ישוע בן חנניה
ערך זה עוסק בנביא. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ישוע בן חנניה (בתרגומים אחדים ישוע בן חנן) פעל בתקופת בית שני ומוזכר אצל ההיסטוריון הקדום יוסף בן מתתיהו כנביא.
בספר תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ספר ו', פרק ה', קטע ג, מספר יוסף בן מתתיהו כי ארבע שנים לפני המלחמה, בתקופה בה התקיימה ירושלים בשלווה, הגיע איכר הדיוט בשם ישוע בן חנניה אל העיר בחג הסוכות. הגיע אל חצר בית המקדש והחל לקרוא בקול רם "קול ממזרח, קול ממערב, קול מארבע רוחות. קול על ירושלים וההיכל, קול על חתן וכלה, קול על כל העם".[1]
ישוע הסתובב ברחובות העיר יום ולילה והמשיך לקרוא את קריאתו זו. אחדים משועי העיר שהתרגזו עליו, תפסו אותו והכו אותו נמרצות, אולם הוא המשיך בקריאותיו ואף לא ענה לאלו שהכו אותו ולא ביקש רחמים.
ראשי העם הסגירו אותו לידי לוסיוס אלבינוס נציב הרומאים, שציווה להכותו בשוטים. במקום לבקש רחמים או לבכות, קרא ישוע "הוי, הוי, ירושלים" בכל פעם שהכו אותו. אלבינוס הגיע למסקנה כי נטרפה דעתו של ישוע ושלחו לחופשי. ישוע המשיך במשך 7 שנים ו-5 חודשים נוספים בקריאותיו "הוי, הוי, ירושלים". לא דיבר דבר עם אדם אחר, לא קילל את אלו שהתעללו בו ולא הודה לאלו שנתנו לו אוכל.
כאשר התחיל המצור על ירושלים, הגיע למסקנה שנבואתו התגשמה והשתתק.
ישוע מצא את מותו מאבן שהוטלה מכלי-קלע.
במחקר
בקרב החוקרים עלתה ההשערה שישו בן חנן זה הוא הדמות ההיסטורית שהיוותה בסיס לאותו האיש באוונגליון. לפי ההשערה, סיפורי הנצרות שימרו את ההאשמה העיקרית כנגד ישו, הפגיעה בכבוד המקדש, ואת משפטו בפני הנציב הרומאי, אך החליפו את שם הנציב ובכך הקדימו את זמנו של אותו האיש בדור אחד.[2]
לפי איל רגב, המקרה של ישוע בן חנניה מחזק את הסברה כי הסיבה להוצאותו להורג של אותו האיש קשורה ליחסו לבית המקדש. בברית החדשה מסופר שבמהלך משפטו הראשון של אותו האיש תחת ניהולו של הכהן הגדול יוסף בר קיפא, הוטחה בו האשמת שווא כי הוא מתכוון להרוס את בית המקדש, אך לא ניתן היה להוכיח זאת כי עדי השקר סתרו אחד את השני, ודינו נגזר לאחר שהודה כי הוא מתיימר להיות המשיח ובן האלוהים. לאחר מכן, אותו האיש נמסר לנציב הרומי פונטיוס פילטוס, שאישר את גזר הדין והורה לצלוב אותו. לטענת רגב, ההאשמה במשיחיות שקר היא תוספת מאוחרת, ודי היה בחשד בכוונת פגיעה במקדש כדי להביא להתערבות השלטון הרומי, כמו במקרה של בן חנניה שגם כן נמסר למשפט אצל הנציב הרומי לאחר שדיבר על חורבן המקדש.[3]
הערות שוליים
- ^ מתרגומו של ד"ר יעקב נפתלי שמחוני, הוצאת שטיבל 1923.
- ^ מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, "ישו בן חנן", מחקרים במקורות הנצרות (נדפס מעזבונו על ידי עמנואל בן-גוריון), תשי"ט.
- ^ 'מקדש או משיח? "משפטו" של ישו, המקדש והמדיניות הרומית', קתדרה 119 (תשס"ו), עמ' 36-13.
