יחסי סונים–שיעים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף יחסי סונים-שיעים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

האסלאם הסוני והאסלאם השיעי הם שני הזרמים המרכזיים באסלאם. הנתונים הדמוגרפיים קשים להערכה ומשתנים על פי מקורות אך מקובל לחשוב שבין 87% ל-89% מהמוסלמים בעולם הם סונים, וכ-11% עד 12% הם שיעים, כאשר מרבית השיעים שייכים לאסכולת התריסריים.

הסונים הם רוב במרבית הקהילות המוסלמיות: בדרום-מזרח אסיה, בסין, בדרום אסיה, באפריקה וכן במרבית המדינות המוסלמיות. השיעים מהווים רוב באיראן, בעיראק ובבחריין וכן מהווים מיעוט משמעותי בלבנון. אזרבייג'ן היא ברובה שיעית אך שיעור הציבור המקפיד על מסורת הוא נמוך משמעותית. פקיסטן בעלת האוכלוסייה הגדולה בעולם של סונים והשנייה בגודלה של שיעים.

היסטוריה

ערכים מורחבים – הרקע לקרע בין השיעה והסונה, כריתת ראש חוסיין

הרקע ההיסטורי לפיצול טמון בתקופה שלאחר מותו של מוחמד בשנת 632. מותו יצר מאבקי ירושה שהובילו לקרב צפין. השיעים טוענים, כי מוחמד מינה את עלי כיורשו על פי צו אלוקי, ולכן רק צאצאיו יכולים להיות ה"אימאם"[1]. לעומתם הסונים טוענים, כי מוחמד מת מבלי לקבוע את יורשו, ולכן כל מוסלמי מאמין יכול להיות הח'ליף[2]. המחלוקות החריפו בקרב כרבלא שלאחריו נשמעו קריאות נקמה חסרות רחמים משני הצדדים[3].

לאורך השנים יחסי סונים–שיעים היו לסירוגין יחסים של שתוף פעולה ועימות.

רדיפת שיעים במדינות סוניות

היו תקופות בהן שיעים היו נרדפים במדינות הסוניות; דיכוי, הוצאות להורג, חרמות, אפליה בעבודה, אפליה בצבא ועוד, במיוחד תחת אל-מאמון. לאור זאת יצא פסק הלכה שיעי שהתיר תקייה שמשמעה חובת הזהירות שבאה לידי ביטוי בנכונות להסתיר את הזהות השיעית כדי לשרוד תחת שלטון עוין; תוך שמירה על החיים, הפרנסה והכבוד. ב-2 בינואר 2016, האיאתולה השיעי נימר א-נימר, אשר התנגד למשטר הסוני בערב הסעודית, הוצא להורג.

נפוצה אצל השיעים האמרה "מכל יציריו של אללה הכלב הוא הטמא ביותר, אך ערבי סוני גרוע מהכלב"[4][5], אשר נאמרה במקור על ידי המלומד הפרסי התריסרי מוחמד-בכר מג'ילסי[6].

כיום

העימותים נמשכים גם בעידן המודרני, דוגמת ההתקוממות בבחריין, מלחמת עיראק, מלחמת האזרחים בסוריה ומבצע סופה נחרצת.

מאז המהפכה האיראנית בשנת 1979, איראן, נחשבת למנהיגת המחנה השיעי, דבר המתבטא בתמיכתה בארגוני טרור שיעים, כגון: חזבאללה, חות'ים ובמיליציות שיעיות בעיראק, אשר הוקמו לצורך המלחמה בארגון המדינה האסלאמית. בנוסף, סוריה הנמצאת תחת שלטונו של בשאר אל-אסד, נחשבת גם היא לבעלת ברית של איראן. בעוד אצל השיעים, יש הסכמה רחבה כלפי הנהגת המחנה, המחנה הסוני מחולק לשניים. המחנה הגדול, הוא המחנה המכונה "מחנה הסוני המתון", אותו מובילה ערב הסעודית, אשר בשטחה נמצאים המקומות הקדושים לאסלאם כגון: הכעבה, הר ערפאת, אל-מדינה ומסגד הנביא. למחנה זה משויכות גם איחוד האמירויות הערביות, בחריין, מצרים וכן עומאן, למרות היותה מדינה איבאדית. המחנה השני הוא המחנה המזוהה עם תנועת האחים המוסלמים, בהובלתו של רג'פ טאיפ ארדואן נשיא טורקיה, ומדינות נוספות הנמצאות במחנה זה הן: קטר, תוניסיה וארגון החמאס השולט ברצועת עזה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ השיעים קוראים למנהיגם "אימאם"- שליט בערבית. בשונה מהסונים שקוראים למנהיגם "ח'ליף"- מחליף או יורש בערבית.
  2. ^ הסונים שקוראים למנהיגם "ח'ליף"- מחליף או יורש בערבית. בשונה מהשיעים קוראים למנהיגם "אימאם"- שליט בערבית.
  3. ^ מדור לדור חלק ב', נטע איכר
  4. ^ What Shi'ites say about Sunni Muslims, www.islamicweb.com
  5. ^ Thomas A. Johnson, Power, National Security, and Transformational Global Events: Challenges Confronting America, China, and Iran, עמ' 187
  6. ^ חאק אל-יאקין, מאת מוחמד-בכר מג'ילסי, בתרגום Sayyid Athar Husain S. H. Rizvi, עמ' 978
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35351882יחסי סונים–שיעים