טרסות האורז של הקורדילרה הפיליפינית

טרסות האורז של הקורדילרה הפיליפינית

**אתר מורשת עולמית**
	טרסות האורז בבנאווה
	טרסות האורז בבנאווה
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1995, לפי קריטריונים 3, 4, 5
מדינה	הפיליפינים
הערות	אתר מורשת עולמית בסיכון 2001-2012

טרסות האורז של הקורדילרה הפיליפינית הן מערכות של טרסות לגידול אורז המשתרעות בהרי הפיליפינים. הטרסות מהוות מערכת סביבתית מורכבת המשלבת מאפיינים פיזיים, אדריכליים, חברתיים, תרבותיים, כלכליים ודתיים. ארבע ממערכות הטרסות שהשתמרו בצורה הטובה ביותר, השוכנות במחוז קורדיליירה בצפון-מזרחו של האי לוזון, הוכרזו על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית ב-1995. הטרסות הוכרזו כאתר בסיכון בשנת 2001.

טרסות האורז נחשבות למונומנט היחיד בפיליפינים שבו לא ניכרות ראיות להשפעה קולוניאלית. שבטי ההרים הם בין העמים היחידים בפיליפינים אשר הצליחו להתנגד לשלטון הזר, ולשמר את תרבותם. הטרסות הן מבני האבן היחידים ששרדו מהתקופה שקדמה לכיבוש הזר של הפיליפינים, שכן התרבות המקומית עשתה שימוש בעץ לבניית מבני מגורים ומקדשים. מקובל שהקמת הטרסות החלה לפני כ-2000 שנה, אך קיימת מחלוקת באשר לייעודן המקורי. ברי שלמקימיהן היה ידע והבנה מתקדמת בהנדסת בניין ובהידראוליקה. הידע הדרוש לתחזוקת הטרסות לא הועלה על הכתב, והוא עובר בעל פה מדור לדור. כאשר הטרסות החלו לשמש לחקלאות, גידלו בהן טארו (Colocasia esculenta), ומאוחר יותר גם אורז.

הטרסות שוכנות בגבהים הנעים בין 700 ל-1,500 מטר מעל פני הים, והן משתרעות על פני שטח של כ-10,360 קמ"ר. כל ארבע מערכות הטרסות המוכרזות השתמרו בשלמותן, וסביבן אזור חיץ של חורשות המכונות "מויונג" (Muyong), כפרים וחורשות קדושות. אף שטרסות נפוצות בכל רחבי דרום-מזרח אסיה, ייחודן של הטרסות בפיליפינים הוא בגובהן הטופוגרפי הרב ובתלילות המדרונות שעליהן הוקמו. מדרונות אלה המגיעים לשיפוע של עד 70 מעלות, אינם מאפשרים שימוש בבעלי חיים או במיכון מכל סוג שהוא. האורז שנשתל בטרסות הוא מזן עמיד בפני תנאי כפור.

הטרסות נבנו על ידי הקמת קיר אבנים ראשוני ומולאו בעפר. בתוך שכבת העפר נבנתה מערכת ניקוז תת-קרקעית, וכאשר השכבה הגיעה לגובה של כמטר מתחת לגובה הרצוי, הונחה עליה שכבה של אדמה מהודקת. קירות האבן הם בגובה ממוצע של כשני מטרים, אך קיימים קירות המגיעים עד לגובה של שישה מטרים. הטרסות עוטפות את מורדות המדרונות לאורך קווי הגובה הטופוגרפיים, והחורשות שוכנות מעליהן ומתוחזקות בהתאם למסורת השבטית. תחזוקה שוטפת זו של החורש העילי מבטיחה אספקת מים סדירה השומרת על הצפת הטרסות. הטרסות נבנו באופן שיאפשר את חלוקת המים באופן שוויוני לאורך כל המדרון, ומבלי שטרסה מסוימת תעצור את זרימתם ותמנע מים מאלה שמתחתיה. במעלה המדרונות הוקמו מערכות מורכבות של סכרים, תעלות וצינורות חיזרן, המתוחזקים בצורה שיתופית והמנקזים את המים אל הנחלים שבין המדרונות.

הכפרים שוכנים בסמוך לטרסות וכל אחד מהם מתחלק לקבוצות של מספר בתים שבכל אחת מהן מתגוררת משפחה מורחבת אחת. הבתים בנויים מעץ והם ניצבים על ארבעה עמודים. הגישה אליהם היא באמצעות סולם המורם בשעות הלילה. בכל הבתים, העשויים מעץ, יש חדר בודד, והם נושאים גג בצורת פירמידה. במרחק מה מקבוצת הבתים שוכן האזור המקודש, שבו ניצבת בדרך כלל חורשה, ובה מתגוררים ה"מומבאקי" (Mumbaki) המופקדים על עבודת הפולחן.