לינקולן קוסמופוליטן

לינקולן קוסמופוליטן
	Lincoln Cosmopolitan
	Lincoln Cosmopolitan
מאפיינים כלליים
יצרן	חטיבת "לינקולן" של חברת פורד
שנות ייצור	1948–1954
הרכבה	ארצות הברית;
מודל קודם	Lincoln EL-series
מודל אחריו	Lincoln Premiere Lincoln Capri (דגם קופה)
חברת אם	פורד
סיווג	מכוניות סלון יוקרה בתצורת לימוזינה
אורך	5,601 מ"מ (שנת 1949), 5,618 מ"מ (שנת 1950), 5,652 מ"מ (שנת 1951) (מכוניות דור ראשון) 5,463 מ"מ (1952), 5,438 מ"מ (1953), 5,461 מ"מ (1954)
רוחב	1,976 מ"מ (1949-1950), 1,986 מ"מ (1950-1951) (דור ראשון) 1,968 מ"מ (דור שני)
גובה	1,593 מ"מ (1949-1950), 1,590 מ"מ (1951) (דור ראשון) 1,590 מ"מ (דור שני)
משקל	2,200 ק"ג (דור ראשון) 2,000 ק"ג (דור שני)
בסיס גלגלים	3,175 מ"מ (דור ראשון) 3,124 מ"מ (דור שני)
מפרט טכני
מנוע	8V צילינדרים, 5,500 סמ"ק, המפיק 154 כ"ס, ב-3,600 סל"ד (מנוע מסוג "Ford flathead V8 engine") (דור ראשון) V8 צילינדרים, 5,200 סמ"ק, (מנוע מסוג "Lincoln Y-block V8 engine") (דור שני)
הילוכים	תמסורת ידנית - 3 מהירויות, תמסורת אוטומטית - 4 מהירויות, (מסוג "Hydramatic")(דור ראשון) תמסורת אוטומטית - 4 מהירויות, (מסוג "Hydramatic") (דור שני)
מהירות מרבית	מעל 150 קמ"ש (דור ראשון)
מעצב	Eugene Turenne Gregorie (דור ראשון) Bill Schmidt (דור שני)

לינקולון קוסמופוליטן (באנגלית : Lincoln Cosmopolitan) - הייתה מכונית סלון מפוארת, שנבנתה גם בתצורת לימוזינה, אשר יוצרה על ידי חטיבת "לינקולן" ("Lincoln Motor Company"), של יצרנית הרכב האמריקאית פורד, בין השנים 1948–1954.^[2]

לינקולן קוסמופוליטן

בנוסף לתצורות הסלון והלימוזינה, יוצרו דגמי "לינקולן קוסמופוליטן" בגרסאות קבריולה וקופה. בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הייתה ה"לינקולן קוסמופוליטן" המכונית נשיאותית בארצות הברית. בישראל היה דגם "לינקולן קוסמופוליטן" מכוניתו הנשיאותית של הנשיא הראשון חיים ויצמן. דגמי ה"לינקולן קוסמופוליטן" התאפיינו בשמשה קדמית ביחידה אחת, ומושבים וחלונות בהפעלה חשמלית.

דורות "לינקולון קוסמופוליטן"

דור ראשון (1948-1951)
דור שני (1952-1954)

גרסאות "לינקולן קוסמופוליטן" דור ראשון

4 דלתות - סדאן
2 דלתות - קופה
2 דלתות - קופה דגם "קפרי"
2 דלתות - קבריולט

גרסאות "לינקולן קוסמופוליטן" דור שני

4 דלתות - סדאן
2 דלתות - קופה

מכוניתו של חיים ויצמן

בשנת 1950 העניק הנרי פורד השני, מנכ"ל חברת המכוניות פורד, לחיים ויצמן מכונית פורד לינקולן קוסמופוליטן מלכותית במתנה, אחת מתוך סדרת ייצור שכללה 18 מכוניות מסוג זה, שיוצרו על-פי מפרט מיוחד שתוכנן עבור נשיא ארצות הברית. את 17 הדגמים הנותרים קיבל הנשיא הארי טרומן.^[3] המכונית שימשה כרכב השרד הרשמי של נשיא המדינה, ונסעה בכבישי המדינה כשעל הפגוש שלה, מלפנים ומאחור, מופיע סמל המדינה, ועל הכנף הימנית הקדמית מתנוסס דגל הנשיא (דגל ששימש בעבר את נשיא המדינה והיה בעצם דגל המדינה, כאשר סמל המדינה מופיע במקום המגן דוד). לאחר מותו של הנשיא ויצמן בשנת 1952, הוצבה ה"לינקולן קוסמופוליטן" לתצוגה בבית חיים ויצמן. ^[4]^[5]

מכוניותיהם של הנשיאים הארי טרומן ודוויט אייזנהאואר

ב-1950, בתקופת נשיאותו של הארי טרומן, נפוצה האגדה האורבנית שהנשיא נטר טינה לחברת ג'נרל מוטורס בשל העובדה שהם לא התירו לו להשתמש במכוניותיה במהלך מסע הבחירות לנשיאות של 1948. כך או כך, הוא בחר במכונית לינקולן של חברת פורד כמכונית הנשיאותית.^[6] הבית הלבן חכר עשר מכוניות לינקולן קוסמופוליטן. גגות המכוניות הוגבהו כדי שיותאמו לכובעים הגבוהים שהיו מקובלים באותה תקופה, והן נצבעו בצבע שחור. תשע מהמכוניות הללו היו בעלות גוף סגור, והעשירית, שיועדה לנשיא עצמו, הייתה פתוחה וצוידה בלוחות שריון. אורכה של מכונית זו היה 6.1 מטרים, רוחבה 2 מטרים ומשקלה הגיע ל-2,900 ק"ג, 770 ק"ג יותר ממכוניות רגילות מסדרת קוסמופוליטן.^[7] כל עשר המכוניות הללו הונעו במנוע V8 בהספק של 152 כוחות סוס והיו מצוידות בתיבות הילוכים Hydramatic כבדות.^[8] ב-1954 קיבל הנשיא דווייט אייזנהאואר מכונית קוסמופוליטן פתוחה שהותאם לה גג מזכוכית אקרילית שנודע בשם "גג הבועה" (Bubble-top). רכב זה המשיך לשמש בצי המכוניות הנשיאותיות עד 1965.

מכוניותיהם של הנשיאים ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון

ב-1961 קיבל הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי מכונית לינקולן קונטיננטל מותאמת בצבע כחול כהה שעלותה הייתה 200,000 דולר. מכונית זו קיבלה מהשירות החשאי את שם הקוד X-100 והייתה המכונית הנשיאותית המתוחכמת ביותר עד אותה עת. אבזור המכונית כלל מערכת חימום ומיזוג אוויר חזקה, שני טלפונים אלחוטיים, מטפה לכיבוי אש, ערכת עזרה ראשונה וסירנה. מאפייניה החיצוניים של המכונית שופרו, הותקנו דרגשי עמידה נשלפים וידיות אחיזה עבור סוכני השירות החשאי ואורות אדומים מהבהבים שוקעו לתוך פגוש המכונית. מאפיינים מיוחדים של ה-X-100 היו שלושה מערכים של גגות נפתחים (גג סטנדרטי, גג העשוי ממתכת קלה וגג מפלסטיק שקוף) ומנגנון הידראולי שהגביה את המושב האחורי ב-28 ס"מ. כל המאפיינים הללו הוספו למכונית כדי להקל על הציבור לצפות בנשיא. לרוע המזל תרמו מאפיינים אלו להצלחת ההתנקשות בנשיא קנדי. לאחר הרצח עוצבה המכונית מחדש בעלות משוערת של כ-500,000 דולר. המכונית נצבעה בשחור, הותקן בה ציוד תקשורת משופר, מנוע חזק יותר וצמיגים חסיני תקר העשויים מגומי המצופה באלומיניום. מכל הדלק שלה מוגן נגד התפוצצות באמצעות מילויו בקצף נקבובי שתפקידו למזער את היקף שפיכת הדלק במקרה של ניקוב המכל. תא הנוסעים מוגן בשריון במשקל של 730 ק"ג, ושלושת הגגות הנפתחים הוחלפו בגג זכוכית קבוע שעלותו הגיעה ליותר מ-125,000 דולר. גג הזכוכית היה עשוי מ-13 חלקים שונים של זכוכית משוריינת שעוביים נע בין 25 ל-46 מ"מ, ובאותה עת הוא היה המוצר העבה ביותר עד אז שהיה עשוי מחומר זה. ב-1967 בוצעו התאמות נוספות ב-X-100 ושודרגה בה מערכת מיזוג האוויר, הותקן בה חלון אחורי הניתן לפתיחה, ובוצעה הגדלה של חלקה האחורי. אף על פי שמכוניות נשיאותיות נוספות נכנסו לשירות, ה-X-100 המשיכה לשמש בהזדמנויות שונות את הנשיאים לינדון ג'ונסון, ריצ'רד ניקסון, ג'רלד פורד וג'ימי קרטר, עד שהוצאה מהשירות בראשית 1977. המכונית מוצגת במוזיאון הנרי פורד בדירבורן שבמישיגן.^[9]

הלינקולן בשנות השבעים והשמונים בשירות הבית הלבן

ב-1974 התקבלה לשירות בבית הלבן מכונית מותאמת מדגם לינקולן קונטיננטל משנת ייצור 1972 באורך של 6.7 מטרים ובמשקל של 5,900 ק"ג. מכונית זו שבה היו שישה מקומות ישיבה נחכרה מחברת פורד תמורת תשלום של 5,000 דולר לשנה והיא הייתה מצוידת במנוע V8 בנפח של 7.5 ליטרים שהספקו 214 כוחות סוס. המכונית הייתה מצוידת במערכת מיקרופונים חיצוניים כדי שנוסעי הרכב יוכלו לשמוע את הנעשה בחוץ, בדפנות ממוגנות, בחלונות מזכוכית משוריינת ובמקום לאכסון תת מקלעים. במכונית זו נסע הנשיא פורד בעת ניסיון ההתנקשות השני בו ב-22 בספטמבר 1975, ובה הועבר הנשיא רונלד רייגן לבית החולים לאחר ניסיון ההתנקשות בחייו ב-1981.

מכוניותיהם של הרמטכ"לים יעקב דורי, יגאל ידין ומרדכי מקלף

מכונית השרד של שלושת הרמטכ"לים הראשונים של צה"ל, יעקב דורי, יגאל ידין ומרדכי מקלף, הייתה "לינקולן קוסמופוליטן" מדגם "טאון סדאן". מספר הרישוי שלה היה "צ-500"^[10] זהותה של לינקולן הרמטכ"ל מתבהרת מתוכנו של מכתב שהפיץ ראש לשכת הרמטכ”ל ב-23 בספטמבר 1953, ובו “רשימת חלקי חילוף הדרושים למכונית הרמטכ”ל”, שנדפסה באנגלית אך הוכנה בתל אביב. הרשימה מתייחסת ללינקולן קוסמופוליטן, סדרה 9H, גוף 73. "לינקולן הרמטכ"ל" יצאה משירות בדצמבר 1953.

רכב השרד של הרמטכ"ל הרביעי רב-אלוף משה דיין היה "אולדסמוביל" שנת 1953. מספר הרישוי שלה היה "צ-1000".

מדגם זה יוצרו 7,302 יחידות.