כד קנופי
 |
כדים קנופיים הם מיכלים ששימשו את המצרים הקדמונים בתהליך החניטה, לאחסון ושימור האיברים הפנימיים של בעליהם לעולם הבא. הגרסאות המוקדמות והנפוצות ביותר היו עשויות אבן, אך סגנונות מאוחרים יותר גולפו מעץ. השימוש הפולחני בכדים החל עוד בתקופת הממלכה העתיקה ונשאר בפועל עד התקופה המאוחרת או התלמאית, אז פשוט עטפו את הקרביים והניחו אותם עם הגוף. רוב הכדים הקנופיים של הממלכה העתיקה היו ללא כיתוב והיה להם מכסה פשוט, אך בממלכה התיכונה כתובות הפכו לנפוצות יותר, והמכסים היו לעיתים קרובות בצורת ראשי אדם. החל מהשושלת התשע עשרה, כל אחד מארבעת המכסים תיאר את אחד מארבעת בניו של הורוס, מתפקד כשומר על האיבר בצנצנת שלהם.
אטימולוגיה
המונח קנופי משקף את ההשקפה המוטעית של האגיפטולוגים המוקדמים עם האגדה היוונית על קאנופוס – רב החובל של מנלאוס במסעו לטרויה – "שנקבר בקנופוס בדלתא שם סגדו לו בצורת קנקן". לפי גרסה אחרת, השם נגזר מהמיקום קאנופוס (כיום אבוקיר) בדלתא המערבית של הנילוס ליד אלכסנדריה, שם סגדו לכדים בעלי ראש אדם כהתגלמות של האליל אוסיריס.
עיצוב
קנקנים קנופיים הם כלים בצורת האות V, חלולים במרכזם, ומעליהם מכסים פשוטים או איקונוגרפיים. גובהם בין 14 ס"מ ל-50 ס"מ (כולל המכסה), וקוטרם בין 6 ס"מ ל-20 ס"מ. החומרים הנפוצים ביותר להכנת הקנקנים היו עץ, אבן גיר, פאיאנס (קרמיקה) וחימר, והעיצוב לווה לעיתים בציור של תווי פנים, שמות הנפטרים או האלילים, ולחשי קבורה. כדים קנופיים מוקדמים הונחו בתוך תיבה קנופית והוכנסו לקבר לצד הסרקופג. מאוחר יותר, הם סודרו לעיתים בשורות מתחת לבמה עליה הונח הסרקופג, או בארבע פינות החדר.
הסגנון המקורי של הקנקנים מהממלכה העתיקה כלל מכסה עגול ופשוט, בעוד שהמכסים האופייניים יותר בצורת ראשי אדם לא נראו עד תקופת הביניים הראשונה. הראשים היו ייצוגים אנושיים של בני הורוס והם היו הסגנון השולט בכדים במצרים העתיקה עד הממלכה החדשה בשושלת התשע עשרה, שבה השתנה הסגנון לתיאור הידוע יותר של ראשי החיות.
ייעוד
הנוהג של הוצאת איברים פנימיים מגופות נפטרים החל מוקדם בממלכה הישנה, אבל השימוש הספציפי של כדים כאחסון עבור האיברים לא היה נפוץ עד תקופת הביניים הראשונה. בזמן החניטה, הריאות, הכבד, הקיבה והמעיים הוצאו מהגופה כדי למנוע מהם לאכל שאר הגוף. כל איבר הומלח בנתר והוכנס בנפרד לאחד מארבעת הכדים הקנופיים. ללב לא היה כד, משום שהמצרים האמינו שזה מקום מושבה של הנשמה, ולכן הוא נשאר בתוך הגוף. כדים קנופיים מהממלכה העתיקה נמצאו ריקים ופגומים, אפילו בקברים שלא נבזזו, מה שמרמז על כך שהם היו חלק מטקס הקבורה ולא שימשו להחזקת האיברים. תקופת הביניים השלישית ואילך אימצה מנהג דומה, והציבה קנקני דמה קטנים בהרבה בקברים מבלי לכלול את האיברים. טכניקות חניטה משופרות אפשרו לקרביים להישאר בגוף; הכדים המסורתיים נותרו מאפיין של קברים, אך כבר לא היו חלולים לאחסון האיברים.
משמעות דתית
,_Egypt,_945-712_BC_-_National_Museum_of_Natural_History,_United_States_-_DSC00557.jpg)
כל אחד מבניו של הורוס היה אחראי להגנה על איבר מסוים, היה מוגן בעצמו על ידי אלילה מלווה, וייצג כיוון במרחב:
- חפי: האליל בעל ראש הבבון המייצג את הצפון היה מוגן על ידי האלילה נפתיס והוקצה לריאות.
- דואמותאף: האליל בעל ראש התן המייצג את המזרח היה מוגן על ידי האלילה ניית' (אנ') והוקצה לקיבה.
- אימסת: האליל בעל הראש האנושי המייצג את הדרום היה מוגן על ידי האלילה איסיס והוקצה לכבד.
- קבחסנואף: האליל בעל ראש הבז המייצג את המערב היה מוגן על ידי האלילה סרקת והוקצה למעיים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- ארבעה כדים קנופיים, באתר מוזיאון ישראל, ירושלים
- החנוטים ממצרים, המוזיאון הימי הלאומי, חיפה
- אבותינו החנוטים: יעקב ויוסף, אתר התורה
38947676כד קנופי