חלוקת פולין
חלוקת האיחוד הפולני-ליטאי (בפולנית: Rozbiór Polski, בליטאית: Padalijimas) - חלוקת שטחו של האיחוד הפולני-ליטאי בין פרוסיה, האימפריה הרוסית ואוסטריה במהלך סוף המאה ה-18. החלוקה בוצעה ב-3 פעימות - בשנים 1772, 1793 ו-1795. במהלך המלחמות הנפוליאוניות הישות המדינית הפולנית, שלא הייתה במעמד של מדינה, הוקמה מחדש לתקופה קצרה בשם דוכסות ורשה, אך בשנת 1814 חזר המצב הישן. רק לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמה מחדש המדינה הפולנית.
רקע
לקראת מחצית המאה ה-18 כבר לא היה האיחוד הפולני-ליטאי חזק כבעבר. למעשה הוא היה תלוי במדיניות של האימפריה הרוסית. הדבר הורגש במיוחד במהלך בחירת המלך האחרון - סטניסלאב פוניאטובסקי, שהיה מקורב ליקטרינה הגדולה. עוד בתקופת ולדיסלאב הרביעי במחצית המאה ה-17 החלו לנצל יותר ויותר את ליברום וטו. נוהג זה מבוסס על כך שכל חברי הפרלמנט שווי זכויות ולכן כל ההחלטות צריכות להתקבל פה אחד. כתוצאה מכך, דעה של אציל בודד יכולה הייתה לטרפד החלטה חשובה. תהליך קבלת החלטות היה מורכב וארוך מאוד. יתרה מכך, נוהג זה נתן אפשרות ללחץ ואף ל"קניית" חבר פרלמנט בודד על ידי שגריריי מדינות זרות כדי לטרפד החלטות.
במהלך מלחמת שבע השנים היה האיחוד נייטרלי, אך נתן אישור לכוחות של האימפריה הרוסית לעבור בשטחו לכיוון פרוסיה. החל משנת 1764 מלך פולין ניסה לבטל את ליברום וטו ולהנהיג רפורמות נוספות בממשל. בשנת 1767, בלחץ השגריר הרוסי ניקולאי רפנין, התקבלה חוקה חדשה שלמעשה ביטלה את כל הרפורמות הקודמות. הסיים הפולני פעל למעשה תחת שליטה מלאה של השגריר הרוסי. בלחץ השגריר, נעצרו מתנגדיו בקרב האצולה הפולנית. בשנת 1768 רפנין אף הצליח להעביר חוק לפיו נוצרים שאינם קתולים קיבלו אותן זכויות כמו נוצרים קתולים. התערבות גסה של רפנין בענייני המדינה גרמה לפריצת מרד, במהלכו לחמו המורדים נגד צבא המלך, צבא של האימפריה הרוסית ונגד התקוממות מקומית באוקראינה. המורדים פנו לקבלת עזרה לצרפת והאימפריה העות'מאנית. הטורקים נחלו מפלה במלחמתם נגד הרוסים והעזרה מצרפת הייתה מועטה ביותר.
באותה תקופה, חתמו נציגי פרוסיה, האימפריה הרוסית ואוסטריה על ברית סודית שכונתה "ברית שלושת הנשרים השחורים", משום שעל סמלי המדינות היה נשר שחור, בניגוד לנשר לבן על סמל פולין.
החלוקה הראשונה
במהלך פברואר 1772 מדינות הברית חתמו על הסכם חלוקת האיחוד הפולני-ליטאי. בתחילת אוגוסט 1772 פלשו צבאותיהם לשטחי האיחוד והתמקמו בהתאם לחלוקה שסוכמה קודם לכן. כוחות המורדים, שהבסיס שלהם היה באוסטריה, נאלצו לעזוב את בסיסיהם מאחר שאוסטריה הצטרפה לברית. למרות המצוקה הם לחמו בעקשנות, והלחימה נמשכה עד לאביב 1773. ב-28 באפריל 1773 כבשו כוחות בפיקוד אלכסנדר סובורוב את קרקוב.
בהתאם להסכם התבצעה חלוקת פולין כדלקמן:
- האימפריה הרוסית[1] קיבלה שטחים בליבוניה, בלארוס עד לדווינה המערבית כולל ויטבסק, פולוצק והסביבה. סך הכל הועבר שטח של 92 אלף קמ"ר עם אוכלוסייה של 1.3 מיליון תושבים.
- פרוסיה[2] קיבלה שטחים לאורך החוף הבלטי, לא כולל גדנסק, טורון ואזורים נוספים. סך הכל הועבר שטח של 36 אלף קמ"ר, שבו 580 אלף תושבים.
- אוסטריה[3] קיבלה אזורים בפולין קטן וגליציה ללא קרקוב. סך הכול הועבר שטח של 83 אלף קמ"ר שבו 2.6 מיליון תושבים.
תוך שימוש בלחץ צבאי בלתי פוסק, דרשו מדינות הברית ממלך פולין ומהסיים להכיר בחלוקה באופן רשמי. מחוסר ברירה, כינס סטניסלאב פוניאטובסקי את הסיים, ובשנת 1775 החלוקה קיבלה הכרה רשמית. כמו כן, שונו כמה מחוקי המדינה, אך הליברום וטו נשאר בתוקף. הוקמה מועצה מדינית בראשות המלך ובהשתתפות 18 סנטורים ו-18 אצילים שנבחרו על ידי הסיים. המועצה הייתה יכולה להשכיר אדמות המלך. בהתאם לחוקים החדשים, מינוי תפקידי מפתח במדינה היה על בסיס מועמדים שהועברו מהסיים למלך.
פרוסיה, שכבשה חלקים צפון-מערביים של פולין, קיבלה שליטה על 80% מסחר חוץ של האיחוד. הנהגת מיסי מעבר גבוהים הקשה מאוד על פיתוח הכלכלה של האיחוד.
החלוקה השנייה
הרפורמות במדינה נמשכו גם לאחר שנת 1775. המועצה המדינית שיפרה באופן מהותי את ניהול הכלכלה והמסחר. במקביל התחזקה המפלגה הפטריוטית ששאפה לניתוק כל קשר עם האימפריה הרוסית. נגדה פעלה מפלגת המלכות. בסיים שהחל את הפעילות שלו בשנת 1788, למפלגה הפטריוטית היה רוב משמעותי. באותה תקופה התנהלה המלחמה העות'מאנית-רוסית (1787–1792). פרוסיה ניצלה את השפעתה וגרמה לניתוק הקשר עם הרוסים. בשנת 1790 נחתם הסכם עם פרוסיה שבהמשך היה התוצאה הישירה של חלוקת האיחוד.
הסיים פעל נמרצות לחיזוק המדינה. קבלת חוקה חדשה בשנת 1792 גרמה לרוסים לחשוש שהמטרה האמיתית של הסיים היא התרחבות לגבולות 1772. המפלגה הפרו-רוסית הקימה איגוד ובתמיכת אוסטריה ורוסיה החלה במאבק נגד המפלגה הפטריוטית ונגד השינויים בחוקה. כדי לתמוך במאבק זה, הרוסים נכנסו לתחום פולין. בניגוד להסכם משנת 1790, פרוסיה לא רק שלא עזרה לכוחות הממשל, היא אף נכנסה לתחום האיחוד במטרה לנגוס ממנו שטחים נוספים. לאחר קרבות, כוחות המפלגה הפטריוטית הובסו, וראשיה עזבו את המדינה. ב-23 בינואר 1793 נחתם הסכם חלוקת האיחוד שאושר בסיים בגרודנו.
החלוקה השלישית
חלק מהפולנים לא קיבלו את תוצאות החלוקה השנייה. בשנת 1794 החל מרד חדש - מרד קושצ'ושקו. המרד לא היה מוצלח ולאחר קרבות עזים, ב-24 באוקטובר 1795 מדינות הברית סכמו על הגבולות החדשים.
הרוסים קיבלו לשליטתם שטחים בבלארוס ואוקראינה בשטח כולל של 120 אלף קמ"ר שבו התגוררו 1.2 מיליון תושבים.
פרוסיה קיבלה שטחים שאוכלסו על ידי הפולנים כולל ורשה. השטח שהועבר כלל 55 אלף קמ"ר וכמיליון תושבים.
אוסטריה קיבלה את קרקוב ושטחים בפולין קטן ומזוביה בשטח כולל של 47 אלף קמ"ר שבו התגוררו 1.2 מיליון תושבים.
מלך פולין, סטניסלאב פוניאטובסקי, אולץ לעבור מוורשה לגרודנו והתפטר ב-25 בנובמבר 1795. מדינות הברית נפגשו פעם נוספת בשנת 1797 בסנקט פטרבורג לקבלת החלטות על חובות האיחוד וגורל המלך. סוכם גם שראשי מדינות הברית לא יכללו בתואר שלהם תואר של "מלך פולין".
בשטחים שהועברו לאימפריה הרוסית בוצעה חלוקה לגוברניות כמקובל. בשלב זה לא שונתה המערכת המשפטית. לרוסיה הועברו כמעט כל השטחים של ליטא, בלארוס ואוקראינה.
בפרוסיה בשטחים שסופחו הוקמו שלוש פרובינציות - פרוסיה המערבית, פרוסיה הדרומית ופרוסיה המזרחית החדשה. שפת המסמכים הייתה גרמנית, הוכנסה מערכת משפטית פרוסית, שטחי המלך ושטחי הכנסייה הועברו לאוצר המדינה.
באוסטריה הוחלט על חלוקת השטחים ל-12 אזורים תוך הכנסת שפה גרמנית כשפה רשמית ומערכת משפטית אוסטרית.
תוצאות החלוקה
להלן סיכום תוצאות חלוקת פולין בין מדינות הברית (שטח בקמ"ר):
| חלוקה | לאוסטריה | לפרוסיה | לרוסיה | סה"כ חולק | סה"כ נשאר |
| 1772 | 81,900 (11.2%) | 36,300 (5%) | 93,000 (12.7%) | 211,200 (28.8%) | 522,300 (71.2%) |
| 1793 | - | 57,100 (7.8%) | 250,200 (34.1%) | 307,300 (41.9.8%) | 215,500 (29.3%) |
| 1795 | 47,000 (6.4%) | 48,000 (6.6%) | 120,000 (16.4%) | 215,000 (29.3%) | - |
| סה"כ | 128,900 (17.6%) | 141,400 (19.3%) | 463,200 (66.2%) | 733,500 (100%) | - |
פולנים רבים עזבו את המדינה. הם השתתפו בצבא נפוליאון ויזמו מספר מרידות בשטחי פרוסיה, אוסטריה והאימפריה הרוסית.
ב-1807 הקים נפוליאון את דוכסות ורשה על חלק קטן מאדמות פולין, אולם בשנת 1815, לאחר קונגרס וינה, הועברו שטחים נוספים מפרוסיה לאימפריה הרוסית, כולל ורשה והוקמה פולין הקונגרסאית. לאחר המרד של שנת 1831 נעצרו פולנים רבים, נשלחו לסיביר ורכושם הוחרם. אוניברסיטאות נסגרו. לאחר המרד של 1863 נסגרו בתי הספר בפולנית והוכנסה מדיניות נוקשה של רוסיפיקציה.
בשטחי אוסטריה המדיניות הייתה רכה יותר. לפולנים הייתה נציגות בפרלמנט וקרקוב ולבוב נהפכו למרכזי התרבות הפולנית (גם כך הייתה אוסטריה מדינה שופעת מיעוטים).
פרוסיה הנהיגה מדיניות גרמניזציה נוקשה.
שינוי גבולות פולין 1945
לאחר מלחמת העולם השנייה הועתקו גבולות פולין מערבה במידה משמעותית. הגבול המזרחי הועתק לקו קרזון, והגבול המערבי לקו אודר-נייסה. אחרי שינויים אלו, קטן שטחה של פולין ב-76,000 קמ"ר, שהיוו 20% משטחה לפני המלחמה. כמו כן, שינויי הגבולות הביאו להגירה המונית של פולנים, אוקראינים, בלארוסים, גרמנים, אל מחוץ לשטחה של פולין. עם חלוקה זו הפכה פולין, לראשונה בתולדותיה, למדינה הומוגנית מבחינה אתנית.
קישורים חיצוניים
- חלוקת פולין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ בהנהגת יקטרינה הגדולה
- ^ בהנהגת פרידריך השני
- ^ בהנהגת יוזף השני
32649304חלוקת פולין