יגיל לוי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יגיל לוי
פרופ' יגיל לוי
פרופ' יגיל לוי
לידה 1958 (גיל: 66 בערך)

יגיל לוי (נולד ב-1958) הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטה הפתוחה, חוקר היחסים צבא–חברה בישראל.

חייו ופועלו

יגיל לוי נולד בשנת 1958 וגדל ברמת גן. אביו היה ד"ר יאיר לוי, סוציולוג כפרי, ששימש המנהל המדעי של סירקום, המרכז הבין-לאומי לחקר קהילות שתופיות כפריות[1]. אימו אסתר לוי לימדה ריתמיקה במשך כמעט 70 שנה בבתי ספר וגני ילדים בתל אביב וברמת גן. סבו היה ד"ר יום-טוב לוינסקי, מחלוצי חקר הפולקלור היהודי וממייסדי חברת "ידע עם" לפולקלור יהודי ודודו היה ד"ר ליאו לוי, שחקר את המוזיקה של יהדות איטליה. אחותו היא ד"ר מיכל לוי-קרן, מרצה לחינוך בסמינר הקיבוצים.

לוי הוא בוגר תיכון אהל-שם ברמת גן. עם גיוסו לצה"ל שובץ לוי בחיל השריון ועבר הכשרה כלוחם, קורס מפקדי טנקים וקורס קצינים. במהלך תקופת השירות, בשנים 1982–1984, הוא למד לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב בחוג למדע המדינה. לאחר מכן חזר לשירות ושימש במגוון תפקידי מטה ופיקוד ובהם ראש לשכתו של האלוף אורי שגיא וראש ענף בחטיבת המבצעים במטכ"ל. הוא השתחרר בדרגת סגן-אלוף בשנת 1988 וחזר לאוניברסיטת תל אביב למסלול ישיר לדוקטורט אותו השלים בשנת 1993.

נושא עבודת הדוקטור שלו היה "תפקיד הספירה הצבאית בבינוי הסדר החברתי-פוליטי בישראל: ניהול הסכסוך הישראלי-ערבי כאסטרטגיית שליטה מדינתית" והיא נערכה בהנחייתו של פרופ' יונתן שפירא. במקביל לימד לוי בחוג למדע המדינה. עם סיום הדוקטורט נסע לוי ללימודי פוסט דוקטורט ב-The New School for Social Research בניו יורק בהדרכתו של פרופ' צ'ארלס טילי (אנ').

לאחר שובו ארצה החליט לוי למקד את עיקר עיסוקיו מחוץ לאקדמיה. בין השנים 1997–1999 הוא שימש מנכ"ל עיריית רמלה והיה שותף להבראתה. בשנים 1999–2001 שימש מנכ"ל ויצו העולמית ומאז ועד לשנת 2008 עסק בייעוץ. במקביל, באופן חלקי הוא לימד באוניברסיטה הפתוחה ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב ועסק במחקר באופן עצמאי.

בשנת 2008 מונה לוי לחבר סגל בכיר באוניברסיטה הפתוחה, בה הקים את תחום המדיניות הציבורית. בשנת 2009 קודם לדרגת פרופסור חבר ובשנת 2013 לפרופסור מן המניין. בשנת 2012 הקים את בית הספר לשלטון מקומי[2] מכוח הסכם בין מרכז השלטון המקומי לאוניברסיטה. מטרת בית הספר היא קידום הרמה המקצועית של העובדים והעובדות ברשויות המקומיות באמצעות הקנייה של השכלה גבוהה. בסיום תפקידו באוקטובר 2020, בית הספר היה פרוס בכ־40 קבוצות לימוד במעל 20 קמפוסים, מאילת ועד יסוד המעלה, מתל אביב ועד אום אל-פחם ובו כ־1,000 סטודנטים וסטודנטיות פעילים. כן הקים לוי תוכנית לתואר שני בממשל ומדיניות ציבורית ועמד בראשה בשנים 2018–2021. גם תוכנית זו מקיימת פריסה ארצית של מעל 20 קבוצות לימוד ובהן כ־400 סטודנטים וסטודנטיות בקירוב.

בשנת 2012 שהה לוי באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון כפרופ' אורח. בשנת 2013 נבחר לוי לנשיא ארגומס (ERGOMAS), האגודה האירופאית לחקר צבא-חברה, והוא הראשון שנבחר לתפקיד זה מחוץ לאירופה. בשנים 2014–2016 שימש לוי עורך משותף של כתב העת "מגמות" – כתב עת בין-תחומי במדעי החברה, לצידו של פרופ' יורם בילו. כן שימש בשנים 2006–2014 יו"ר קהילת צבא של האגודה הסוציולוגית הישראלית (חלק מהזמן יו"ר משותף לצידו של ד"ר זאב לרר), וחבר מערכת כתב העת Armed Forces & Society משנת 2011. בשנת 2017 שהה לוי כעמית מחקר במכון האוניברסיטה האירופית בפירנצה (EUI). בשנת 2018 שימש לוי סגן נשיאת האגודה הסוציולוגית הישראלית.

על ספריו זכה לוי במספר פרסים: פרס צ'צ'יק לחקר ביטחון ישראל מטעם המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עבור הספר "מצבא העם לצבא הפריפריות", שני פרסי האגודה הישראלית למדע המדינה עבור ספריו "צבא אחר לישראל" ו"מצבא העם לצבא הפריפריות", פרס שפירא של האגודה הבינלאומית ללימודי ישראל על ספרו "Israel's Death Hierarchy"[3] וציון לשבח מטעם פרס יצחק שדה לספרות צבאית על ספרו "מי שולט על הצבא". בפברואר 2023 זכה בפרס על מעורבות אזרחית וקהילתית מטעם האגודה הישראלית למדע המדינה.

לוי כתב במסגרת הוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה את "לכתוב נייר מדיניות" (2011), שהוא ספר הדרכה ראשון מסוגו לכתיבה של ניירות מדיניות. כן ערך, במשותף עם ד"ר אתי שריג את הספר "השלטון המקומי - בין המדינה, הקהילה וכלכלת השוק" (2014), אסופת מאמרי לימוד מקוריים בתחום השלטון המקומי.

כתיבה פובליציסטית

לוי מפרסם מאמרי דעה החל משנת 2003, ומשנת 2006 בקביעות בעיתון "הארץ". מאמריו משיקים לכתיבתו האקדמית בנושאים כמו הסכסוך הישראלי-ערבי, יחסי צבא–חברה, הפיקוח הפוליטי על הצבא וההשפעה הדתית בצבא. בשנת 2024 חתם על מכתב שמבקש לשים סנקציות בינלאומיות על אזרחי ישראל עקב מלחמת חרבות ברזל.

לוי גם פרסם מאמרים פובליציסטיים בבמות עולמיות. מאמר שפרסם ב-Washington Post במהלך מבצע "שומר החומות" במאי 2021 על כיפת ברזל זכה לביקורת כנגד העיתון על עצם הפרסום[4][5]. כן פרסם לוי מאמרים ב-ynet, ובעיתון בשבע.

מחקריו

יגיל לוי עוסק בחקר משולש היחסים צבא–חברה–פוליטיקה ומתמקד בתחומים כמו השפעת הצבא על מבנה הכוח החברתי, שינויים בהרכבו החברתי של הצבא, שיח השכול והיררכיית המוות, מודל הגיוס, הפיקוח האזרחי על הצבא, יחסי צבא–דת והלגיטימציה לאלימות. בעבודות אלה, טען פרופ' אורי רם, חוקר התפתחותה של הסוציולוגיה הישראלית, לוי עיצב פרספקטיבה סוציולוגיה ביקורתית של הצבא והצבאיות בישראל.

השפעת הצבא על מבנה הכוח בחברה

ספרו הראשון של יגיל לוי, "Trial and Error", שיצא לאור בשנת 1997[6], דן בזיקה המבנית בין המבנה החברתי למדיניות הצבאית בישראל, עם דגש מיוחד על שנות החמישים המעצבות. הספר הציג, בין היתר, את תפקיד הסכסוך הישראלי-ערבי בשעתוקה של ההיררכיה האתנו-מעמדית בישראל – שהציבה ברום את המעמד הבינוני האשכנזי-חילוני – באמצעות ההקצאה הלא-שוויונית של משאבי המדינה שנבעו מתוך תוצאות המלחמות. ספר זה ביקש להציע גשר אנליטי בין "ההיסטוריה החדשה" של הסכסוך הישראלי-ערבי, אשר התפתחה בשנות התשעים ובחנה בעין ביקורתית את מידת אחריותה של ישראל להסלמת הסכסוך ולשימורו, ובין המסורת הביקורתית, שהתפתחה בסוציולוגיה ומדעי המדינה בישראל, וחשפה את מבנה הכוח הלא-שוויוני בחברה הישראלית.

בספרו השני, "צבא אחר לישראל - מיליטריזם חומרני בישראל"[7], פיתח לוי את הדיון בזיקה בין המדיניות הצבאית ובין המבנה החברתי מתוך הסתכלות ממוקדת יותר על ההרכב החברתי של הצבא. הוא הראה כיצד, ברקע האינתיפאדה השנייה, שינויים תרבותיים וחברתיים בצבא הקרינו על תמיכתו בתהליך אוסלו ובהמשך דווקא הקרינו על תרומתו להסלמת הלחימה כשפרצה האינתיפאדה השנייה. בספר זה ובמאמרים תאורטיים פיתח לוי את המושג "המירות" (convertibility), הממחיש את משאבי העוצמה שקבוצה חברתית ממירה מהצבא לחברה האזרחית, המרה המאפשרת שעתוק של דומיננטיות או לחלופין של שוליות חברתית. להמרה זו לגיטימיות גבוהה ככל שהיא נובעת מתוך צבא המוצג כארגון שוויוני[8]. על ספר זה כתב פרופ' זאב מעוז, מבכירי חוקרי היחסים הבין-לאומיים בעולם כי "מדובר בספר חשוב, אולי החשוב ביותר שנכתב עד עתה בנושא זה [מהות הקשר בין חברה, פוליטיקה, כלכלה, וצבאיות]"[9].

השינויים בהרכבו החברתי של הצבא

בספרו "צבא אחר לישראל" ובספרו הבא "מצבא העם לצבא הפריפריות"[10] עסק לוי בשינויים בהרכבו החברתי של הצבא – מצבא המבוסס על המעמד הבינוני-חילוני לצבא שגובר בו משקלן של קבוצות דתיות, מזרחיות ומהגרות מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה. בניסיון להסביר את התופעה פיתח לוי את המושג "המשוואה הרפובליקנית", כלומר, הזיקה שבין ההקרבה הצבאית של הקבוצות המשרתות בצבא ובין התועלת שהן מפיקות מההקרבה הזאת במונחים של תגמולים סמליים, ובמרכזם זכויות ומעמד חברתי. כשהמשוואה מופרת, בעיקר עקב תהליכים חברתיים החיצונים לצבא, מתפתחות צורות שונות של התנגדות להקרבה צבאית ודרישות להגברת התגמול עבור ההקרבה המצופה. בהדרגה, מצב כזה מביא לשינוי בהרכב הצבא ומניח תשתית גם להסבת מודל הגיוס מצבא המבוסס על משרתי חובה לצבא מתנדבים.

המשגה זו אפשרה להסביר בצורה ברורה את תסמונת "משבר המוטיבציה" הפוקד את הצבא משנות השמונים, כתהליך החל בעיקר על המעמד הבינוני החילוני, בעיקרו האשכנזי-ותיק, שעבורו הופרה המשוואה ולכן הוא מגלה סימני התנגדות להקרבה צבאית. לראשונה הוצג תהליך חברתי רחב שאינו מתמקד רק בקבוצה מסוימת (דתיים, נשים, יוצאי חבר-העמים וכו') ומסביר כיצד הצבא מסיט את הישענותו מהמעמד הבינוני-חילוני להישענות על קבוצות דתיות ופריפריאליות. לוי סיפק תימוכין אמפיריים לשינוי וכדי להתגבר על פערי מידע, הוא פנה למיפוי שינויים בהרכב החברתי של חללי הצבא במלחמות. הרכב זה משקף, גם אם חלקית, את השינוי בהרכב החברתי של הכוח הלוחם. היה זה מאמץ חלוצי בשדה המחקר הישראלי, שהתמודד עם חסם תרבותי כבד מפני עיסוק גלוי בשאלה מיהן הקבוצות המקריבות את חייהן. במהלך מלחמת לבנון השנייה התפתח שיח ציבורי בסוגיה זו לאחר שהחומה נפרצה כשנה קודם לכן במאמר שפרסם לוי בעיתונות המקצועית[11] ובעיתון הארץ[12], וממצאיו זכו לסיקור תקשורתי נרחב[13].

ניתוח זה של השינוי בהרכב הצבא הפך בהדרגה למקובל[דרוש מקור] בעיקרו על חוקרים רבים של יחסי צבא–חברה[דרוש מקור], וזוהי אחת מתרומותיו האנליטיות המרכזיות של לוי. ברמה התאורטית-השוואתית, עבודה זו פותחה לניתוח מערכת היחסים שבין מערכות התגמול, החומרית והסמלית, שהצבא מציע וההשפעה שיש לכך על מדיניות הגיוס[14].

שיח השכול והיררכיית המוות

מיפוי החללים הביא את לוי לבחון גם את הזיקה בין הרכב החללים לשיח השכול, ולהצביע על הטון השמרני של משפחות השכול הדתיות והפריפריאליות מול הטון הביקורתי של המשפחות המבוססות החילוניות. מיפוי זה סייע לעמוד על תרומת ההרכב החברתי של הצבא להרחבה או לצמצום מרחב הפעולה של הממשלה בהפעלת הצבא. אומנם מקובל לטעון כי החברה בישראל נעשתה רגישה לחללים צבאיים, אבל רגישות זו, טען לוי, מושפעת ממוצאו החברתי של החלל. לוי הוסיף ופיתח תובנה זו כאשר המשיג את היררכיית המוות, כלומר, את המידה שבה המדינה חושפת לסיכוני מלחמה חיילים ביחס לאזרחים וביחס לאזרחי האויב ותוך הבחנה בין קבוצות שונות של חיילים ושל אזרחים. במצבים מסוימים, טען לוי, היררכיית המוות מציבה את החיילים כראויים להגנה יותר מהאזרחים – ולא ההפך – ומציבה את אזרחי האויב בתחתית ההיררכיה. טיעון זה הומחש באמצעות המלחמות שישראל ניהלה בזירות לבנון ועזה, סוכם בספר "Israel's Death Hierarchy"[15] וזכה להד תקשורתי לאחר מבצע עמוד ענן בעזה[16].

על בסיס תובנה כללית זו, פרסם לוי בשנת 2019 את ספרו "Whose Life Is Worth More?"[17]. הספר מציג כיצד מדינות מתמודדות עם דילמות של הקרבת חיילים מול אזרחי אויב, כאשר הן מגבשות היררכיות של מוות וסיכון – היררכיות שמשתנות באופן דינמי כאשר משתנות מערכות הלגיטימציה להפעלת כוח ולהקרבה. הספר סוקר היררכיות אלה במגוון של עימותים עכשוויים, ובהם מלחמת המזלטי"ם בפקיסטן, מלחמת קוסובו (1999), מלחמות ישראל בעזה לאחר ההתנתקות ובגדה (חומת מגן), ומלחמות ארצות הברית ובריטניה בעיראק ובאפגניסטן.

מודל הגיוס

העיסוק בהרכב הצבא ובגורמים החברתיים המשפיעים עליו הביא את לוי לעיסוק ממוקד במדיניות הגיוס. בשיתוף עם ד"ר זאב לרר, יזם לוי במסגרת האגודה הסוציולוגית ובאמצעות המכון לניתוחי מדיניות של האוניברסיטה הפתוחה שלוש סדנאות שלראשונה עסקו בתרחיש של מצבים שונים הנוגעים למודל הגיוס. בתרחיש הראשון (דצמבר 2011), שעסק בניסיון לתרחש כיצד ייראו הצבא והחברה אם יבוטל גיוס החובה, הציג לוי משנה מסודרת של טיעונים נגד ביטול שכזה[18]. לוי מסתייג מן השימוש בביטוי "צבא העם" בשיח הסוציולוגי, שכן הוא סבור שמדובר בביטוי שעיקרו אידאולוגי. בסדנה השנייה (שנערכה בספטמבר 2012), שהוקדשה לאכיפת גיוס על חרדים, התהוותה הסכמה בין כל החוקרים והחוקרות השוללת מתווים לאכיפת גיוס חובה על חרדים[19]. הסדנה השלישית (שנערכה באוקטובר 2013) הוקדשה לדיון בתרחיש של הטלת חובת גיוס לשירות אזרחי על כל מי שלא יגויס לשירות צבאי. לוי שלל מתווה שכזה בהסתמך על עבודה השוואתית עם גרמניה. סדנה זו הניבה קובץ מאמרים: "שירות חובה או חובה לשרת? תרחישים של שירות אזרחי חובה בישראל"[20], כאשר גם בהקשר זה שררה הסכמה מקיר לקיר בין החוקרים כי חלופה זו אינה רצויה. הידע המצטבר בעריכת תרחישים הניב סדנה שנוהלה במשותף עם פרופ' ורדה וסרמן, ראשת המכון לניתוחי מדיניות, והניירות שהוצגו בה פורסמו בגיליון מיוחד של כתב העת ביטחון סוציאלי שהוקדש ל"תרחישים ומדיניות ציבורית". היבטים אחרים הנוגעים למדיניות הגיוס פותחו אף הם בידי לוי ושותפיו: ניתוח המעורבות הגדלה של הצבא במערכת החינוך סוכמה בספר (בעריכה משותפת עם ניר גזית) "צבא מחנך עם"[21], והמאמץ החלוצי לנתח את ההשפעה של חברת השוק על הצבא, הניב ספר שלו תרמו מספר חוקרים וחוקרות – "הצבא וחברת השוק בישראל"[22].

עבודות אלו הורחבו לחקר משווה של היבטים תאורטיים שונים של מודל הגיוס כמו רגישות לחללים, הצמחתה של מחאה, ומערכת התגמולים הצבאית. עבודותיו ההשוואתיות של לוי על מודל הגיוס בהיבטים השוואתיים פורסמו בבמות שונות בעולם.

עמדתו של לוי ביחס למודל הגיוס הרצוי

בהקשר הישראלי, לוי ניתח בספריו את הגורמים המביאים באופן כמעט בלתי נמנע להיחלשות מדורגת של מודל גיוס החובה האוניברסלי שסופו בביטולו. לוי עצמו אינו תומך בצבא התנדבותי אך גם לא בגיוס חובה אוניברסלי, אלא במודל שבמסגרתו הצבא יוכל לבחור עבור אילו משרתים הוא משית את חובת הגיוס.

לדידו של לוי, החל משנות ה-80 מתרגש על הצבא משבר מוטיבציה בקרב בני המעמד הבינוני-חילוני, כאשר התמורה הסמלית המתקבלת מהשירות הצבאי הלכה ונשחקה בהתמדה. לוי מפרש תהליך זה כנובע ממספר גורמים, ובעיקרם שחיקת המשוואה הרפובליקנית של אזרחות מועדפת בעד שירות צבאי, ירידת האמונה בחשיבות השירות הצבאי ושחיקת התפיסה שהמדינה נתונה באיום ביטחוני קיומי, הדומיננטיות של התרבות החומרית שהחליפה את התפיסות שקדמו לה ביחס לשירות, ועליית קרנן של תפיסות מכילות יותר של האזרחות ושילובן של אוכלוסיות נוספות בצבא.[23]

לוי מסביר כי כתוצאה מכך, החל הצבא לשלב אוכלוסיות נוספות אשר תופסות את מקומו של המעמד הבינוני-חילוני, בין היתר משום שעלותן בתגמולים סמליים וחומריים נמוכה יותר. ברם, לדידו של לוי, פוטנציאל התרחבות הצבא לאוכלוסיות נוספות עתיד להגיע לסטגנציה, ולא יהיה מנוס מהעלאה דרמטית של התגמולים החומריים המשולמים למשרתי החובה. לדידו של לוי, המגמה הנוכחית היא ש"קם בהדרגה צבא מקצועי ולעומתי ביחס לאליטות העבר ולערכים שהן מייצגות",[24] ובו מתקיים "מרד צווארון כחול", קרי, התנערות מודעת ומחאתית מנורמות הפיקוד הבכיר, המייפות את הפעלת האלימות, ולדידם של החיילים מאותן אוכלוסיות משיתה עליהם סיכון רב מדי על-מנת להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים.[25][26]

בשל כך, פרסם לוי בשנת 2021 מתווה מפורט להנהגת שירות חובה בררני, שבמסגרתו הכול יצטרכו להתייצב בלשכות הגיוס, אך הצבא יבחר לו את המתאימים ביותר[27]. עמדתו של לוי דוגלת אפוא בוויתור על המאבק לגיוס חרדים, ובצמצום סד"כ החיילים כך שהצבא יבחר לו רק את המתאימים למשימותיו, תוך תגמול רב יותר שלהם.

לדידו של לוי, רק השתת חובה זו במתכונת בררנית תאפשר לצבא לגייס את האיכותיים ביותר, שגיוסם קריטי להצלחת הצבא לעמידה במשימתו, אך במקרה של צבא מקצועי רבים מדי מהם יבחרו לעסוק בשוק האזרחי. לוי מסביר כי בהיעדר מודל כזה, צפויה ירידה ביוקרה של הצבא, וכפועל יוצא אובדן עניין של בני המעמד הבינוני-חילוני בגיוס אליו, ובכך גם פגיעה במעורבותם בפיקוח עליו. במקביל, עסק לוי בבחינה של היבטים שונים של מערך המילואים, ובשנת 2003 אף היה חבר בוועדת קצין מילואים ראשי, שגיבשה רפורמה במערך המילואים. לוי מתריע כי מודל של צבא מקצועי איננו רצוי, שכן הוא יביא לירידה ברגישות לחללים ולהסרת עכבות בשימוש בצבא לפתרון משימות, לרדיקלציה ולתאוקטריזציה מוגברת של הכוח הלוחם, ולהחרפת השסע המעמדי בצבא.

הפיקוח האזרחי על הצבא

לוי קשר את העיסוק בהרכבו החברתי של הצבא ובאופיו של המכניזם המביא אנשים להתגייס – בין אכיפת המדינה להסדרת שוק העבודה – ללימוד הפיקוח האזרחי על הצבא. את תובנותיו באשר למקרה הישראלי סיכם בספרו "מי שולט על הצבא"[28]. בספר זה דן לוי בפרדוקס לכאורה בין עוצמת-היתר של הצבא בישראל ובין העמדתו של הצבא תחת פיקוח ההולך ומתהדק באופן המצמצם את מרחב הפעולה האוטונומי שלו. לכן הציע את ההבחנה בין הפיקוח האזרחי על הצבא – הממוקד בתורת הלחימה, במדיניות הגיוס, בתפקוד המבצעי ובהיבטים המשקיים של התנהלות הצבא – ובין הפיקוח על הצבאיות (מיליטריזם) כתרבות פוליטית, המעניקה לגיטימיות לשימוש בכוח ומשקפת את מפלס הצבאיות בחברה. לוי טען כי בעוד הפיקוח על הצבא התחזק מאז שנות המדינה הראשונות, הפיקוח על הצבאיות נחלש. ישראל אינה בהכרח נעשית יותר מיליטריסטית, אלא שכוחות היכולים לאתגר את החשיבה הצבאית פשוט נחלשים, נטען בספר.

עורך הדין מיכאל ספרד כתב בסקירה על הספר: "לוי הצליח לכנס תחת תזה אחת עשרות תהליכים ומאות תופעות הנוגעות ליחסים המורכבים שבין הצבא לבין החברה ולשלטון האזרחי בישראל, שבמבט ראשון נראים מנוגדים ואולי אף מתנגשים. במונחים של המחקר הסוציולוגי של הצבא בישראל, זו תאוריית-על, מין גרסה סוציולוגית-פוליטית ל'תאוריה של הכל' שהפיזיקה התאורטית מחפשת זה שנים כדי להסביר בנוסחה אחת את כל הכוחות הפיזיקליים הידועים למדע. זהו הישג אדיר, ולקוראי ספרו של לוי נכונה חוויה מרתקת של הפלגה מתובנה לתובנה שיוצרות יחד שלמות המעניקה סדר במה שנראה עולם חברתי כאוטי."[29]

במקביל למחקר על ישראל, לוי פיתח תובנות תאורטיות אודות הפיקוח האזרחי על הצבא ופרסם מאמרים בבמות שונות בעולם. בכלל זה פיתח את המושג של "בקרת שוק" על הצבא, כלומר בקרה המשפיעה על התנהלות הצבא באמצעות ריסון משאביו, וזאת כתחליף לפעולה קולקטיבית של אזרחים המכוונת להשפעה ישירה על המדיניות הצבאית[30]. בעבודה אחרת הציע לוי להסתכל על כשלים בפיקוח האזרחי על האפקטים העקיפים, ולא אחת הבלתי מכוונים, שיש להתנהלות הצבא על מבנה העוצמה החברתי[31]. בעבודות תאורטיות יותר מתקדמות הוא דן בהשפעות שיש למודל הגיוס על הסיכוי להצמחת מחאה[32], הציע לדון על יחסי צבא–פוליטיקאים במונחים של יחסי חליפין ולא אכיפת מרות או שותפות, כמקובל בתאוריות מקובלות, תוך שהוא מרחיב את השימוש ברעיון המשוואה הרפובליקנית גם לעניין יכולתם של מוסדות המדינה לפקח על הצבא[33], והציע בהמשך לעבודתו על ישראל, להבחין תאורטית בין הפיקוח על הצבא לפיקוח על הצבאיות[34]. הבחנה זו הורחבה בחלקה לספר בשם "Mobilizing Force: Linking Security Threats, Militarization, and Civilian Control", שלוי ערך יחד עם דייוויד קוהן[35]. הספר הוא תוצר של קבוצת מחקר בין-לאומית. בהסתמך על 10 מקרים מגוונים (ובהם ארצות הברית, דרא"פ, צרפת ויפן), הספר בוחן כיצד מיליטריזציה מתרגמת איומים חיצוניים ופנימיים להשפעה על הפיקוח על הצבא. תרומה אחרת הייתה בפיתוח תאורטי של המושג של "פיקוח מבפנים", כלומר האופנים שבהם החיילים עצמם מפקחים על הצבא[36].

עיסוק מקביל היה פיתוח הממשק שבין צבא לשיטור, לאור פעילות הצבא בגדה המערבית ויחסיו המורכבים עם קהילות המתנחלים. סדנת חוקרים וחוקרות הניבה גיליון מיוחד של כתב העת Israel Studies Review בשנת 2020 בעריכה משותפת עם ד"ר ניר גזית.

יחסי צבא–דת

לוי היה מראשוני החוקרים שהצביעו על הפוטנציאל המתהווה למתחים בתוך הצבא ובינו ובין חלקים בחברה עם התגברות הנוכחות של חובשי כיפה בצבא. בסדרת מאמרים אקדמיים וכתיבה פובליציסטית (ראו בהמשך) הוא ניתח היבטים שונים של התופעה ובהם כיצד דווקא הנוכחות הדתית הגבוהה בצבא סייעה לצבא לצמצם את הפוטנציאל לסרבנות דתיים בביצוע ההתנתקות מעזה בשנת 2005[37], והמתח המתהווה בין גברים דתיים לנשים חילוניות[38].

לוי מתריע כי המגזר החרד"לי הוא בעל שאיפות להשפעה והשתלטות על סדר היום הצבאי, שאיפה הנמצאת במתח מול מוסר המלחמה ומול ערכיהן של קבוצות אחרות. לוי ממקם את ראשיתה של שאיפה זו בתחילת שנות ה-2000, אז החל מיזם המכינות הצבאיות לעבור ממיזם שמטרתו לעודד התגייסות לצבא למיזם שמטרתו להשפיע על סדר היום הצבאי. לוי גורס כי שאיפה זו פוגעת בעקרון הדמוקרטיה הדיונית, ועוקפת את המנגנונים הרגילים שבהם הקבוצות השונות בחברה משפיעות על הצבא. לוי מוסיף כי לא ניתן לרפא פגם זה באמצעות מנגנונים מקבילים עבור אוכלוסיות אחרות, שכן מהלך כזה הוא לשיטתו "המתכון לפירוק הצבא, באמצעות הפיכתו לסקטורים שלכל אחד מהם אינטרס משלו והוא מפקח ישירות על חייליו".[39] לוי מתריע בספרו כי אחד היעדים במדיניות זו הוא לסכל בפועל את אפשרות הצבא לביצוע מדיניות המנוגדת לאידאולוגיית הזרם החרד"לי כדוגמת פינוי התנחלויות, באמצעות מילוי השורות בחיילים שיסרבו לבצעה.

הדיון בהיבטים אלה ואחרים הביא אותו לתובנה כי הצבא עובר תהליך של תאוקרטיזציה, במובן זה שסמכויות דתיות מתערבות בניהולו, ותהליך זה חורג מהמשמעות של "הדתה", כלומר השפעה דתית, שחוקרים רבים ייחסו להתפתחות בתחום יחסי צבא–דת. ההמשגה של תאוקרטיזציה וניתוח מקורותיה[40] קיבלו ביטוי בספרו "המפקד האליון – התאוקרטיזציה של הצבא בישראל" שיצא לאור בשנת 2015. הספר ספג ביקורת חריפה מאוד מחוגים חרד"ליים, בעיקר אלה שלוי מבקר בספרו. כך לדוגמה התבטא הרב אלי סדן, העומד בראש מכינת עלי ושלוי סוקר אותו ואת מכינתו בספר באריכות: "הבעיה האמיתית אינה יגיל לוי, שאיני יודע מה מניע אותו לומר דברי הבל כאלה, אם הוא ממומן על ידי גורמים הרוצים לפורר את צה"ל, אם הוא סתם אכול שנאה, אם הוא בור ועם הארץ ביהדות. הבעיה היא שהצבא נותן לו במות בקורסי הפיקוד הבכירים ואינו שם לב שהוא בעצם זורע שנאה ופירוד בתוך הצבא"[41].

חוגים חרד"ליים אף ייחסו לכתיבתו של לוי השפעה על מדיניות הצבא בנושאי דת, שלטענתם פוגעת בחובשי הכיפה. כך לדוגמה התבטא הרב חיים דרוקמן, שאף הוא מסוקר בהרחבה בספרו של לוי: "קברניטי הצבא מושפעים מתפיסת ה'הדתה' שמפיץ הפרופ' יגיל לוי"[42]. בהמשך, פיתח לוי את הדיון בהשפעה הדתית בצבא לעבודה תאורטית משווה[43].

המיליטריזציה של ישראל בשנות האלפיים

בספרו יורים ולא בוכים: המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנות האלפיים, הוצאת למדא, 2023,[44] סוקר לוי את מצב הנכונות של הציבור הישראלי, הצבא והדרג המדיני להשתמש בכוח לשימוש להשגת ביטחון, ואף את הגורמים לכך. לוי מסביר כיצד אגד גורמים שונים הביא מצד אחד לעלייה ברגישות לחללים, אך מצד שני, לעלייה בנכונות להשתמש בכוח תוך שלילת חלופות מדיניות ונכונות מוגברת להעברת הסיכון לאוכלוסיית האויב.

לוי משרטט את פרשת אלאור אזריה כקו פרשת מים, כאשר המתקפה כנגד ערכי הצבא על-ידי המחנה הדתי-אמוני הביא את מחנה המרכז-שמאל לשים את מבטחו בצבא ולראות בו כגורם "מקצועי" ומתון. לדידו, לגיטימציה זו הניתנת לצבא מסכלת את האפשרות לבקר את ההיגיון שבבסיס הפעלת הכוח, קרי, האם אין חלופות מדיניות. לוי מסיק כי השיח שולל את אויבות הצד השני ותופס את הסכסוך כמאבק בין שתי מערכות חימוש, הישראלית מול זו של הצד הערבי, אך לא בין ישויות מדיניות, מאבק שבבסיסו יריבות על נכסים מגוונים. לוי משווה בין הצהרתו של הרמטכ"ל דן שומרון לדרג המדיני בימי האינתיפאדה הראשונה, שהסביר כי אין פתרון צבאי לשורש הבעיה הנעוצה בבעיה מדינית, לבין התפיסה כיום, שראשיתה בתפיסת הרמטכ"ל אביב כוכבי, שניתן להגיע להכרעה צבאית. עוד משווה לוי בין דברי משה דיין, שניתן להסיק מהם כי הוא רואה בפלסטינים אויב ומפנים את היגיון הסכסוך בין הצדדים, לבין גילויי דה הומניזציה השוללים את האויבות ורואים ביריב כמערכת איומים חמושה ותו לא.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יגיל לוי בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ החצוצרה שהתביישה, הדף הירוק
  2. ^ עמוד בית הספר לשלטון מקומי באתר האוניברסיטה הפתוחה
  3. ^ מיה סלע, זוכי פרס שפירא: עירית קינן ויגיל לוי, באתר הארץ, 25 ביוני 2013.
  4. ^ Israel’s Iron Dome defense system protects Israeli lives. It also perpetuates the Israel-Gaza conflict
  5. ^ ראו לדוגמה, David Rutz, Washington Post analysis ripped for blaming Iron Dome system for extending Palestinian conflict: 'Unreal', Fox News, ‏2021-05-17
  6. ^ Yagil Levy, Trial and Error: Israel's Route from War to De-Escalation (Albany, New York: State University of New York Press, 1997).
  7. ^ יגיל לוי, צבא אחר לישראל: מיליטריזם חומרני בישראל. תל אביב: ידיעות ספרים, 2003
  8. ^ Yagil Levy, Militarizing Inequality: a Conceptual Framework, Theory and Society 27, 6 (1998): 873-904; Convertible Sacrifice - A Conceptual Proposition, Sociological Perspectives 56, 3 (2013): 439–463
  9. ^ זאב מעוז, משבר המיליטריזם ותקומתו, פוליטיקה 11/12, (2003-4), 167
  10. ^ יגיל לוי, מצבא העם לצבא הפריפריות. ירושלים: כרמל, 2007. גרסה אנגלית של ספר זה המשלבת גם חלקים מ-צבא אחר לישראל פורסמה באנגלית: Yagil Levy, Israel's Materialist Militarism (Madison, MD: Rowman & Littlefield/ Lexington Books, 2007).
  11. ^ יגיל לוי, מלחמת הפריפריות – המיפוי החברתי של הרוגי צה"ל באינתיפאדת אל-אקצא, תיאוריה וביקורת, 27 (2005): 39–69.
  12. ^ 75% מהרוגי צה"ל - מהקבוצות "הפריפריאליות" בחברה הישראלית, באתר הארץ, 4 בפברואר 2005
  13. ^ ראו לדוגמה - ניר ברעם, ועדת וינוגרד לא מבינה את זה? הארץ ספרים, 21 במאי 2007
  14. ^ Yagil Levy, Soldiers as Laborers: A Theoretical Model, Theory and Society 36, 2 (2007): 187-208.
  15. ^ Yagil Levy, Israel's Death Hierarchy: Casualty Aversion in a Militarized Democracy (New York: New York University Press, 2012).
  16. ^ אתר למנויים בלבד שי פוגלמן, שאחרים ימותו בעד ארצנו, באתר הארץ, 25 בינואר 2013
  17. ^ Yagil Levy, Whose Life Is Worth More?: Hierarchies of Risk and Death in Contemporary Wars (Stanford: Stanford University Press, 2019).
  18. ^ יגיל לוי, הפוליטיקה של צבא מתנדבים, 2011
  19. ^ ראו לשידור הסדנה
  20. ^ יגיל לוי (עורך), שירות חובה או חובה לשרת? תרחישים של שירות אזרחי חובה בישראל. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2015
  21. ^ ניר גזית ויגיל לוי (עורכים), צבא מחנך עם: יחסי הצבא עם מערכת החינוך האזרחית. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2016.
  22. ^ יגיל לוי, ניר גזית, רינת משה, אלונה הרנס (עורכים), הצבא וחברת השוק בישראל. רעננה: למדא עיון, 2019.
  23. ^ יגיל לוי, המפקד האליון התאוקרטיזציה של הצבא בישראל, עם עובד, 2015
  24. ^ אתר למנויים בלבד יגיל לוי, מות "צבא העם" הוא סיבה למסיבה?, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2023
  25. ^ יגיל לוי יורים ולא בוכים: המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנות האלפיים, הוצאת למדא, 2023
  26. ^ אתר למנויים בלבד יגיל לוי, מרד לוחמי הצווארון הכחול, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2021
  27. ^ גילוי דעת - בזכות המעבר למדיניות גיוס בררנית ורשמית, באתר www.idi.org.il
  28. ^ יגיל לוי, מי שולט על הצבא? בין פיקוח על הצבא לשליטה בצבאיות. ירושלים: מאגנס, 2010
  29. ^ מיכאל ספרד, "מי שולט על הצבא?" מאת יגיל לוי | המחנה הוא ביתך, באתר הארץ, 7 ביוני 2011
  30. ^ Yagil Levy, From Republican to Market Control over the Armed Forces: A Conceptual Framework, Polity 41, 1 (2009): 1-29
  31. ^ Yagil Levy, Controlling the Invisible: The Essence of Effectual Control of the Modern Military, International Politics 47, 1 (2010): 104-124
  32. ^ Yagil Levy, How Military Recruitment Affects Collective Action and its Outcomes, International Studies Quarterly 57, 1 (2013): 28-40
  33. ^ Yagil Levy, A Revised Model of Civilian Control of the Military: The Interaction between the Republican Exchange and the Control Exchange, Armed Forces & Society 38, 4 (2012): 529-556
  34. ^ Yagil Levy, What is Controlled by Civilian Control of the Military? Control of the Military vs. Control of Militarization, Armed Forces & Society 42,1 (2016): 75-98
  35. ^ David Kuehn and Yagil Levy (eds.), Mobilizing Force: Linking Security Threats, Militarization, and Civilian Control (Boulder, CO: Lynne Rienner Publishers, 2021).
  36. ^ Levy, Yagil. Control from within: How soldiers control the military. European Journal of International Relations 23.1 (2017): 192-216).
  37. ^ מצבא העם לצבא הפריפריות, פרק ו'
  38. ^ יגיל לוי וזאב לרר, תחרותיות והדרה: מדוע מתפתחת רטוריקה דתית נגד נשים בצבא, בתוך: ראובן גל ותמיר ליבל (עורכים), בין הכיפה לכומתה: דת, פוליטיקה וצבא בישראל. בן שמן: מודן, עמ' 339–358, 2012.
  39. ^ Telem, החרד"לים נגד צה"ל, מלחמה במעמד צד אחד | פרופ' יגיל לוי >> תלם אונליין, באתר תלם, ‏2024-05-15
  40. ^ Yagil Levy, The Theocratization of the Israeli Military, Armed Forces & Society 4, 2 (2004): 269-294.
  41. ^ חדשות ואירועים | "אין שום קונספירציה להשתלט על הצבא ולהקים מדינת הלכה" יאיר אטינגר, עיתון הארץ.
  42. ^ הרב דרוקמן על סגירת אור עציון: "צה"ל עושה עוול", באתר כיפה, ‏2017-01-19
  43. ^ Yagil Levy. Theorizing desecularization of the military: The United States and Israel. Armed Forces & Society 46.1 (2020): 92-115
  44. ^ אתר למנויים בלבד אורי משגב, השיח המיליטריסטי הדתי־לאומני שצמח בצה"ל, באתר הארץ, 2 באפריל 2023
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

40138494יגיל לוי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יגיל_לוי&oldid=2753055"