יום טבוח

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יום טבוח
(מקורות עיקריים)
משנה שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:משנה) אין משנה יז בפרק א במסכת חגיגה.משנה, מסכת חגיגה, פרק א', משנה י"ז
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף יז עמוד א - מסכת חגיגה, דף יח עמוד א
שולחן ערוך שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תצד, סעיף א

יום טְּבוֹחַ (או בלשון רבים ימי טבוח), הוא כינוי ליום או לקבוצת ימים (בהתאמה) שלאחר חג השבועות, שבהם היו מקריבים את קרבנות הרגל שלא הוקרבו בחג. בשל הקרבנות הרבים שהיו מובאים באותו זמן, התקבל הכינוי - 'יום טבוח'.

משמעות היום

בכל אחד משלושת הרגלים עולי הרגל היו מביאים קרבנות יחיד, כגון עולת ראיה, שלמי חגיגה ושלמי שמחה. בית שמאי ובית הלל נחלקו בשאלה האם מותר להקריב קרבנות אלו בחג עצמו או לא. המחלוקת התמקדה בשאלה האם התירה התורה רק צורכי אוכל נפש בחג, כאמור בפסוק "עצרת תהיה לכם" ודרשו חז"ל - "לכל צרכיכם", כך שלפי זה יהיה מותר לשחוט בחג רק שלמי חגיגה או שלמי שמחה שגם מביא הקרבן משתתף באכילה - וזוהי דעת בית שמאי. ולדעת בית הלל - התירה התורה אף צורכי גבוה - קרבנות, ואם כן מותר לשחוט גם עולת ראייה, ואלי גם קרבנות אחרים. יש דעות הסוברות שלפי בית שמאי התאפשר להקריב רק "שלמי שמחה" ביום טוב, ולא "שלמי חגיגה", בשל דעתם במחלוקת הסמיכה ביום טוב, ובשל העובדה שאפשר להקריבם לאחר מכן[1].

בחג הפסח ובחג הסוכות לא באה המחלוקת כל כך לידי ביטוי, שכן ניתן להקריב קרבנות אלו גם בחול המועד. אולם חג השבועות אינו נמשך מעבר ליום אחד, ולכן לדעת בית שמאי יש להקריב את הקרבנות ביום שלאחריו - שקיבל את שמו "יום טבוח", על שם הקרבנות הרבים שהיו מקריבים בו. לדעת בית הלל חל "יום טבוח" רק בשנים שחג השבועות חל בשבת, שאז מודים בית הלל שאין מקריבים קרבנות יחיד בשבת.

היכולת להשלים קרבנות חג השבועות גם לאחר החג נמשכה ששה ימים. חז"ל דרשו מהפסוק[2] "חג המצות וחג השבועות", שהוקש חג השבועות לחג הפסח, שבשניהם יהיו שבעה ימים להשלים את הקרבת הקרבנות[3]. ואף לדעת בית הלל ניתן להקריב בהם את קרבנות החג, אלא שלא היו צריכים להימנע מלהקריב בחג עצמו. למרות שכל ששת הימים שלאחר החג הוגדרו כ"ימי טבוח"[4] - לא היה דין יום טוב כי אם ליום הראשון לאחר החג, אז היה עיקר ההקרבה[5]

יש שקשרו בדרך רמז את "יום טבוח" למובא בתלמוד[6] שבכל ערב שבועות יוצאת רוח בשם טבוח שעלולה לפגוע בישראל אם לא יקבלו את התורה. חז"ל חששו כל כך מפני רוח זו - שגזרו שלא להקיז דם בערב חג השבועות מפני הסכנה. לכן לאחר חג השבועות בו קיימו ישראל מצוות החג והקריבו קרבנות החג - תקנו יום שמחה בשם הרוח - "יום טבוח"[7].

דיני היום

ימים אלו מותרים במלאכה[4], אך האדם המקריב בהם את קרבנותיו נאסר בעשיית מלאכה מדברי סופרים ביום ההקרבה[8]. ולדעת הרמב"ם האיסור הוא משום מנהג[9].

ימים אלו נחשבים כשבועות אף לעניין טומאת עמי הארצות, שהיא טהורה ברגל, שמא יבואו לידי פילוג בעם ישראל[10].

הראשונים כתבו שאף בזמן הזה נאסרו ששת ימי התשלומין בהספד ותענית ואין אומרים בהם תחנון[11]. וישנם ראשונים (כגון בעלי התוספות) שכתבו שרק היום הראשון נחשב ליום טוב, כיון שבו הקריבו את רוב הקרבנות, ואילו חמשת הימים האחרים הם ימים רגילים. למעשה נהוג שלא לומר תחנון עד י"ב בסיוון. יש הנוהגים לראות את היום שלאחר שבועות כמעין יום טוב אף יותר מימי אסרו חג האחרים[דרוש מקור].

כשחל שבועות בשבת - היו חכמים שהכריעו שניתן להתענות ולהספיד ביום ראשון שהיה יום טבוח, זאת כדי לבטל את דעת הצדוקים שחגגו באותו יום את חג השבועות בניגוד למסורת תורה שבעל פה[12].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. רבי אריה לייב גינצבורג, טורי אבן, מסכת חגיגה דף יז עמוד א. וראה: רבי שמואל הלוי וואזנר, שו"ת שבט הלוי, חלק א' סימן קסא.
  2. ספר דברים, פרק ט"ז
  3. תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף יז עמוד א
  4. 4.0 4.1 תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף יז עמוד ב
  5. תוספות רי"ד, על מסכת חגיגה, דף יז עמוד ב
  6. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קכט עמוד ב
  7. ראבן מלך שוורץ, עמק הטבוח, תשע"ו, עמ' יח
  8. תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה ד', וראה תוספות, מסכת חגיגה, דף יז עמוד ב, ד"ה אלא.
  9. משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו, פרק ו', הלכה י'
  10. תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף כו עמוד א.
  11. בית יוסף או"ח סי' תצ"ד
  12. פסקי ריא"ז, מסכת תענית פרק שני, הלכה ג' אות ה', וראה מגן אברהם אורח חיים סימן תצד סק"ג