לילה וערפל
ערך זה עוסק בצו בגרמניה הנאצית. אם התכוונתם לסרט משנת 1955, ראו 
לילה וערפל (בגרמנית: Nacht und Nebel) הוא הכינוי שבו נודעה הוראה שהוציא הפיהרר של גרמניה הנאצית, אדולף היטלר, ב-7 בדצמבר 1941, שמטרתה הייתה ענישה מרתיעה של מתנגדי המשטר בשטחים שבשליטת גרמניה הנאצית, באמצעות עונשי מוות והעלמת מידע אודות האנשים שנאסרו. מכיוון שלא נמסר מידע על אודות האסירים, הם נעלמו כביכול ב"לילה וערפל"[1].
במשפטי נירנברג נקבע שההוראה מהווה פשע מלחמה ופשע נגד האנושות, ויישומה היה אחד האישומים שבגינם נשפט, הורשע והוצא להורג וילהלם קייטל, ראש המטה הכללי של הוורמכט[2].
מקור השם
הביטוי שאול מהמשורר והמחזאי הגרמני יוהאן וולפגנג פון גתה, שהשתמש בו לתיאור מעשים חשאיים[3]. לפי סברה אחרת, הביטוי שאול מהאופרה "זהב הריין" של ריכרד וגנר, הנערץ על היטלר. דמות בשם אלבריך משתמשת בביטוי זה כלחש קסם היעלמות[4][5].
רקע
בעקבות פלישת הנאצים לברית המועצות הדללו כוחות הצבא בשטחים שנכבשו קודם לכן, וכן התגברה פעילות המחתרות הקומוניסטיות. הצבא הגרמני נאלץ להתמודד עם כמות הולכת וגוברת של פעילות נגד יחידותיו, ולכן חל גם גידול בכמות האסירים, המשפטים, עונשי המוות ועונשי המאסר.
היטלר סבר שפעילות הצבא נגד מתנגדי המשטר אינה מייצרת הרתעה בשל היותה מסורבלת, ואינה כוללת די עונשי מוות. מכיוון שוילהלם קייטל הבהיר שהצבא לא יסכים להטיל עונש מוות על כל חבר מחתרת, הוציא היטלר הוראה שתשאיר את הטיפול באסירים בידי הצבא רק באותם מקרים חמורים בהם מובטח שבית משפט צבאי יטיל עונש מוות תוך זמן קצר. שאר האסירים יועברו לשיפוט בבתי דין מיוחדים בגרמניה, וכדי להגביר את ההרתעה, לא יועבר כל מידע על מיקומם או גורלם[3].
נוסח ההוראה
הוראת לילה וערפל פותחת בקביעה שהפלישה לברית המועצות הגבירה את פעילותם של חוגים קומוניסטיים ושאר מתנגדי המשטר. כדי להתגבר על סכנה זו מפורטים חמישה סעיפים הכוללים בין השאר:
- העונש ההולם לפעילות מתנגדי המשטר הוא עונש מוות.
- על עבירות אלה יש לטפל בשטחים הכבושים רק אם סביר שבמהרה יוטל על הנאשם עונש מוות. אחרת יש להעביר לגרמניה לפחות את הנאשמים המרכזיים.
- במקרה שרשויות גרמניות או זרות יבקשו מידע אודותיהם, יימסר רק שהם נעצרו, ושההליכים אינם מאפשרים מסירת מידע נוסף[6].
מכתבים מלווים
במכתב מלווה לצו שהוציא קייטל נכתב שהפיהרר בדעה שכתגובה לפעילות נגד הרייך הגרמני עונשי מאסר, ואפילו מאסר עולם עם עבודת פרך, הם סימן של חולשה. הרתעה יעילה ומתמשכת תיתכן רק באמצעות עונש מוות, או השארת המשפחה והאוכלוסייה באי-ודאות לגבי גורלו של העבריין. מטרה זו מושגת בעזרת הגליה לגרמניה. מזכר נוסף מהפיקוד העליון מציין גם שההרתעה תושג בזכות כך שהאסירים ייעלמו מבלי להותיר שריד, ולא יימסר כל מידע על גורלם או מיקומם.[2]
יישום ההוראה
ההוראה יושמה בצרפת, בלגיה, הולנד, דנמרק ונורווגיה. אסירי לילה וערפל הובאו להישפט בבתי דין מיוחדים בקלן, דורטמונד, אסן, קיל ובברלין. יום הדיונים הראשון חל בספטמבר 1942, ונגזר בו גם גזר דין מוות ראשון. בשל הפצצות בעלות הברית, הועבר בית הדין של קלן לורוצלב (אז ברסלאו) ב-1943, ושל אסן לאופולה (אז אופלן) ב-1944. בסך הכל ידוע על כ-7,000 אסירי לילה וערפל, ולפחות כ-3,000 גזרי דין מוות. רוב הנידונים הידועים הוצאו להורג בגיליוטינה בקלן. האסירים ששרדו שוחררו באפריל ובמאי 1945[1].
אחרי המלחמה
אחת ההאשמות שהועלו נגד קייטל במשפט הראשון של משפטי נירנברג, הייתה האחריות על יישום הוראת לילה וערפל. התביעה ציטטה מתוך המכתב המלווה של קייטל את הדגש שניתן להרתעה באמצעות הסתרת מידע, כדי להוכיח שהיעלמות כפויה מהווה פשע בפני עצמה. בית המשפט אימץ את הטענה, וקבע שהוראת לילה וערפל היא פשע לא רק נגד האסירים עצמם, אלא גם נגד בני משפחותיהם. נקבע שביצוע ההוראה היווה פשע מלחמה המפר את אמנות האג. קייטל הורשע בכל סעיפי האישום, ונתלה ב-16 באוקטובר 1946.
במשפט השופטים, אחד ממשפטי נירנברג הנוספים, נקבע בנוסף שהיעלמות כפויה היא פשע נגד האנושות כיוון שהיא מפרה את עקרונות היסוד של המשפט הפלילי בכל המדינות התרבותיות.[2]
אמנת רומא, שנכנסה לתוקף בשנת 2002 ומשמשת כמקור הסמכות לבית הדין הפלילי הבינלאומי, קובעת אף היא שהיעלמות כפויה היא פשע נגד האנושות.
אסירים ידועים
- טריגווה בראטלי – חבר במחתרת הנורווגית, ומאוחר יותר ראש ממשלת נורווגיה.
- ז'אק סטוסקופף - מהנדס ימי שריגל עבור תנועת ההתנגדות הצרפתית בבסיס הצוללות של לוריאן.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
