חניה בתשלום
הסדרי חניה בתשלום נועדו להגשמת שתי מטרות:
- הגבלת משך החניה ברחובות הערים, כדי שנהגים רבים יותר יוכלו ליהנות מההיצע המוגבל של מקומות החניה.
- יצירת הכנסה למפעילי שירות החניה. בחניונים שהוקמו למטרת רווח, מטרה זו היא מטרה בלעדית.
לגביית התשלום תמורת החניה משמשת קשת רחבה של שיטות.
חניה בתשלום ברחובות הערים
במרכזי הערים וברחובות נוספים שבהם הביקוש לחניה גדול מההיצע, משמשים שולי הרחוב לחניה בתשלום. בתחילת קטע רחוב כזה מוצב שלט המציין את השעות שבהן נדרש תשלום בעד החניה (למשל מ-8 בבוקר עד 7 בערב). פקחי הרשות המקומית מוודאים שהחניה שולמה כיאות, ובמקרה של חריגה (הימנעות מתשלום, חניה מעבר לזמן ששולם ועוד) מטילים קנס על המכונית החונה. תעריף החניה אחיד בדרך כלל, אך לעיתים ניתנת הנחה לתושבי העיר.
בישראל צבועה שפת המדרכה בכחול-לבן כדי לציין מקום שהחניה בו היא בתשלום. גביית תשלום תמורת חניה ברחובות הערים נעשית מכוח חוק עזר עירוני בעניין העמדת רכב וחנייתו, שלו נדרש אישורם של שר הפנים ושר התחבורה והבטיחות בדרכים.[1]
התשלום בעד החניה נעשה בשיטות שונות, המתוארות להלן. במספר ערים בישראל ניתן לרכוש תו חניה שנתי המאפשר להחנות בחינם בכל הרחובות המוסדרים בעיר בכל מהלך השנה.[2]
מדחן
ערך מורחב – מדחן
עם הגידול במספר המכוניות נקבעו חוקים עירוניים שקבעו זמן חניה מקסימלי לאורך רחובות ראשיים בערים, אולם לא נמצאה דרך יעילה לאכוף את מגבלת הזמן על הנהגים. כפתרון לבעיה זו פותח בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 המדחן. המדחן הראשון שידוע שהותקן בפועל הומצא על ידי קארל מאגי והותקן באוקלהומה סיטי ביולי 1935. השימוש במדחנים התרחב לערים רבות בעולם.
באמצע שנות ה-80 החל ייצורם של מדחנים שבהם המנגנון המכני הוחלף במנגנון אלקטרוני.
כרטיס חניה
באמצע שנות ה-60 דובר בתל אביב על החלפת המדחנים בכרטיסי חניה, שיטה שהוצעה על ידי יוסף דוריאל וא. שמעוני.[3] המעבר לכרטיסי חניה התממש כחמש שנים מאוחר יותר, באוקטובר 1971,[4] ובהמשך הלכו בדרך זו ערים נוספות.
בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 עברו ערים רבות בישראל לשימוש בכרטיסי חניה במקום במדחנים, בעקבות התקלות הרבות במדחנים וגנבת הכסף מהם.[5] על כרטיס החניה הודפסו ימי השבוע, ימי החודש ושעות היממה ועל הנהג לסמן את יום החניה והשעה שבהם החנה את רכבו. הסימון היה באמצעות ניקוב הכרטיס במקום המתאים או חשיפה על ידי גירוד שכבת צבע. בכך קנה הנהג זכות לשעה אחת של חניה. את הכרטיס על הנהג לשים על חלון מכוניתו, כדי לאפשר לפקח לוודא שטרם חלף זמן החניה שנרכש. השימוש בכרטיסי החניה מנייר הופסק ב-31.12.2013.
איזי פארק
איזי פארק[6] הוא מכשיר אלקטרוני המהווה תחליף לכרטיס חניה. את המכשיר ניתן לטעון בכסף (בתחנות שירות או דרך המחשב האישי), ובעת ההגעה לחניה להפעיל את המכשיר ולתלות אותו על חלון המכונית. בעת סיום החניה יש לכבות את המכשיר (המכשיר מצפצף כל דקה כדי להזכיר לכבות) צעד שגורם להפחתת מחיר החניה מהסכום שנטען למכשיר.
איזי פארק פרייבט
לחברת איזי פארק גם אפליקציית חניה בשם PARKSPOOL. האפליקציה מקשרת בין נהגים המחפשים מקום חניה לבין בעלי חניות פרטיות. האפליקציה שמותאמת לאנדרואיד ולאייפון מאפשרת לנהגים למצוא מקום חניה פרטי ולחנות את הרכב בהתאם למיקום (GPS) של הנהג או בהזמנה של מקום חניה מראש. השירות מאפשר לבעלי חניות פרטיות להשכיר את מקום החניה שלהם בשעות שהם לא משתמשים בחניה וכך לקבל הכנסה עבור מקום החניה כאשר הוא לא בשימוש.
מדחן כרטיס
בסוף המאה ה-20 החלו לפעול בערים מכונות להנפקת שוברי חניה, הקרויות מדחני כרטיס, על מנת להבחין ביניהן ובין הדגם הקודם של המדחן (שנועד לשרת מכונית בודדת או זוג מכוניות), שבגרסתו האלקטרונית נקרא מדחן צג[7]. להבדיל מהדגם הקודם, שבו המדחן צמוד למכונית שאותה הוא משרת, מדחן כרטיס מנפיק שובר חניה, שעליו מודפסת שעת סיום החניה, בהתאם למטבעות שהוזנו למדחן. את השובר יש לשים על חלון המכונית, היכולה לחנות גם הרחק מהמדחן, כך שמדחן כרטיס יחיד משרת עשרות מקומות חניה.
מכונות אלה פועלות באמצעות מנגנון אלקטרוני, ובחלק מהן מתאפשר תשלום גם באמצעות כרטיס אשראי, בנוסף לצורת התשלום הוותיקה באמצעות מטבעות.
|
תשלום באמצעות טלפון סלולרי
חסרונם של כרטיסי חניה הוא שיש להצטייד בהם מפעם לפעם, וגם את מכשיר "איזי פארק" יש לטעון מחדש בכסף, ולהחליף סוללה מדי פעם. תשלום באמצעות טלפון סלולרי פותר בעיות אלה. לשם קבלת שירות זה יש להירשם מראש בחברה המספקת את השירות, ולהדביק תווית מתאימה על שמשת החלון הקדמית של המכונית. בעת חניה על הנהג לטלפן למוקד השירות, ופעולה זו מתחילה לחייב אותו בתשלום בעד חניה זו. בסיום החניה יש לטלפן שנית כדי להודיע על הסיום. בהתאם לכך מחויב בעל הטלפון על החניה. דרך נוספת להתחיל ולסיים חניה היא באמצעות שימוש באפליקציה ייעודית בטלפון חכם.
בשירות כזה, הנהג יכול להאריך את משך החניה דרך הסלולרי, ולא צריך לגשת למכונית כדי להאריך את החניה. קיימת גם אפשרות לקבל מסרון הנותן תזכורת שזמן החניה ששולם עבורו עומד להסתיים.
שירות זה מאפשר לפקח חניה לשלוח שאילתא עם מספר הרכב ולבדוק האם החונה אכן הפעיל את שירות החניה.
בישראל פועלות בשיטה זו חברות פנגו+ וסלופארק.
חניה בתשלום בחניון
הכניסה לחניון והיציאה ממנו נעשים דרך שער אחד, או דרך מספר מצומצם של שערים, ולכן משמשים שערים אלה לגביית התשלום תמורת החניה. תשלום זה נעשה בשתי שיטות:
- תשלום בהתאם למשך החניה.
- תשלום אחיד, ללא תלות במשך החניה (בגבולות יום אחד).
- מנוי חודשי, המאפשר חניה ללא הגבלה במשך כל ימי החודש.
לעיתים משולבות שתי שיטות: בשעות של ביקוש גבוה לחניה התשלום הוא לפי משך החניה, ובשעות של ביקוש פחות גבוה נגבה מחיר אחיד.
כאשר התשלום אחיד, גבייתו נעשית בדרך כלל עם הכניסה לחניון. כאשר התשלום הוא בהתאם למשך החניה, בכניסה לחניון נרשמת שעת הכניסה, וביציאה מהחניון מחושב התשלום לפי משך השהייה בחניון. לרישום זמן הכניסה ולחישוב משך השהייה מקבל הנהג בכניסה לחניון, משומר הניצב בכניסה לחניון או מאוטומט המשמש למטרה זו, פתק שבו נכתב זמן הכניסה. בתפעול פשוט של משימה זו, ביציאה מהחניון מחשב השומר את משך השהייה ואת התשלום הנדרש. בתפעול מתוחכם יותר משמשת לכך מכונת תשלום, הקולטת את הפתק שקיבל הנהג בכניסה, קוראת את שעת הכניסה שנרשמה בו, ומורה לנהג מה התשלום הנדרש ממנו. את התשלום נותן הנהג למכונה, במטבעות, בשטרות או בכרטיס אשראי. לעיתים די בכך כדי לפתוח את שער החניון, משום שמותקן בו מנגנון המזהה את הרכב לפי מספר הרישוי שלו, ולעיתים נדרש הנהג להכניס לאוטומט נוסף את אישור התשלום, שקיבל ממכונת התשלום, על מנת לפתוח את שער היציאה מהחניון.
לפי תיקון החוק בישראל בשנת 2008, מחיר חניית רכב בחניונים ציבוריים ופרטיים יחושב בכל החניונים ביחידות זמן של רבע שעה, במקום שעה שלמה כפי שהיה נהוג, וזאת החל מתום השעה הראשונה.
|
הגבלת משך החניה, ללא תשלום
כאמור, אחת המטרות של הסדרי חניה בתשלום היא הגבלת משך החניה ברחובות הערים, כדי שנהגים רבים יותר יוכלו ליהנות מההיצע המוגבל של מקומות החניה. לעיתים מתמקדת הרשות המקומית במטרה זו בלבד, כלומר מנהיגה הסדר המגביל את משך החניה ללא גביית תשלום תמורת החניה, אך תוך הטלת קנס על מי שחורג ממשך החניה המותר.
כלי המשמש למטרה זו הוא עיגול חניה, שהוא עיגול דמוי שעון, שעליו מודפסות שעות היממה, הנתון בתוך מעטפה שבה חלון המאפשר הצגה של קטע קטן מלוח השעות. הנהג מציג בחלון זה את השעה שבה החנה את מכוניתו, וכך יכול הפקח לוודא שהמכונית חונה במסגרת מגבלת הזמן המותר.
בשיטה אחרת הפקח מסמן בגיר את גלגל הרכב החונה, וחוזר לביקור נוסף באזור בתום זמן החניה. כאשר הוא פוגש מכונית שכבר יש עליה סימון, אות הוא שהמכונית חרגה מזמן החניה המותר.
ראו גם
- העלות הגבוהה של חניה בחינם, ספר מאת דונלד שופ
קישורים חיצוניים
- יעל ניסקי, חניה בתל אביב, באתר של "רשת 13", 24 בינואר 2007 (במקור, מאתר "nana10")
- מערכת חניה בתשלום : עקרונות, שיטות ואמצעים, בבלוג "עולם החניה"
- אורי טל, חנייה בתשלום ברשויות המקומיות, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 19 בנובמבר 2007
- עדית זרטל, אין חניה, דבר, 31 ביולי 1970, המשך
הערות שוליים
- ^ חוק עזר מומלץ להעמדת רכב וחנייתו, חוזר מנכ"ל משרד הפנים, 21 באוגוסט 2011
דוגמה: חוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960 - ^ בר"מ 6591/15 עיריית קרית ביאליק נ' שרה רווה
- ^ יעקב העליון, עירית תל אביב החליטה לנסות שיטה חדשה של חניית כרטסת, מעריב, 24 בנובמבר 1966
- ^ חניה לפי כרטיסים, דבר, 13 באוקטובר 1971
- ^ דנקה הרניש, חניה זולה ויעילה, דבר, 14 באוגוסט 1970
- ^ אתר איזי פארק
- ^ מדחנים, באתר IPI
29116560חניה בתשלום