יחיאל צבי צימרינסקי
יחיאל צבי צימרינסקי (תרי"ט, 1859 – ו' באלול תרצ"ג, 28 באוגוסט 1933) היה איש היישוב היהודי, רב פעלים בקהילה היהודית, אומן ליצירות מעץ זית, עמד בראש ארגון האומנים ובעלי המלאכה. חבר הנהלת לשכת "בני ברית" בירושלים ובין מייסדיה, בין מקימי שכונת בית יעקב ובית הכנסת "בית יהודה" וכן היה בורר ידוע ומקובל בירושלים.
קורות חיים
ראשית חייו
יחיאל צבי נולד בשנת 1859 לנח ובאשה חיה בעיר נבהרדק שבתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית. הוריו, חובבי ציון, החליטו בילדותו לעלות לארץ ישראל. יחד אתו הפליגו בספינת מפרש מנמל אודסה לנמל אלכסנדריה (מצרים) בעל המים העמוקים ורציפי עגינה ומשם לנסוע במרכבה לאורך חוף ים התיכון דרך מדבר סיני אל ארץ ישראל. בהגיעם לאלכסנדריה, שמעו אנשי הקהילה היהודית כי בדעת המשפחה לנסוע לירושלים, ואלה סיפרו להם כי בירושלים משתוללת מגפת כולרה מכיוון שחדרו מי הביוב למאגרי מי השתייה, מאחר שתשתית הביוב בעיר הייתה בתעלות פתוחות ובורות ספיגה. ולכן גמרו אומר להישאר במצרים. האב, שהיה נגר במקצועו, חיפש עבודה לפרנסתו ונודע לו כי לבית המלוכה בקהיר דרושים נגרים. האב החל לעבוד בנגרות עבור בית המלוכה ובמשך השנים אף הגיע שם למעמד נגר ראשי. הוריו ביקשו להקנות לבנם חינוך יהודי והכניסו אותו ללמוד בחדר. בגיל 12 נשלח לירושלים ושהה בבית משפחת אליהו מוניש ברובע היהודי בעיר העתיקה, שם למד תורה בישיבה של הרב יהושע לייב דיסקין, שנחשב לאחד מחשובי רבני עדת האשכנזים הפרושים בירושלים.
פעילותו בקהילה
בי"ג בסיוון תרל"ו, 1877, בהיותו בן 18, נשא לאישה את חנה בת מאיר חיים אייזנברג, בירושלים. כשהשכונות החדשות היו עדיין פזורות ורחוקות ממרכז היישוב היהודי שהיה אז בין חומות העיר העתיקה בירושלים, ייסד אגודת מתנדבים ללינה אצל חולים בשכונות ולטיפול בהם בלילה, וגם בתו הבכורה נרתמה לעבודת התנדבות בשירות חברה זו.
בשנת 1877 היה בין מייסדי שכונת "בית יעקב", השכונה התשיעית שהוקמה בירושלים המערבית – מחוץ לחומות העיר העתיקה ונמצאת מערבה לה והרחוקה ביותר ממנה. המייסדים תכננו לבנות 70 בתים כמספר בני יעקב. 15 בתים נבנו עד שנת 1879 וכעבור שנים בנו על יתר המגרשים הריקים בתים גדולים ומודרניים.
עקב תרומתו לקהילה ומעורבותו הענפה בה, נבחר צימרינסקי לבורר בקהילה וכל שכר שקיבל בעבור בוררות היה מוסר לבית המדרש "תלמוד תורה – בית יהודה". בשנת תרל"ט, 1879, בהיותו בן 21, הוטלה עליו שליחות על ידי הרב יהושע לייב דיסקין, כיוון שנודע כאדם טוב ומסור. הרב תיאר בפניו את מצבם העגום של היתומים ואת הסכנה לנפילתם בידי המיסיון הנוצרי וביקש ממנו לשתף פעולה עמו בייסוד בית יתומים בניהולו. צימרינסקי נטל עליו את המשימה והקדיש שלוש שנים ומחצה לביסוס המוסד ולפיתוחו וזנח לשם כך את מלאכתו ואף משכן רכוש מביתו כדי להשיג כסף הדרוש למטרה זו.
פעם נזדמן לו לעזור גם בהבאת יהודים ארצה. כאשר נסע לרגל עסקיו לביירות, הכיר באונייה שני צעירים שלא הורשו לרדת לחוף ביפו והוכרחו לחזור באוניה לאודסה. הוא הוריד אותם עמו לחוף בבירות ואחר כך הכניסם עמו ארצה בדרך היבשה דרך מטולה וצפת. אחרי מלחמת העולם הראשונה השתתף ביסוד בית העולים של לשכת בני ברית בירושלים, נטל חלק בניהול משק המוסד ובהשתדלותו קיבלה הלשכה מאת הגב' חנה סטרסלסקי תרומה בסך 2,000 לירות לקניית "בית העולים". הבית נקנה כדי לספק דיור זמני לעולים עד שימצאו מגורי קבע. כשנתערער מצבו של מושב זקנים בירושלים בשל סכסוכים בין הגבאים וחוסר כספים בעקבותיו, מינה מושל המחוז את צימרינסקי לחבר הנהלה והצליח לשפר את מצבו.
יחיאל צבי ירש מאביו את הזיקה למלאכת העץ. הוא הקים בית מלאכה שנשא את השם "התעשייה לכל מיני עצי זית - ממציא עבודה בסיטונות ולאחדים" . בית המלאכה ובחזיתו חנות ממכר למזכרות מגולפות מעץ זית מהארץ הקדושה היה ליד מחנה הצבא העות'מאני מול מגדל דוד.
תיבה אמנותית שיצר מעץ זית נעשתה לפי הזמנת קהילת אונגארין בירושלים (יוצאי אוסטריה והונגריה) נשלחה כשי לקיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית, פרנץ יוזף הראשון, במלאת לו שבעים שנה בשנת 1900. הקיסר היה אהוד על היהודים בהעניקו להם שוויון זכויות בארצו. תודתו הועברה באמצעות הקונסול האוסטרי בארץ, אנטון שרפראט, במקום מושבו בירושלים וגם זכתה לתשבחות בעיתוני וינה. באותו מעמד אמר לו הקונסול: "מכל אלפי המתנות שקיבל הקיסר שבתה את לבו התיבה שיצרת ואילו היית חורט את שמך עליה, היית מקבל אות כבוד מידי הקיסר".
בחול המועד סוכות תרע"ה, אוקטובר 1914, היה בין ששת מייסדי הארגון "אומנים ובעלי מלאכות בירושלים". צימרינסקי השתתף כנציג ארגון האומנים ובעלי המלאכה בהנחת אבן היסוד לאוניברסיטה העברית וכן השתתף ביזמה ובפעולה בארגון בעלי מלאכה בירושלים ובהנהגתה במשך עשרות שנים ונחשב לזקן האומנים בירושלים.
אספת הכנסייה הארצישראלית
צימרינסקי נשלח מטעם ארגון האומנים ובעלי המלאכה בירושלים כציר לאספת הכנסייה הארצישראלית הראשונה ביוזמתו ובהשתתפותו של מנחם מנדל אוסישקין שנערך בזכרון יעקב. בכינוס התעוררה מחלוקת על זכותן של נשים להשתתף בארגון לבחור ולהיבחר בו. השקפות העולם השונות של המתדיינים היו כולן מעוגנות במסורת היהודית וכל המתדיינים, גם השוללים את זכותן להשתתף בהסתדרות הארצישראלית, הביעו הערכה רבה לנשים. בכנס הראשון נבחרה נציגות של כל יהודי ארץ ישראל כדי לשמש הנהגה, בהשתתפות של כשבעים נציגים מרחבי הארץ, מאנשי ירושלים, יפו, טבריה, מהיישובים הגדולים שכונו היישוב הישן שהיו הרוב ונציגי המושבות שכונו היישוב החדש. מנחם אוסישקין, ממנהיגי חובבי ציון, שתרם רבות לארגון האירוע, הציע כי גם נשים ישתתפו בהסתדרות הארצישראלית והעלה את הצעתו לפני מליאת האספה. הצעתו עוררה סערת רוחות, ובעקבותיה ניטש ויכוח סוער.
יחיאל מיכל פינס ניסח את הדברים בקצרה: "האישה היא חברה רק לבעלה, ואין היא יכולה להיות חברה בהסתדרות". המתנגדים דבקו בעמדה הגורסת כי השתתפותה של האישה מנוגדת לדת ולאורח החיים היהודי ואין היא נתונה כלל למיקוח. אחד מבין השוללים את זכותה של האישה להשתתף בהתאחדות נימק את דבריו מתוך הצגת המטרה הדתית כמטרה העליונה של יישוב ארץ-ישראל. "עלינו לחדש כוחותינו החומרים והרוחניים בארץ ישראל ואיך נשיג מטרתנו אם לא נשמור על חוקי תורתנו?". צימרינסקי עצמו צעק כשהחלו הצירים לעזוב את האולם - "הלזאת הובאו מירושלים הנה? איך יוכל לשאת פני שולחיו אם תקובל הצעה כזאת?". יהושע שטמפפר השתמש בביטוי הלטיני "Non possumus", שמשמעותו "איננו יכולים" וציין סירוב מטעמים דתיים.
ארבעים ושניים מתוך שבעים הצירים חתמו בזמן ההתכנסות על עצומה נגד מתן זכות בחירה לנשים. בהצבעה הפומבית על השאלה הזאת הרימו שלושים ושמונה צירים את ידם נגד מתן הזכות לנשים. שמונה עשר צירים הצביעו בעד מתן הזכות, היתר נמנעו. התוצאה הייתה חד-משמעית ואולם, מספר המתנגדים עלה רק במעט על מחצית הנוכחים. השוללים היו מבין אנשי ירושלים ואף מבין אנשי מושבות יהודה. המחייבים היו ברובם מקרב מושבות הגליל.
צימרינסקי היה בין מייסדי וחבר הנהלת לשכת של "בני ברית" בירושלים והיה כל ימיו מפעיליה. הלשכה הייתה הארגון הראשון בארץ שכל ישיבותיו התנהלו בעברית.
אחרית דבר
במאורעות תרפ"ט נרצחו במוצא בתו בתיה חיה ובעלה אריה לייב מקלף, שתי בנותיהם מינה ורבקה ובנם אברהם משה. עד סוף ימיו סירב להיפרד מהתרבוש האדום שהקפיד לחבוש על ראשו מאז האסון, כאות מחאה נגד השלטון המנדטורי, בהסבירו: "בימי הטורקים לא הרגו את ילדי". נפטר בירושלים, ב-28 באוגוסט 1933, בן 75 במותו. הוא נקבר בצמוד לקבר בנו בהר הזיתים.
במלאת שלשים לפטירתו הוציא לאור פנחס גרייבסקי חוברת לזכרו בשם "צרור פרחים" וכן הקדיש לו דברי שבח בסדרת חוברות "החרש והמסגר בירושלים". בתו רבקה שרה הנציחה את שמו בקניית ספר תורה לבית הכנסת "בית יהודה" ומתפללי בית הכנסת הנציחו את שמו ופועלו על לוח הנצחה חרוט על שיש המותקן מעל פתח היציאה. נכדו, מרדכי מקלף, היה הרמטכ"ל השלישי של צה"ל.
לקריאה נוספת
- פנחס מרדכי בן צבי גראייבסקי, החרש והמסגר בירושלים, הוצ"ל – דפוס ארץ ישראל, ירושלים, תר"ץ 1930.
- פנחס מרדכי בן צבי גראייבסקי, צרור פרחים, בהוצאת ארגון ספריית חב"ד וארגון ספרים עבריים.
- יהושע בן אריה, ירושלים החדשה בראשיתה, תשל"ט 1979.
- גד פרומקין, דרך שופט בירושלים, תל אביב: דביר, תשט"ו 1955, עמ' 55
- חללי בת עמי, פנחס גראייבסקי, ירושלים, תרפ"ט, 1929, בהוצאת ארגון ספריית חב"ד וארגון ספרים עבריים
- יהושע בן אריה, עיר בראי התקופה, ירושלים החדשה בראשיתה, הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ט, 1979, עמ' 548
קישורים חיצוניים
- דוד תדהר (עורך), "יחיאל צבי צימירינסקי ("יחיאל דרעקסלער")", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ח (1957), עמ' 3151
29148020יחיאל צבי צימרינסקי