יונה כהן (מחנך)
ד"ר יונה כהן (4 בפברואר 1907 - 1 בספטמבר 1990) היה איש חינוך ישראלי, ממקימי בית הספר חורב בירושלים ב-1934 ומנהלו הראשון.
ילדות והשכלה
נולד בהמבורג שבגרמניה ב-4 בפברואר 1907. אביו ארנולד אהרון כהן (Arnold Cohn) היה בנקאי במקצועו, ואמו בלה לבית קוניגסהופר - עקרת בית. משפחתו השתייכה לפלג האורתודוקסי של הקהילה היהודית, ואביו היה פעיל ברבים מהמוסדות הציבוריים היהודיים בעירו (רישום המסעדות ובתי המלון הכשרים בכל רחבי גרמניה, איסוף כספים למוסדות ציבור בעירם ולכולל הו"ד בארץ ישראל ) ושימש גם כמוהל.
ד"ר יונה כהן רכש את השכלתו היסודית בתלמוד תורה, שהיה בית הספר היהודי היחיד לבנים בעיר הולדתו. לאחר מכן המשיך את לימודיו בישיבה מקצועית שהקים הרב יוסף קרליבך (ששימש רב העיירה הסמוכה אלטונה), ששילבה לימודי יהדות עם בית ספר למסחר. לאחר שנת לימודים אחת במוסד זה, החל לעבוד כמתמחה בבנק במשך שנתיים, ולאחר מכן עבד בבנק בפרנקפורט, בעיקר בענייני ניכוי שטרות. לאחר כשנה הבנק פשט רגל והוא החליט לעסוק בהוראה. הוא חזר להמבורג והשלים את בחינות הבגרות שלו. לאחר עמידה בבחינות נרשם לאוניברסיטה המקומית והחל ללמוד במגמת היסטוריה וגרמניסטיקה. בתום 4 שנות לימוד הוסמך כמורה משתלם לבית ספר תיכון. בשנת ההשתלמות הראשונה שלו לימד בבית ספר מתקדם על שם ליכטווג, ובשנה השנייה עבר לבית ספר ממשלתי אחר, אך פוטר לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. במקביל ללימודיו ולעיסוקו כמורה שימש באותן שנים כמרכז סניף תנועת הנוער החרדית "עזרא" בהמבורג.
עלייה לארץ
בתקופה זו החליט ד"ר כהן לעלות לארץ ישראל. לפני כן, ב-1933, השתלם במשך כשנה במקצוע נוסף – נגרות, משום שחשש שלא יצליח לקבל סרטיפיקט - אשרת עליה לארץ ישראל - כמורה ולמצוא תעסוקה בהוראה בארץ ישראל. ואמנם, הוא הצליח להשיג את האשרה הנכספת באמצעות הרב בנימין זאב יעקבזון, מתוך הקצבה שהייתה מיועדת לעלייתם ארצה של "בעלי מלאכה". עוד לפני עלייתו ארצה קיבל פנייה מירושלים, בה נשאל אם יהיה מוכן להצטרף לסגל ההוראה של חוג שהחל להתארגן עבור ילדי משפחות יוצאי גרמניה. הוא התייעץ בעניין עם ד"ר משה אויערבך שניהל בית ספר של אגודת ישראל בפתח תקווה, עם ד"ר שמואל דויטשלנדר שהיה מעורב בייסוד בית ספר בית יעקב ועם ד"ר יצחק ברויאר, שהגיע באותו זמן לביקור בגרמניה מארץ ישראל. הוא נענה בחיוב להצעה אם כי חשש לסמוך עליה. לכן לקח איתו בעלייתו ארצה, ארון מלא בכלי נגרות שיוכלו לשמש אותו במקצועו האלטרנטיבי.
דרכו לארץ ישראל כללה נסיעה ברכבת למינכן, משם לטרייסטה באיטליה, ומשם בספינה לנמל יפו.
בית ספר חורב
לאחר מספר ימים, עם עלייתו לירושלים, השתלב בהוראה באותו חוג שהפך עם הזמן לבית ספר "חורב". בית הספר נקרא כך על שם הספר "חורב" - אחד מספרי היסוד של רש"ר הירש. בית הספר נקרא בתחילת דרכו חוג ולא בית ספר, מתוך רצון שלא להרגיז את החוגים החרדיים בירושלים. בית ספר החל דרכו בחודש סיון תרצ"ד (1934) עם 16 תלמידים. הלימודים התקיימו בדירתו של ד"ר יונה כהן בשלוש משמרות ילדי הטף (כיתות א'- ד'), אחריהם הבנים הבוגרים, ואחריהם הבנות. המטרה הייתה לשלב את שיטתו החינוכית של הרש"ר (תורה עם דרך ארץ) ולהתאימה לתנאי הארץ ועמל בנייתה. לאחר חצי שנה גדל מספר התלמידים ל-40, נשכרה דירה נוספת ונוספו כיתות. לאחר עוד 3 שנים עבר בית הספר לקומה הראשונה בבניין "בולוס מאיו" ששכן סמוך לרחוב המלך ג'ורג', ושנה מאוחר יותר (תרצ"ח) נוספו כיתות גם בקומתו השנייה של אותו בניין.
בשנים אלה התקיים משא ומתן ארוך עם מנהיגי היישוב הישן בירושלים על תוכנית הלימודים ושפת ההוראה כשהיה איום בחרם על המוסד. עיקר חילוקי הדעות נגעו לשפת ההוראה, הוראת השפה האנגלית, מקומם של הלימודים הכלליים בתוכנית הלימודים, הוראת תורה שבכתב ותושב"ע לבנות וקבלת תלמידים ילידי הארץ לבית הספר. עובדה שלבסוף לא הוטל חרם כזה על ידי מנהיגי העדה החרדית נבעה מהרצון שלא לאבד את ציבור ההורים של בית הספר שהיוו חלק מהקהילה החרדית וראו ברב יוסף צבי דושינסקי את רבם[1]
למרות חילוקי הדעות, נענה הרב דושינסקי להזמנה לערוך את הקידושין של ד"ר יונה כהן עם רעייתו המיועדת שטפי לבית בודנהיימר, ששימשה כגננת בגן ילדים אהל יעקב בתל אביב. אולם הרב דושינסקי הציע, בדרך דיפלומטית, שהחופה תיערך בביתו במקום בחצר בית הספר, כפי שתוכנן.
ב-1939 הוקמה פנימיית חורב עבור ילדים שהגיעו ארצה, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ללא הוריהם. ד"ר כהן הצליח להשיג עבורם 30 רישיונות עלייה. רובו של נוער זה הצטרף, לאחר סיום לימודיו בחורב, לנוער של קיבוץ חפץ חיים. מאוחר יותר שימשה הפנימייה בית לקבוצה של ילדי טהרן וקבוצות נוספות, בהם ילידי הארץ[2].
בית הספר בניהולו של ד"ר כהן סבל לאורך השנים ממצוקה כספית, כשהתמיכה מקהילות יהודיות באירופה הופסקה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. בתקופה שלפני קום המדינה זכה המוסד לתמיכה כספית מצומצמת של הממשל המנדטורי הבריטי בארץ ישראל.
בזמן מלחמת השחרור אי אפשר היה לקיים את ההוראה כסדרה בירושלים המופגזת. לכן רוכזו הלימודים במספר בתים פרטיים בשכונות העיר.
עם קום המדינה, כשנוצר הזרם הרביעי של מוסדות החינוך של אגודת ישראל, נאבק בית הספר בהנהלתו של ד"ר כהן לשמור על צביונו במסגרת זו. עם ביטול הזרמים, מאוחר יותר, עמדה השאלה אם להצטרף לרשת החינוך הממלכתי דתי. ד"ר כהן נאבק על שמירת עצמאות בית הספר, למרות המחיר הכספי שהיה כרוך בכך. בית הספר היה בתקופה זו במעמד מיוחד - מחוץ לרשת החינוך הממלכתי-דתי מחד, אך גם לא חלק מרשת החינוך העצמאי, מאידך.
לאורך השנים, במקביל לתפקידו כמנהל בית הספר, שימש גם כמורה ולימד היסטוריה, תנ"ך ואזרחות, ובחלק מהשנים שימש כמחנך של אחת מכיתות התיכון. בנוסף השתמש בכלי הנגרות שהביא עמו מגרמניה ולימד נגרות בכיתות הבנים של בית הספר העממי. הוא ניהל את מוסדות חורב עד שנת 1960. לאחר מכן המשיך ללמד בתיכון עד לשנת 1973, אז יצא לגמלאות. לאחר מכן המשיך ללמד בהתנדבות שיעורי תגבור לתלמידות נזקקות ועולות חדשות.
ב-1981 הוענק לו אות יקיר ירושלים, כהוקרה על פעילותו החינוכית רבת-השנים.
ב-18 באוגוסט 1990 נפגע בתאונה מאוטובוס חולף, בעת שחצה את הכביש בדרכו לבית כנסת בשבת. שבועיים אחר כך נפטר.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
הערות שוליים
