ליבאניוס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תמונה דמיונית של ליבאניוס, חיתוך עץ מהמאה ה-18.

ליבאניוס (ביוונית: Λιβάνιος;‏ 314 לערך – 392 או 393) היה מורה יווני לרטוריקה של האסכולה הסופיסטית (אנ'). במהלך עליית ההגמוניה הנוצרית באימפריה הרומית המאוחרת, הוא נשאר לא מומר ובעניינים דתיים היה הלניסט פגאני. ליבאניוס הוא הרטור המפורסם ביותר של המאה ה-4.[1]

חייו

ליבאניוס נולד למשפחה משכילה בעלת השפעה באנטיוכיה. בגיל ארבע עשרה החל את לימודי הרטוריקה, שעבורם פרש מהחיים הציבוריים והתמסר לפילוסופיה.

הוא למד באתונה והחל את דרכו בקונסטנטינופול כמורה פרטי. הוא הוגלה באופן זמני לניקומדיה אך חזר לקונסטנטינופול ולימד שם עד שנת 354. לפני גלותו, ליבאניוס היה חברו של הקיסר יוליאנוס הכופר, שהתכתבות מסוימת איתו שרדה, ולזכרו כתב בין השנים 362 ל-365 סדרת נאומים. בשנת 354 קיבל את ראשות בית הספר לרטוריקה באנטיוכיה, עיר הולדתו, שם שהה עד מותו. תלמידיו כללו הן עובדי אלילים והן נוצרים.

ליבאניוס השתמש באומנויות הרטוריקה שלו כדי לקדם מטרות פרטיות ופוליטיות שונות. הוא תקף את הלחצים הקיסריים הגוברים על התרבות העירונית המסורתית שנתמכה ונשלטה על ידי המעמדות הגבוהים המקומיים. ידוע שהוא מחה נגד רדיפות עובדי האלילים באימפריה הרומית המאוחרת. בשנת 386 הוא פנה ללא הצלחה לקיסר תאודוסיוס הראשון למניעת חורבן מקדש באדסה (אנ'), וקרא לסובלנות ולשימור המקדשים כנגד רדיפה מצד נזירים נוצרים, שלטענתו:

"ממהרים לתקוף את המקדשים במקלות עץ ואבנים ומוטות מברזל, וכשאין להם את אלה, בידיים וברגליים. ואז באה שממה מוחלטת, עם הפשטת גגות, הריסת קירות, עקירת פסלים והפיכת מזבחות, והכמרים חייבים לשתוק או למות. לאחר הריסתו של אחד, הם מתרוצצים לאחד נוסף, ולשלישי, ושלל נערם על שלל, תוך הפרה של החוק. התפרצויות כאלה מתרחשות אפילו בערים, אך הן נפוצות בעיקר באזורים הכפריים. רבים הם האויבים שמבצעים את ההתקפות הנפרדות, אך לאחר אינספור פשעיהם, אספסוף זה מתקהל והם מתביישים אלא אם כן ביצעו את הנבלה הנתעבת ביותר... המקדשים הם נשמת אזור הכפר: הם מציינים את תחילת יישובו, והם הועברו לאורך דורות רבים לגברים של ימינו. בהם הקהילות החקלאיות מניחות את תקוותיהן לבעלים, נשים, ילדים, לשוורים שלהם ולקרקע בה הם זורעים ושותלים. אחוזה שסבלה כך איבדה את השראתם של האיכרים יחד עם תקוותיהם, מכיוון שהם מאמינים שעבודתם תהיה לשווא ברגע שייגזלו מהם את האלים שמברכים את מאמציהם. ואם האדמה כבר לא נהנית מאותו טיפול, התנובה לא יכולה להתאים למה שהיה קודם, ואם זה המקרה, האיכר מתרושש וההכנסה נפגעת."[2]

חיבוריו ששרדו של ליבאניוס, הכוללים למעלה מ-1,600 מכתבים, 64 נאומים ו-96 פרוגימנסמאטות (תרגילים רטוריים), הם בעלי ערך כמקור היסטורי לעולם המשתנה של המאה ה-4 המאוחרת. נאומו "תשובה לאריסטידס בשם הרקדנים" הוא אחת העדויות החשובות ביותר של המחול הרומי, במיוחד של הז'אנר בעל הפופולרית העצומה המכונה "פנטומימה" (אנ').[3] הנאום הראשון שלו הוא נרטיב אוטוביוגרפי, שנכתב לראשונה בשנת 374 ושונה במהלך חייו, תיאורו של מלומד המסתיים כיומנו הפרטי של גולה זקן. פרוגימנסמה 8 היא סיכום דמיוני של תיק התביעה נגד רופא המואשם בהרעלת כמה ממטופליו.

על אף שליבאניוס לא היה נוצרי, תלמידיו כללו נוצרים בולטים כמו יוחנן כריסוסטומוס ותאודור ממופסואסטיה (אנ'). על אף ידידותו עם הקיסר יוליאנוס הכופר הוא הפך לפרפקט פרטוריאני של כבוד על ידי הקיסר הנוצרי תאודוסיוס הראשון.

יצירותיו

  • 64 נאומים בשלושת תחומי האורטוריה: משפטי, דיוני ואפידיקטי, הן נאומים שכאילו נמסרו בפומבי והן נאומים שנועדו לקריאה באופן פרטי (בקול רם). שני הכרכים בספרייה הקלאסית לואב מקדישים כרך אחד לנאומיו של ליבאניוס העוסקים בקיסר יוליאנוס, השני על תאודוסיוס; המפורסם ביותר הוא ה"קינה" שלו על חילול המקדשים (Περὶ τῶν Ἱερῶν).
  • 51 הצהרות, פורמט נאומים מסורתי של רטוריקה בעת העתיקה, הלוקח נושאים מוגדרים עם נושאים היסטוריים ומיתולוגיים.
  • 96 פרוגימנסמאטות (progymnasmata) או תרגילים קומפוזיצינליים עבור תלמידי רטוריקה, ששימשו בקורסי ההוראה שלו ומוערכים ביותר כמודלים של סגנון טוב.
  • 57 היפותזות או הקדמות לנאומי דמוסתנס (נכתבו סביב שנת 352), שבהם הוא מציב את הנאומים בהקשר היסטורי עבור הקורא הטירון, ללא פולמוס.
  • 1545 מכתבים נשמרו, יותר מכתבים מאלה של קיקרו. מאוחר יותר התקבלו כ-400 מכתבים נוספים בלטינית, המתיימרים להיות תרגומים, אולם בחינה שקולה של הטקסטים עצמם מראה כי הם מיוחסים לו בטעות או שהם זיופים, על ידי ההומניסט האיטלקי פרנצ'סקו זמבקארי (Francesco Zambeccari) במאה ה-15. בין מכותביו היה גם הפוליטיקאי רב ההשפעה קנסוריוס דטיאנוס (אנ').

מגעיו עם יהודים

בתוך הנאום ה-20, שכוון אל הקיסר תאודוסיוס הראשון, משווה ליבאניוס את רחמיו של הקיסר על העיר אנטיוכיה להתנהגותם של שליטים קודמים, ובהם "אביו של טיטוס" (אספסיאנוס), אותו הוא מגנה על כך שבהיותו מפקד הצבא הרומי בגליל, הפר את הבטחתו לתושבי טריכאי. ליבאניוס התייחס בדבריו לאירוע המסופר אצל יוסף בן מתתיהו,[4] שבסופו הוציא אספסיאנוס להורג כ-1,200 יהודים, זקנים וחלשים.[5]

תביעה נגד דיירים על אדמתו

אחד מנאומיו של ליבאניוס[6] נישא ככל הנראה בפני הקיסר תאודוסיוס הראשון כדי ליידעו על ההשלכות הרעות של המצב בו כפרים ודיירים היו שמים עצמם תחת חסותם של מפקדים צבאיים באמצעות קנייתה, ובכך מפריעים לסדר החברתי הקיים. ליבאניוס מציג כדוגמה למצב זה, עימות עם דיירים יהודים על אדמתו, שבמשך שלושה דורות עיבדו אותה אך עתה דרשו לשנות את מעמדם. ליבאניוס תבע אותם למשפט והשופט הורה על מאסרם, אולם היהודים קיבלו את חסותו של מפקד צבאי מקומי: הם סיפקו לו מזון תמורת עזרתו.[7] בעקבות התערבותו, פסק השופט לטובתם.[1] ליבאניוס מתייחס אליהם בפנייתו כ"יהודים אופייניים מאד". ניתן להסביר את הביטוי הזה כרמז לכך שהיהודים היו ידועים כעם מרדני.[7] אזכור זה לגבי אופיים הלאומי נעשה במסורת האנטישמיות היוונית-רומית העתיקה.[1]

קשריו עם נשיא הסנהדרין

אולם בניגוד לעימות עם הדיירים היהודים, נראה מתוך התכתבויותיו כי ליבאניוס שמר על יחסי ידידות טובה עם נשיא הסנהדרין (ביוונית כונה "פטריארך") ועם הקהילה היהודית באנטיוכיה. במכתביו לנשיא היהודי בארץ ישראל, אף מתגלה סימפתיה קלה ליהודים ולסבלותיהם.[8] ליבאניוס פונה אליו במילים המעידות על כבוד רב והכרה בסגולותיהם של הנשיא עצמו ושל עמו. ניתן אולי להסביר רגשות אלה בתחושת האחווה לנוכח הסכנה שבה מצאו עצמם היהודים וה"הלנים" תחת עול הקיסרים הנוצרים. בשום מקום בהתכתבות לא מצוין שמו של ה"פטריארך" וגם לא מצוין במפורש שמדובר ביהודי, אולם זה נראה כמעט ודאי שהמכותב הוא נשיא יהודי ולא פטריארך נוצרי. כמה מן המכתבים רומזים על כך שהנשיא הפעיל כוח והשפעה העולים אפילו על אלו של המושל האזרחי של פלשתינה. מעמד כזה יכול להתאים רק להנחה שהמכותב של ליבאניוס היה נציגו של בית הלל.[9] נראה כי המושל הילאריוס הודח בשל התנהגות בלתי נאותה וכי הנשיא היה מעורב בהדחה. ליבאניוס אינו מנסה לנקות את המושל מאשמה, אולם מפציר בנשיא לסייע לו.[10][11] נראה כי הנשיא היה חבר קרוב של ליבאניוס ורוב ההתכתבות מכילה מכתבי המלצה, שבהם ליבאניוס מבקש טובה עבור חבריו, שכמה מהם היו מוכרים גם לנשיא.[12][9] מתוך ההתכתבויות ניכר כי ליבאניוס מחשיב את הנשיא היהודי כבעל חינוך יווני, כפי שנראה מתוך האזכורים במכתביו של דמויות מההיסטוריה היוונית ומהמיתולוגיה היוונית,[13] ללא הסבר נלווה.[14] לדברי מנחם שטרן, הנשיא איתו התכתב ליבאניוס בשנים 388–393 היה ככל הנראה רבן גמליאל החמישי.[15] באחד המכתבים[16] ליבאניוס פונה ל"פטריארכים", ברבים, ונראה כי הוא היה מוכר גם לחברי סנהדרין אחרים, איתם שיתף לעיתים פעולה.[17]

במכתב הממוען לפריסקיאנוס, מושל פלשתינה, מספר לו ליבאניוס על סערה שקמה בקרב קהילת יהודי אנטיוכיה, בעקבות החדשות על כך ש"איזה בן-בליעל זקן אחד" שהיה בעבר ראש הקהילה (ארכון) והודח על ידה בשל התנהגות רודנית, עומד לחזור לכהן במשרה. לדברי ליבאניוס, יהודי אנטיוכיה מאמינים כי המינוי נעשה בהוראת "ארכון הארכונים" (כפי הנראה, נשיא הסנהדרין), בעקבות בקשתו של פריסקיאנוס, שאינו מודע לאופיו של ראש הקהילה לשעבר, והם שביקשו ממנו לכתוב בשמם למושל.[18]

לקריאה נוספת

  • מנחם שטרן, Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem 1980, Vol.2, CXL. Libanius, pp. 580-599
  • מנחם שטרן, ליבניוס ויוספוס, בתוך: מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, 2004, עמ' 552–555.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 M. Stern, GLAJJ, Vol.2, p. 580
  2. ^ 8-10 ,Pro Templis (Oration XXX)
  3. ^ Alessandra Zanobi, Ancient Pantomime and its Reception
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר שלישי, פרק י, פסקה י, סעיפים 532–539.
  5. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 553–554.
  6. ^ Oratio de Patrociniis, 13-17
  7. ^ 7.0 7.1 M. Stern, GLAJJ, Vol.2, pp. 585-587
  8. ^ ראו: Epistulae, 914, 1-3; 1084, 1-3
  9. ^ 9.0 9.1 M. Stern, GLAJJ, Vol.2, pp. 580-581
  10. ^ Epistulae, 1105
  11. ^ M. Stern, GLAJJ, Vol.2, p. 597
  12. ^ ראו: Epistulae, 917, 1-2; 973, 1-3; 974, 1-2; 1084, 1-3; 1097, 1-4
  13. ^ אזכור "בנו של ליסימכוס" (אריסטידס), אודיסאוס, אכילס וטלפוס (אנ')‏. Epistulae, 1084, 1-3; 1098, 1-2; 1105
  14. ^ M. Stern, GLAJJ, Vol.2, p. 594
  15. ^ M. Stern, GLAJJ, Vol.2, p. 583
  16. ^ Epistulae, 1097, 1-4
  17. ^ M. Stern, GLAJJ, Vol.2, p. 595
  18. ^ M. Stern, GLAJJ, Vol.2, pp. 598-599. Epistulae, 1251, 1-2
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29575065ליבאניוס

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ליבאניוס&oldid=1460404"