יולי קושרובסקי
 | |
| לידה |
22 בנובמבר 1941 אוקראינה |
|---|---|
| פטירה | 15 באפריל 2014 (בגיל 72) |
| עיסוק | פעיל הסוכנות היהודית |
| מפלגה | הליכוד |
יולי קושרובסקי (ברוסית: Юлий Кошаровский, 22 בנובמבר 1941 - 15 באפריל 2014) היה בשנות השבעים והשמונים מראשי מסורבי העלייה מברית המועצות לשעבר, ואסיר ציון חמש פעמים. ב-1996 היה מועמדו של ראש ממשלת ישראל החדש דאז בנימין נתניהו, לתפקיד שגריר ישראל ברוסיה, אך מועמדותו נדחתה על ידי הרוסים בשל עברו[1]. היה מועמד לכנסת פעמיים, פעם אחת בראשות רשימה עצמאית ופעם שנייה ברשימת הליכוד, אך בשתי הפעמים לא נבחר.
קורות חיים
נולד ב-1941, הבן השני (מתוך שלושה) של זוג יהודים אוקראינים מתבוללים, מיכאיל ניסונוביץ' קושרובסקי וסימה מרקובנה גלינסקאיה. שם המשפחה קושרובסקי מרמז על מוצא משפחת האב מהכפר קושרובקה שבאזור קייב, אוקראינה.
ההורים הכירו בהיותם סטודנטים במכון הטכנולוגי של קייב ושניהם עבדו במפעל לייצור נייר בעיר. כשהייתה האם בהריון עם בנה השני, יולי, ארעה הפלישה הנאצית לברית המועצות והזוג עם בנם הבכור הועברו מקייב לתוככי ברית המועצות, בהיותם עובדים חיוניים. בנם השני, קושרובסקי עצמו נולד בנובאיה ליאליה (Novaia Lialia), 300 קילומטר צפונית לסברדלובסק, אז "עיר סגורה", המיועדת לבני המעמד הביטחוני הגבוה בברית המועצות, ושם נולד גם הבן השלישי[2][3].
עם השנים עזבו שני ההורים את תעשיית הנייר והאב הפך למרצה במכון ליערנות של סברדלובסק, מנהל מחלקה ולבסוף דיקן ומזכיר המפלגה הקומוניסטית במכון.
קושרובסקי למד הנדסה ואוטומציה, סיים את לימודיו במכון הפוליטכני של סברדלובסק ב-1964 והפך למומחה במערכות אלקטרוניות של מטוסים וטילים. עבד בתכנון מערכות הבקרה של הטילים האסטרטגיים הסובייטיים, שהתחרו אותה עת מול טילי פולאריס האסטרטגיים האמריקאיים. ב-1965 נישא לאשתו הראשונה סוניה, שלא הייתה יהודיה וממנה נולדה לו בתו הבכורה אניה. בסך הכל חי עד גיל 26, כחלק מהמעמד הביטחוני, הכלכלי והחברתי הגבוה והיה רחוק מיהדות ומנושאים יהודיים.
מראשי תנועת מסורבי העלייה
ערך מורחב – מסורב עלייה
מלחמת ששת הימים שינתה כליל את האווירה בברית המועצות וקושרובסקי סבל לפתע מאנטישמיות וחש שהוא חי במדינה שהיא האויבת של עמו. הוא עזב את משרתו הביטחונית והחל ללמוד עברית. ב-1970, בעקבות משפט לנינגרד הראשון היה בין כעשרה יהודים תושבי סברדלובסק, ששלחו מכתב מחאה לשלטונות הסובייטיים, חתום בגלוי בשמם ופרטיהם המלאים ושנה אחר כך היה היהודי הראשון בסברדלובסק שהגיש בקשת הגירה מברית המועצות לישראל. כדי שיהיה לבקשה סיכוי כלשהו להתקבל נאלץ קושרובסקי להתגרש מאשתו הלא יהודיה, בהסכמתה. הוא גונה בפומבי על ידי חבריו לעבודה לשעבר והוקע כ"סוכן הציונות והאימפריאליזם הבינלאומי". הותקף בעיתונות המקומית וכונה "בוגד". שבעה ימים בלבד לאחר הגשת הבקשה לעליה לישראל הוא נאסר לראשונה למשך 15 יום, באשמת "חוליגניזם", פתח בשביתת רעב שנמשכה 12 יום ונידון כתוצאה מכך ל-12 ימי מאסר נוספים, אחד בגין כל יום של שביתת רעב.
כשיצא מהכלא הוא הוזהר על ידי הק.ג.ב. המקומי, שמאסרו הבא יהיה למשך שנים ולא לכמה ימים בלבד. קושרובסקי עזב לפיכך את סברדלובסק וב-1971 עבר למוסקבה, בלי גרושתו ובתו. הוא הצטרף לקהילת "המסורבים" הגדלה, למד עברית ומהר מאד החל ללמד את השפה ובמקביל גם לארגן סמינרים למהנדסים מסורבי עלייה וחסרי עבודה כמוהו. ב-1975 נישא לאשתו השנייה, אינה, מתמטיקאית גרושה אף היא, עם ילד מנישואיה הראשונים. לבני הזוג נולדו שני ילדים משותפים.
קושרובסקי הפך במשך כמעט עשרים שנות סירוב, לאחד ממנהיגי תנועת המסורבים ומדובריה הבולטים ואילו השלטונות הסובייטיים נקטו נגדו כל אותה עת בצעדים שונים, הן בחקירות, מעצרים ולפחות חמישה מאסרים והן בהטרדות קטנות אחרות, כאשר במקביל הם אוסרים עליו לצאת את המדינה. יולי אדלשטיין שהיה אז מראשי המסורבים במוסקבה תיאר את קושרובסקי שנים אחר כך, כ"איש מאחורי הקלעים" של התנועה, מי שאירגן את שיעורי העברית, את התרבות ואפילו את מבנה התנועה כולה. בהחלט יכול להיות לדבריו, ש"בלי קושרובסקי דבר מכל אלה לא יכול היה לקרות".
ב-1988 פתחו קושרובסקי ואשתו אינה, בשביתת רעב ובעקבותיה הותר לו סוף סוף לצאת מברית המועצות. ב-11 במרץ 1989 הוא עלה עם משפחתו לישראל, כאשר בשדה התעופה בן-גוריון קיבלו את פניו באופן אישי ראש הממשלה דאז יצחק שמיר יחד עם כמה וכמה משריו.
בישראל
משפחת קושרובסקי התיישבה עם בואה לישראל, באלון שבות כחצי שנה, חולון כשנה ומ-1991 בבית אריה. קושרובסקי עצמו עבד תחילה בחברת טלוויזיה בכבלים, אך תוך זמן קצר קיבל משרה בסוכנות היהודית, עבד כיועץ לשמחה דיניץ, שכיהן אז כיו"ר הסוכנות ובמקביל מונה גם לחבר נשיאות הפורום הציוני, שהוקם על ידי נתן שרנסקי.
לקראת הבחירות לכנסת ה-13 ב-1992, קבוצת עולים מברית המועצות, רובם חברים בפורום הציוני, הקימה מפלגת עולים חדשה שנקראה דע, "התנועה לדמוקרטיה ועלייה". הם ביקשו משרנסקי לעמוד בראשה, אך הוא היסס, הבחירות התקרבו וכך, בלי ידיעתו של קושרובסקי, שהיה אז שליח הסוכנות ברוסיה, הם בחרו בו למנהיגם. המפלגה החדשה נכשלה בבחירות, כשקיבלה רק 0.4% מהקולות. נראה שמסת העולים החדשים מברית המועצות לישראל לא הייתה בשלה עדיין לייצוג עצמאי. קושרובסקי חזר לעבודתו בסוכנות, אך לאחר פרישתו של דיניץ ב-1994 היו מי שדחקו את רגליו החוצה.
לקראת הבחירות לכנסת ה-14 ב-1996, נתן שרנסקי הקים מפלגת עולים חדשה - ישראל בעליה, על בסיס הפורום הציוני, אך הוא לא הזמין את קושרובסקי להצטרף אליו. במקומו היו אלה בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, שהיה בשעתו אף הוא בנשיאות הפורום הציוני, שהזמינו את קושרובסקי להצטרף לליכוד ולרוץ כמועמד לכיסא העולה החדש ברשימה. קושרובסקי נענה, ובבחירות המקדימות בתוך הליכוד הוא ניצח את שני יריביו. הוצב תחילה במקום ה-32 ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת, מקום שנחשב לריאלי, אולם אז התאחד הליכוד עם מפלגותיהם של רפאל איתן ודוד לוי, להקמת הליכוד-גשר-צומת וכחלק מההסכם הורד מקומו של המועמד העולה החדש בליכוד, למקום ה-45 הלא ריאלי. רשימת הליכוד-גשר-צומת קיבלה 32 מנדטים וקושרובסקי לא נכנס לכנסת. אגב, רשימת העולים של שרנסקי לעומת זאת, קיבלה באותה מערכת בחירות שבעה מנדטים.
בבחירות אלה נבחר בנימין נתניהו לתפקיד ראש ממשלת ישראל, בבחירות ישירות. סמוך לאחר בחירתו הוא הציע לקושרובסקי בפומבי את תפקיד שגריר ישראל ברוסיה וקושרובסקי הסכים. אולם הרוסים משכו את הסכמתם למינוי במשך זמן רב עד שהיה ברור לכל כי הם מתנגדים למינוי ולבסוף הוא בוטל.
בשנים שלאחר מכן עסק קושרובסקי בארגון קורסים במחשבים לגמלאים ולעולים חדשים ולאחר מכן עמד בראש גוף שנקרא "הרוב הציוני", ופעל למען נישואין אזרחיים. במסגרת האחרונה הוא סייע למפלגת שינוי בבחירות המקומיות של 2003 בתל אביב ובזה הסתיימה פעילותו הפוליטית.
החל מגיל 62 ועד כשנתיים לפני מותו עסק קושרובסקי בכתיבת ארבעה כרכים של היסטוריית תנועת המאבק היהודי לעליה מברית המועצות לישראל, תנועת המסורבים או ה-"Jewish refusenik movement". ארבעת הכרכים יצאו לאור ברוסית, בין השנים 2008–2012. בשנת 2017 יצא לאור באנגלית, בהוצאת אוניברסיטת סירקיוז, ניו יורק, הספר We Are Jews Again: Jewish Activism in the Soviet Union, שהוא עריכה מתומצתת של ארבעת הכרכים המקוריים.
קושרובסקי נהרג בן 72, ביום הראשון של חג הפסח 2014, כאשר נפל מצמרת עץ דקל עליו טיפס כדי לגזמו, בחצר ביתו בבית אריה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אפרים (אלכסנדר) חולמיאנסקי, קול הדממה, סיפורה של המחתרת היהודית בברית המועצות, אופיר הוצאה לאור, 2015
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של יולי קושרובסקי
הערות שוליים
26006516יולי קושרובסקי