הוא עלה בשנית לארץ-ישראל, ולציון שיבתו לארץ עברת את שמו ליוסף ישובי, והחל משנת 1940 ניהל את כפר ילדים ונוער אהבה.
היסטוריה
קלייר אסינגר ילידת אוּלְם ניהלה בהרלינגן החל מ-1912 מוסד בשם "קינדרהיים הרלינגן" לילדים בגילאי טרום-בית ספר שתוארו "קשים לחינוך", חלקם עם נכויות נפשיות וקוגניטיביות. היא נישאה בשנת 1913 למוריץ ויימרסהיימר, אשר שימש כרופא בהרלינגן וסביבתה. מוריץ נפטר בשנת 1919 וקלייר גידלה את ילדיה כאם יחידנית, יחד עם ילדי המוסד.
בשנת 1925, כאשר הייתה צריכה לקבל החלטה לגבי המשך חינוכם של ילדיה וילדי המוסד, החליטה בשל הסתייגותה ממערכת החינוך הממלכתי, להקים בית ספר כפרי פרטי. אחיה וילי ופריץ אסינגר (פריץ היה סוחר עשיר בעיר אוּלְם) מימנו רכישת שטח להקמת בית הספר בסמוך לביתה, והיא הזמינה את המורה לודוויג וונדר לנהל את המוסד החדש. וונדר עזב תוך זמן קצר והחליפה אותו אחותה של קלייר, אנה אסינגר, אשר רכשה השכלה וניסיון בהוראה בארצות הברית. אליהן הצטרפה גם אחותן פאולה, שהוכשרה בסיעוד והתנסתה בטיפול ביתי בילדים עם בעיות התנהגות.
המוסד החדש, "לנדשולהיים הרלינגן", נפתח ב-1926 כבית ספר ניסיוני, בית הספר הפרוגרסיבי הראשון במדינת וירטמברג. המוסד ציוד בריהוט יפיפה, במוצרי טקסטיל בעבודת יד ובמיטב מכשירי החשמל של התקופה.
הביקוש הרב לשירותי המוסד הוביל להתרחבותו, ב-1928 נשכר בנין נוסף, וב-1932 נרכש אותו בניין. קודם לכן בין השנים 1921–1926 היה זה ביתה של חוקרת תולדות האמנות והפזמונאית היהודייה-גרמנייה גרטרוד קנטורוביץ, ועתיד היה להיות בין השנים 1943–1945 ביתה של משפחת ארווין רומל.
בניהולה של אנה אסינגר אושר למוסד לחנך בשיטת מונטסורי. אסינגר הדגישה ערכים של אחראיות קהילתית, הן בקרב הצוות והן בקרב התלמידים. חשיבות רבה ניתנה גם לחינוך הגופני, ההיגיינה והחינוך לאמנויות. הושם דגש על למידה כחווית חיים, כך למשל בחדר האוכל שוחחו באנגלית או צרפתית כדי לתרגל את לימודי השפות, ובשיעורי אמנות אחר הצהרים עסקו בנושאים מתוך הידע העיוני שנרכש בשיעורי הבוקר. הקשר בין ההכשרה העיונית למעשית הודגם בבניית בניין נוסף לבית הספר, שנבנה על ידי התלמידים והמורים. קבוצות הלימוד לא היו גילאיות אלא מעורבות, ההשתתפות בהן הייתה לפי התפתחותו האישית של התלמיד. לא נעשה שימוש בשיטת הציונים אלא בהערכות מילוליות מפורטות. צוות בית הספר, הן המורים והן עובדי משק הבית, השתכרו שכר שוויוני, דבר שהדגים באופו מעשי את התפיסה החינוכית כי עבודה פיזית ועבודה רוחנית הן זהות בחשיבותן.
מלבד ילדי החינוך המיוחד שהגיעו מבית האומנה של קלייר ויימרסהיימר, וילדי בית האומנה של קטה המבורג (שתמורת לימודיהם בהרלינגן שימשה מורה למתמטיקה בבית הספר), היו בין התלמידים בבית הספר ילדים של משפחות ששלחו אליו את ילדיהם בשל נסיבות חברתיות (ילדי משפחות חד-הוריות, ילדים שגודלו על ידי סביהם) או מקצועיות (הורים שהירבו בנסיעות או מעברי דירה לרגל עבודתם), ביניהם ילדים ממשפחות של דיפלומטים, פוליטיקאים, שחקנים, מוזיקאים, מנצחים, זמרים וסופרים. ילדים מעטים היו מהרלינגן עצמה.
המעבר לאנגליה
עד 1933 היו שליש מהתלמידים יהודים והשאר נוצרים, בית הספר נוהל באווירה של נייטרליות דתית. עם עליית הנאצים לשלטון החלו הורים נוצרים להוציא את ילדיהם מבית הספר. מרבית הילדים הנוצרים לא חזרו לבית הספר לאחר חופשת הפסחא של 1933. אנה אסינגר לא הייתה מסוגלת בתפיסתה החינוכית לנהל בית ספר תחת המשטר הנאצי, וגיבשה עבור התלמידים הנותרים שהיו מעוניינים בכך, תוכנית להעברת בית הספר לאנגליה. בחופשת הקיץ של 1933 ארגנה לכאורה שלוש קבוצות של טיול בית-ספרי, שמנו 65 תלמידים ושישה מבוגרים. הקבוצות נפגשו באוסטנדה, בלגיה, ועברו לדובר, אנגליה ב-5 באוקטובר 1933. למחרת החלו הלימודים ב"הרלינגן החדש", שנקרא מאוחר יותר Bunce Court School . בית הספר התקיים מאז במקומות שונים באנגליה עד 1948.
הקמת בית ספר יהודי
לפני עזיבתה, החליטה אנה אסינגר כי עבור התלמידים היהודים שנותרו בגרמניה נדרש כיוון חינוכי שונה, יהודי-ציוני. על מנת לאפשר זאת, שמרה בסוד את תוכניות הגירתה והשיגה לבית הספר בהרלינגן אישור להמשך הפעלתו. בפועל בית הספר הפך לבית ספר כפרי פרטי יהודי (אחד משלושה בתי ספר כאלו בגרמניה בתקופה הנאצית), ואסינגר הזמינה את הוגו רוזנטל לנהלו. את האמצעים הכספיים והארגוניים השיג רוזנטל באמצעות חבריו הנס בייט ואוטו הירש. רוזנטל ניהל את בית הספר בשילוב ערכי החינוך הפרוגרסיבי והציונות, מתוך רצון להכשירם להגירה לארץ-ישראל ולחיים יצרניים בה. החינוך בבית הספר כלל לימודי עברית, היסטוריה יהודית ויהדות (בהתייחסות למשנתם של לאו בק ומרטין בובר), לוח השנה העברי וחגי ישראל ועבודה חקלאית מעשית. מתוך הכרה כי יעד ההגירה בעתידי של הילדים יהיה לאו דווקא ארץ-ישראל, נמשכו גם לימודי אנגלית וצרפתית.
ב-1934 הצטרפה לבית הספר קבוצה גדולה של ילדים ממשפחות דתיות, וכדי לא להשקיע משאבים בהכשרת המטבח, עברו בבית הספר לבישול צמחוני. בשנת הלימודים 1935/1936, בשל האוכלוסייה ההטרוגנית בבית הספר, נוספו ללימודי התיכון העיוניים גם לימודים מעשיים כגון כריכת ספרים, נגרות, מנעולנות, גינון וכלכלת בית.
הן מתוך הגישה החינוכית והן כדי להקל על תקציב בית הספר, ילדי המוסד עסקו גם בתורניות מטבח, ניקיון וטיפול בחולים. מקורות תקציביים נוספים היו אירוח כנסים ומחנות בחופשות. כך למשל בחופשת הפסחא של שנת 1936 התקיים מחנה של מכבי במוסד.
בבית הספר פעל גם מרכז ארצי להשתלמות מורים יהודים מטעם הנציגות הארצית של יהודי גרמניה והמרכז להשכלת מבוגרים יהודיים. בין המורים במרכז היו מרטין בובר ועקיבא ארנסט סימון. לאחר מותו של חיים נחמן ביאליק ב-1934 נקרא הבניין הראשי בבית הספר על שמו. ב-1936 לאור הקשר הגובר של בית הספר עם מרטין בובר, נקרא בנין אחר בבית הספר על שמו. בניין נוסף נקרא על שם הרמב"ם.
ב-1935 הצטרף וילפריד ישראל לדירקרטיון המוסד. בשנה זו עזבה קלייר ויימרסהיימר את המוסד ועלתה עם ילדיה ארצה. היא הביאה עמה לארץ ציוד רב מבית האומנה קינדרהיים הרלינגן. היא רכשה את אחוזת מגד בפרדס חנה והקימה בה את "משק ילדים", מוסד לילדים חוסים בדומה למוסד שניהלה בהרלינגן. עורך הדין אהרן ברט עזר למוסד בנושאים משפטיים בשכר סמלי. ויימרסהיימר הצליחה להשיג סרטיפיקטים שמסרה לעליית הנוער לעליית ילדים מגרמניה שרובם התקבלו ל"משק ילדים". בנוסף התקבלו למוסד ילדים ממשפחות קשות יום בארץ.
הידרדרות המצב הפוליטי בעקבות סיפוח אוסטריה והסכם מינכן צמצמו מאוד את ההרשמה לבית הספר. ב-1 באפריל 1939 הודיע הוגו רוזנטל לרשויות על סגירת בית הספר. רוזנטל ואשתו עזבו את גרמניה ב-אוגוסט 1939 וחזרו לארץ-ישראל. הוא עברת את שמו ליוסף ישובי, והחל משנת 1940 ניהל את כפר ילדים ונוער אהבה.
בין השנים 1939–1942 שימשו מבני בית הספר כבית אבות יהודי. יהודי הרלינגן גורשו לגטו טרזין ובספטמבר 1942 הוכרזה הרלינגן "ריקה מיהודים".
בין השנים 1943–1945 התגוררה משפחת ארווין רומל באחד המבנים, וזכרם האפיל והשכיח את העבר היהודי של המקום. לאחר 1945 הוחזר הנכס למשפחת אסינגר שמכרו אותו לגורם פרטי. בשנות ה-80 של המאה ה-20 עמותת "Haus unterm Regenbogen" (מילולית: "בית תחת הקשת") חשפה את ההיסטוריה היהודית של המתחם והציבה שלט זיכרון לתולדות בית הספר ומנהליו.
בשנת 2000 הוזמנו ילדיה של קלייר ויימרסהיימר לטקס לזכרן של האחיות קלייר ויימרסהיימר ואנה אסינגר בהרלינגן.
לקריאה נוספת
- Lucie Schahne, Education towards spiritual resistance: the Jewish Landschulheim Herrlingen, Frankfurt 1988. (הספר בקטלוג ULI).
קישורים חיצוניים
- "ילדים מחופשים לבדואים בחג הפורים במעון החינוך הכפרי בהרלינגן שבגרמניה, מרס 1937", סקירת היסטורית של המוסד החינוכי, באתר יד ושם, בעקבות צילום מתוך אלבום (ארכיון התצלומים של יד ושם, 4558; FA270/A72) המתעד את חייהם של בני הנוער היהודיים במעון החינוך הכפרי שהוקם בעיירה הרלינגן שבדרום גרמניה.
- נדב מן, ילדות גרמנית: שלפ-שטונדה, צלב קרס וקינדרלעך, באתר ynet
- סיפורו של יואב צור /מראיין: רפי קאופמן, באתר ארגון יוצאי מרכז אירופה
- Herrlingen, באתר Alemannia Judaica
31749499לנדשולהיים הרלינגן