רבי ישעיה קרלינסקי
רבי ישעיה קרלינסקי, היה רב בעיירות ליובוניץ ופוחוביץ שבבלארוס, לאחר שנרדף על ידי הסובייטים היגר לארצות הברית ובתקופת השואה כיהן כסגן נשיא ועד ההצלה של רבני ארצות הברית.
ביוגרפיה
נולד בזמברובה הסמוכה ללומז'ה לרב אברהם דובר קרלינסקי (1840-1921)[1], חסיד קוצק ותלמידם של רבי אשר הכהן משרשוב ורבי יצחק מאיר אלתר בעל "חידושי הרי"ם", ולגיננדל פייגה לבית אוזדאבה (1841-1927).
בילדותו למד עם מלמד פרטי, ובהיותו בן 15 (ראשית חורף תרנ"ג, 1892) נשלח ללמוד באיישישוק והתפרסם בכינוי "העילוי מזמברובה". באיישישוק רכש גם השכלה כללית כאוטודידקט, הוא גם שיפר את שליטתו בפולנית וברוסית, שפות אותן ידע חלקית מילדותו. בראשית חורף תרנ"ה (1894) עבר ללמוד בישיבת ראדין ונעשה מקורבו של החפץ חיים, מנהיגה של הישיבה. בראשית חורף תרנ"ז (1896) נסע ללמוד בישיבת כנסת ישראל בסלובודקה, אולם לאחר שיחה בלימוד עם רבה של סלובודקה, רבי משה דנישבסקי, נתן לו האחרון כתב המלצה לרבה של קובנה, רבי צבי הירש רבינוביץ, שיקבל אותו כחבר מן המניין ב"כולל קובנה", צעד חריג עבור רווק. גם בסביבה הליטאית-מתנגדית, הקפיד הרב קרלינסקי על תלבושת חסידית מסורתית, אבל שהותו במקום הייתה קצרה יחסית, הוא נסמך לרבנות עוד באותה שנה, ולקראת ראש השנה תרנ"ח, כבר שב לבית הוריו בזמברובה.
אביו רצה לשדך לו את בתו של למדן גוראי עשיר, שקצב לבתו נדוניה גדולה כדי שחתנה יוכל לפתוח בית מסחר לספרים בוורשה או בלומז'ה. ההצעה קרצה לאביו, שבעצמו התפרנס ממלאכתו ולא רצה לעסוק ברבנות. אך הבן סירב והבהיר לאביו שבדעתו להתקדם במסלול הרבנות. הוא נשאר בזמברובה, כדי לקבל ניסיון מעשי בעבודת הרבנות והדיינות, בבית דינו של הדיין המקומי, רבי דוב מנחם רגנשברג. במקביל השלים את לימודיו הכלליים כדי שיוכל לקבל תעודת כושר רבנות מהממונה על ההשכלה במחוז לומז'ה, בזמן שהותו בלומז'ה קיבל כתב-סמיכה גם מהרב המקומי, רבי מלכיאל צבי טננבוים.
בחודש אב תרנ"ט התארס עם חנה בתו הגדולה של רבי תנחום גרשון ביליצקי, למדן ליטאי מפורסם ורבה של יאשינובקה. מציע השידוך היה החפץ חיים, שהגיע לזמברובה להפצת ספריו, ופגש ברב קרלינסקי הצעיר. הכלה הייתה נינתו של רבי אריה ליב שפירא מקובנה, וקרובת משפחה של ראש ישיבת וולוז'ין, רבי רפאל שפירא, וכשנפתחה ישיבת וולוז'ין מחדש בקיץ תרנ"ט, נסע החתן ללמוד בה, הוא הגיע לוולוז'ין בראשית חורף ה'תר"ס (1900), למד בה כמה חודשים והתרשם מדרך הלימוד בישיבה. הוא נסמך לרבנות גם בידי ראש הישיבה, רבי רפאל שפירא. בסוף החורף נישאו בני הזוג ביאשינובקה, וחודשים ספורים אחרי החתונה לקה החתן בדלקת ריאות והם נאלצו לעבור למשך שנה לאסטרחן בעלת האקלים היבש יותר, לפי המלצת הרופא.
רבנות ליובוניץ ופוחוביץ בבלארוס
בשנת תרס"ג, 1903, קיבל את משרתו הרבנית הראשונה בעיירה ליובוניץ שליד בוברויסק, בה התקיימה קהילה יהודית. בתרס"ז, 1907, התמנה לרבנות בפוחוביץ הסמוכה למינסק. בתחילה התמנה לרב הקהילה החסידית, שמנתה כ-75% מכלל האוכלוסייה היהודית והייתה מורכבת מחסידי חב"ד, וחסידי לכוביץ-קוידנוב, ובהמשך קיבלו גם שאר יהודי העיר את מרותו, והוא נעשה לרבה הכללי של פוחוביץ. ב-14 שנות כהונתו כרבה של פוחוביץ, עסק רבות גם בענייניה הציבוריים והגשמיים של הקהילה. לקראת האחד במאי הדליף לו קומיסר יהודי, על כוונה לאסרו בתום תהלוכת ה-1 במאי, כאויב המשטר החדש. הוא החליט להימלט, ומיד במוצאי שביעי של פסח ברח עם שני בניו הגדולים למינסק. במינסק הצליח להכניס את שמו לרשימת פליטי מלחמה שברחו לרוסיה הלבנה מליטא, וכך יכל "לחזור" לליטא עם בניו. במקביל שלח מכתב התנצלות לבני קהילתו על הבריחה החפוזה וביקשם למנות תחתיו את הרב ניסן טלושקין. בהמשך הצליחו אשתו ושאר הילדים לצאת מפוחוביץ ולהגיע לקובנה.
בארצות הברית
בתחילת חורף תרפ"ד, 1923, היגר לארצות הברית. בתחילה נסע לבדו, ואחר כך הביא אליו לניו יורק את אשתו ושני בניו הקטנים. בניו הגדולים, אשר וחיים למדו באותה עת בישיבת "כנסת ישראל" בחברון, ובנותיו היו נשואות ונשארו עם משפחתן באירופה. בתו פרומה לאה נישאה לרב משה דב צפתמן, מנהלה הרוחני של ישיבת פוניבז'; ובתו צפורה נישאה לרב מיכל פון, "העילוי מסלנט", רבה של פונידל.
מצב הרבנות ורמת הרבנים בארצות הברית, לא מצאו חן בעינו ובשנות ה-30 של המאה ה-20 הוא תכנן לעלות לארץ ישראל. מימוש הרעיון נדחה שוב ושוב, עם פרוץ המרד הערבי הגדול ואחריו מלחמת העולם השנייה והשמדת יהדות אירופה. כבר בראשית המלחמה היה שותף לפעילות ההצלה שהחלה מתארגנת בארצות הברית, ועם הקמת ועד ההצלה של רבני ארצות הברית, התמנה לסגן נשיא הוועד, לצדו של הנשיא, הרב אליעזר סילבר. מנהל ועד ההצלה היה אחיו, הרב יעקב קרלינסקי (נפטר אב תש"מ). בשנת תש"ב הגיעו אליו הידיעות מאירופה על הירצחם של בנותיו וחתניו עם כל ילדיהם. הוא שקע בצערו, אך המשיך בפעילותו בוועד ההצלה, עד פטירתו ביום ו' בכסלו תש"ה, 22 בנובמבר 1944.
בשל חג ההודיה האמריקאי, התעכבה ההלוויה עד יום שישי, ח' בכסלו, 24 בנובמבר.
הערות שוליים
- ^ כיהן ברבנות חצי שנה, והתפטר בעקבות אסון שאירע בקהילתו. לדבריו, אם זכותו לא עמדה לבני הקהילה, אין הוא ראוי להיות רב. ספרו "תפארת בנים" נדפס כנספח לספרו של בנו "הגיון ישעיה", ירושלים תשנ"ט.