לינקולן קרסטיין

לינקולן קרסטיין
Lincoln Kirstein

לינקולן קרסטיין בשנת 1927, צילום מאת ווקר אוונס

לינקולן אדוארד קרסטיין (באנגלית: Lincoln Edward Kirstein,‏ 4 במאי 1907 רוצ'סטר, ניו יורק - 5 בינואר 1996 מנהטן, ניו יורק) היה סופר, אמרגן, היסטוריון ומבקר בתחום הבלט והצילום, אוצר ואספן אמנות, מפיק תיאטרון ואירועים ונדבן יהודי-אמריקאי, שנודע בפעילותו בתחום האמנות והתרבות בניו יורק, מייסד, בשותפות עם ג'ורג' בלנצ'ין, עם ולדימיר דימיטרייב ועם אדוארד וורבורג, של להקת "ניו יורק סיטי בלט". הוא שימש מנכ"ל של הלהקה בשנים 1946–1989 ותרם רבות להתפתחותה ובשנים 1933–1989 כיהן כיושב ראש בית הספר לבלט אמריקאי מיסודו של בלנצ'ין.

קורות חיים

ילדות וצעירות

קרסטיין גדל במשפחה יהודית אמידה ושוחרת תרבות. הוא נולד בשנת 1906 ברוצ'סטר, ניו יורק, כבנם של לואי אי. קרסטיין, לימים יו"ר הנהלת החנות הכלבו "פילנה" בבוסטון, ושל רוז לבית שטיין. סבו היה תעשיין מצליח בתחום הביגוד. בגיל 15 פרסם מחזה ובגיל 16 מכר את פסלו הראשון. בשנת 1926 הוא סיים לימודי תיכון בבית הספר ברקשייר היוקרתי, אחר כך נרשם ללימודים ב אוניברסיטת הרווארד.

חברת הרווארד לאמנות בת זמננו

בתקופת לימודיו שם בשנת 1928 הקים קרסטיין יחד עם חבריו ג'ון ווקר השלישי ואדוארד מ.מ. וורבורג את "חברת הרווארד לאמנות בת זמננו". התערוכות הראשונות של החברה התקיימו בפברואר ובמרץ 1929 והן כללו יצירות מאת אדוארד הופר, ג'ורג' בלווז וג'ורג'יה או'קיף. בדצמבר 1930 - ינואר 1931 התקיימה בחסות החברה תערוכת הבאוהאוס הראשונה בארצות הברית. חברת הרווארד שימשה להשראה להקמת המוזיאון MoMA בניו יורק בנובמבר 1929. בשנות ה-1930 קרסטיין וורבורג היו חברים בוועד המייעץ של "MoMA".

Hound & Horn

בשנת 1927, אחרי שהמגזין "הרווארד אדבוקייט" סירב לפרסם יצירה שכתב, פנה קרסטיין לאביו יחד עם חברו וריאן פריי ושכנע אותו לממן רבעון לספרות בשם "הונד את הורן" (the Hound & Horn) בעריכת השניים. בשנת 1930 אחרי שסיים את התואר השני, עבר קרסטיין לניו יורק יחד עם כתב העת שלו. הרבעון זכה שם במוניטין ופרסמו בו סופרים כמו ג'ויס, גרטרוד סטיין, טי אס אליוט או אי. אי. קאמינגס. המשיך לערוך אותו עד שנת 1934 כשהחליט לממן את פעילותו החינוכית והאמנותית של הכוראוגרף ממוצא גאורגי ג'ורג' בלנצ'ין באמריקה.

ג'ורג' בלנצ'ין בצעירותו

מלחמת העולם השנייה

הקריירה התיאטרונית של קרסטיין הופסקה בעקבות כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה בשלהי שנת 1941. הוא גויס לצבא בפברואר 1943 ועבר טירונות בפורט דיקס, ניו ג'רזי. לאחר מכן נשלח לפורט בלווֹאר, וירג'יניה, לקורס להנדסה קרבית. מיד אחרי גיוסו לצבא התחיל לעבוד על מיזם של איסוף ותיעוד יצירות אמנות של חיילים. מיזם זה היה בסיס לתערוכות (בגלריה הלאומית לאמנות, בספריית הקונגרס וב-MoMA) לפרסום במגזין "לייף" ולספר שערך תחת הכותרת "אמנים תחת אש". באותה תקופה ערך תוכניות לכינון "מוזיאון לאומי לאמנות בימי מלחמה", שלא יצא לפועל.

קרסטיין שובץ החל שנת 1944 כשליח, מתורגמן ונהג בהארמייה השלישית של הגנרל פטון. ביוני 1944 נשלח ללונדון כמתורגמן ל-המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית SHAEF ובספטמבר הועבר ליחידה בצרפת של הארמייה השלישית, שנקראה "מחלקת המונומנטים, האמנויות והארכיונים" - MFAA, ונועדה להציל ולשמר דברי אמנות באירופה. שובץ במסגרת זו הודות להמלצה של דייוויד פינלי, מנהל הגלריה הלאומית לאומנות וסגן יושב ראש ועדת רוברטס שעסקה בהצלת חפצי אמנות בימי המלחמה באירופה. בצרפת כתב שירים המבוססים על חוויותיו, אותם פרסם בשנת 1964 תחת הכותרת "חורזים של טוראי ראשי" (Rhymes of a Pfc). בינואר 1945 קודם קרסטיין לדרגת טוראי ראשון במסגרת MFAA ועבר עם יחידתו לשטח גרמניה בתור עוזר לקפטן רוברט פוזי, "האחראי על מונומנטים" בארמייה השלישית. שם עסק קרסטיין אישית במציאת דברי אמנות שהוסתרו בסביבות מינכן ובמכרות המלח באלטאוסזה.

תמונת המזבח של גנט מאת יאן ואן אייק, בעת חשיפתה במקום המסתור הנאצי שבמכרה המלח אלטאוסזה

בפברואר 1945 הוא ופוזי גילו ציור קיר של סצנת הבשורה מן המאה ה-14 בכנסיית המנזר (פריורות) בסן מרטן שבמחוז מרת ומוזל שבצרפת (קרוב ללוקסמבורג). הציור שכוסה בשכבת טיח למשך מאות שנים התחיל להיחשף כתוצאה מההפצצות ורטיבות. לאחר מכן בהונגן, בגרמניה, גילו פוזי וקרסטיין שמונת הבתים של "מכון הגזע" שבניהולו של אלפרד רוזנברג, שניהל את ה-ERR - Einsatzstab Reichsleiter Rosenberg, ארגון שהוטל עליו על ידי היטלר לשדוד יצירות אמנות בשביל "מוזיאון הפיהרר" העתיד היה לקום בלינץ ולחקור "גזעים נחותים", בעיקר חפצים שהשתייכו ליהודים, וכן חפצי אמנות שהשתייכו לכנסיות ובונים החופשיים. בתוך המכון נתגלו ספרי תורה, ארכיונים יהודים וחומרים מוחרמים אחרים, חמרי תעמולה אנטישמית וכו'. התגלית המפורסמת ביותר של השניים היה המסתור שבמכרה המלח שבאלטאוסזה באוסטריה. שם, בתוך קילומטרים של מנהרות ומערות, הסתירו אנשי רוזנברג ציורים כמו "המדונה מברוז'" מאת מיכלאנג'לו, "האסטרונום" מאת ורמיר, תמונת המזבח של גנט מאת יאן ואן אייק ואלפי יצירות אמנות ודברי ערך תרבותי אחרים. היצירות נאספו על ידי אנדי ה-Monuments Men בנקודת איסוף מרכזית במינכן ומשם החוזרו לארצות שמהן נשדדו.

בספטמבר 1945, החודש שבו שוחרר מן הצבא, פרסם בכתב העת "Town & Country" את המאמר "The Quest for the Golden Lamb" על פעילותו זו בגרמניה.

חייו הפרטיים וחוג חבריו

שאפתנותו והאינטרס המגוון והכן של קרסטיין בתרבות הגבוהה, תוך התבססות על אמצעים עצמאיים, משך אליו חוג רחב של ידידים יצירתיים מתחומים רבים של האמנויות. עמם נמנו אנשים כמו גלנוויי וסקוט, מונרו ווילר, ג'ורג' פלאט ליינס, ג'רד פרנץ', ברנרד פרלין, פאבל צ'ליצ'ב, קתירין אן פורטר, ברברה הריסון, גרטרוד סטיין, ג'נסן יאו, ג'ונתן טיצ'נור, דונלד וינדהם, ססיל ביטון, ז'אן קוקטו, ו.ה. אודן, ג'ורג' טוקר, מרגרט פרנץ' קרסון, ווקר אוונס, סרגיי אייזנשטיין ואחרים.

קרסטיין ניהל יומנים החל מימיו במחנה קיץ בשנת 1919 עד לשנות ה-1930 המאוחרות. מרטין דוברמן שאב מהם וממכתבים מקורות ראשוניים לספר הביוגרפיה על קרסטיין שכתב בשנת 2007.- "העולמות של לינקולן קרסטיין"

בשנת 1941 הוא נשא לאשה את פידלמה קדמוס, ציירת ואחות הצייר פול קדמוס אותו לקח בזמנו תחת חסותו. נישואיהם נמשכו עם עליות וירידות עד למותה בשנת 1991. שני בני הזוג לקו בהפרעות נפשיות. פידלמה סבלה במהלך חייה ממשברים נפשיים קשים שהביאו אותה להפסיק לצייר ולהסתגר מן העולם. בשנותיו האחרונות התמודד קרסטיין עם התלקחויות של הפרעה בעלת אפיונים דו-קוטביים:מצבים מאניים, דיכאוניים ופרנואידים. תוך כדי התפרצות זעם הרס פעם את הסטודיו של חברו דני מלוני. לעיתים נזקק לאשפוזים פסיכיאטריים בני כמה שבועות, והולבש כתונת כפייה. אמנם, מחלתו לא פגעה הרבה מדי ביצירתיות שלו עד סוף חייו.

קרסטיין היה הראשון במצנאטים שתמכו בפול קדמוס, על ידי קניית רבות מתמונותיו ומימון הוצאותיו הקיומיות.

קרסטיין היה אינטלקטואל מעורב במתרחש סביבו. במרץ 1965 השתתף בצעידה השנייה מסלמה למונטגומרי (אלבמה), שהונהגה על ידי ד"ר מרטין לותר קינג למען הזכויות האזרחיות של האוכלוסייה האפרו-אמריקאית.

מורשתו

בית הספר לבלט ו"ניו יורק סיטי בלט" נשארו עד ימינו ה"מכה" של לימודי הבלט ומופעי הריקוד האמנותי באמריקה. המבקר האנגלי קלמנט קריספ העריך כי קרסטיין "היה אחד מאותם הכישרונות הנדירים שנגעו בכל תחומי החיים האמנותיים של זמנם. בלט, קולנוע, ספרות, תיאטרון, ציור, פיסול, צילום - הכל משך את עניינו". בשנת 1940 הקים את ארכיון הריקוד במוזיאון לאמנות מודרנית MoMA בניו יורק, שהפך כעבור שנים את בסיס לאוסף הריקוד של הספרייה הציבורית של ניו יורק. הוא הקים גם את ה"Dance Index" והיה עורכו בשנים 1942–1948. תרם גם לחיי התיאטרון בארצו. ייסד למשל בשנת 1955 את פסטיבל שייקספיר האמריקאי בסטרטפורד, קונטיקט, ובמהדורה הראשונה שלו הפיק את המופע "חלום ליל קיץ".

בשנת 1959 ארגן קרסטיין סיור ברחבי אמריקה של מוזיקאים ורקדנים מיפן עם מופעי מוזיקת חצר וריקודי חצר יפניים. קרסטיין מצא את מושבו של ניו יורק סיטי בלט - בניין תיאטרון הממלכתי הניו יורקי בלינקולן סנטר ודאג למימון הדרוש. הבניין עוצב בשנת 1964 על ידי האדריכל פיליפ ג'ונסון. למרות החיצוניות המודרניסטית השמרנית, עיצוב הפנים באדום וזהוב מזכיר את התפאורות הנוצצות, עתירות הדמיון והפאר של הבלט רוס בפריז. שיתוף הפעולה בין קרסטיין לבלנצ'ין נמשך עד למותו של הכוריאוגרף הגדול בשנת 1983. ב-26 במרץ 1984 העניק הנשיא רונלד ריגן לקרסטיין את מדליה הנשיאותית של החירות על תרומתו לאמנויות.

קרסטיין נודע גם כאספן אמנות וחפצי ערך היסטוריים. זמן קצר אחרי הפתיחה בלינקולן סנטר של הספרייה הציבורית של ניו יורק לאמנויות הבמה, קרסטיין תרם לאגף הריקוד שלה ע"ש ג'רום רובינס כמות משמעותית של מוצגים היסטוריים. לפני מותו בשנת 1996, תרם קרסטיין לאגף רובינס את המסמכים האישיים, חפצי האומנות ומוצגים אחרים שהיו ברשותו, הקשורים לתולדות הריקוד.

פרסים ואותות הוקרה

• 1960 - עיטור מסדר אוצר הקדוש, דרגה ד, מטעם ממשלת יפן
• 1987 - מיוצג במוזיאון הלאומי לריקוד והיכל התהילהעל שם ואנדרבילט-ויטני
• 1981 - מדליית הזהב הלאומית להצטיינות של החברה הלאומית לאמנויות וספרות
• 1981 - מדליית בנג'מין פרנקלין של החברה המלכותית לאמנויות, בריטניה
• 1985 - המדליה הלאומית לאמנויות של ארצות הברית
• 1996 - מדליית אוניברסיטת ברנדייס להישגים מצוינים
• 1996 - מדליון הנדל - להישגים הטובים ביותר בתרבות, מטעם העיר ניו יורק
• 1984 - מדליית החירות הנשיאותית

כתביו

קרסטיין כתב מעל 500 מאמרים, מונוגרפיות וספרים לרבות כתבים בתחום היסטוריה ובקורת של האמנות, השירה, רומנים, מחקרים היסטוריים ויצירות אוטוביוגרפיות.

1929 – A Marriage Message for Mary Frost & James Maybon from Lincoln Kirstein, Paris, (May 15, 1929),

1932 – Flesh Is Heir: An Historical Romance, a novel, New York: Brewer, Warren &

1934 – Nijinsky (ניז'ינסקי) בשיתוף פעולה מוסווה עם רומולה ניז'ינסקי ,עם הקדמה מאת פול קלודל

1938 – "Photographs of America: Walker Evans", (צילומים של אמריקה:ווקר אוונס) באלבום ב: Walker Evans: American Photographs, New York: Museum of Modern Art (ווקר אוונס:צילומים אמריקאיים)

1939 – Ballet Alphabet: A Primer for Laymen, (אלף בית של הבלט:ספר להדיוטות),

1943 – "American Battle Painting: 1776–1918", (ציורי הקרבות האמריקאיים:1918-1776) Washington, D.C.: National Gallery of Art, Smithsonian Institution,New York: Museum of Modern Art

1947 – The Drawings of Pavel Tchelitchew וספרו האחרון שפורסם ב-1994, ציורי פאבל צ'ליצ'ב 1947 – Henri Cartier-Bresson: Documentary Humanist, (אנרי קרטייה ברסון: הומניסט של התיעוד) in: The Photographs of Henri Cartier-Bresson (ב"צילומי אנרי קרטייה ברסון", עם (with another text by Beaumont Newhall עם עוד טקסט מאת בומון ניוהוך), New York: Museum of Modern Art

1952 – The Classic Ballet (הבלט הקלאסי)

1959 – What Ballet Is All About: An American Glossary,(מה זה בלט:לקסיקון אמריקאי) עם צילומים מאת מרתה סוופ, Brooklyn, N.Y.: Dance Perspectives

1965 – Rhymes and More Rhymes of a Pfc., a book of poems.(חרוזים ועוד חרוזים של טוראי ראשי - ספר שירים) המשורר אודן העריך ספר זה כ"ספר המשכנע, הנוגע והמרשים ביותר" שקרא על מלחמת העולם השנייה

1967 – "Whitehouse Happening", a play about President Lincoln's assassination (אירוע בבית הלבן - מחזה על רצח הנשיא לינקולן 1967 – "The Dance Encyclopedia" by Anatole Chujoy, P.W. Manchester and Lincoln Kirsten (April 15, 1967) (אנציקלופדיה של הריקוד - בשותפות עם אנטולי צ'וז'וי ופ.וו. מנצ'סטר) 1969 – " W. Eugene Smith : Success or Failure, Art or History", in: W. Eugene Smith: His Photographs and Notes, New York: Aperture (וו. יוג'ין סמית':הצלחה או כישלון, אמנות או היסטוריה" ב"וו. יוג'ין סמית':צילומיו ורישומיו") 1970 – Dance: A Short History of Classic Theatrical Dancing, (August 24, 1970) (הריקוד:קיצור תולדות הריקוד התיאטרוני הקלאסי) 1970 – Movement and Metaphor: Four Centuries of Ballet, New York and Washington: Praeger Publishers (תנועה ומטאפורה:ארבע מאות שנות בלט) 1973 – "Elie Nadelman ", New York: Eakins Press ("אלי נדלמן") 1973 – "The New York City Ballet" with photographs by Martha Swope and George Platt Lynes ("ניו יורק סיטי בלט", עם צילומים מאת מרתה סוופ וג'ורג' פלאט ליינס) 1975 – Nijinsky Dancing (November 17, 1975) (ניז'ינסקי רוקד)

1978 – Thirty Years: Lincoln Kirstein's The New York City Ballet: expanded to include the years 1973–1978, in celebration of the company's thirtieth anniversary (שלושים שנה:ניו יורק סיטי בלט מאת לינקולן קרסטיין, מורחב, הכולל השנים 1973–1978, לרגל מלאת שלושים ללהקה) 1984 – Paul Cadmus, New York: Imago Imprint ("פול קדמוס)

1984 – Fifty Ballet Masterworks: From the 16th Century to the 20th Century, August 1, )

(חמישים יצירות מופת של בלט: מן המאה ה-16 עד למאה ה-20)

ראו גם

• ג'ורג' בלנצ'ין
• ניו יורק סיטי בלט

קישורים חיצוניים

• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

• ביוגרפיה באתר ה-"ניו יורק סיטי בלט"
• ביוגרפיה באתר The Monuments Men

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31925281לינקולן קרסטיין