חכלילית אדומת-גב

חכלילית אדומת-גב
	זוג חכליליות אדומות-גב (זכר מימין ונקבה משמאל). גילגיט-בלטיסטן, פקיסטן
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	עופות
סדרה:	ציפורי שיר
משפחה:	חטפיתיים
סוג:	חכלילית
מין:	חכלילית אדומת-גב
שם מדעי
	Phoenicurus erythronotus

חַכְלִילִית אֲדֻמַּת-גַּב (שם מדעי: Phoenicurus erythronotus) היא מין של ציפור שיר מהסוג חכלילית, ששויכה בעבר למשפחת הקיכליים, אך כיום ממוקמת במשפחת החטפיתיים. היא מקננת בהרים גבוהים במרכז אסיה ובחורף נודדת דרומה, אך לרוב מבצעת נדידה אנכית באופן מקומי לגבהים נמוכים יותר.

בישראל מזדמנת נדירה ביותר עם תצפית בודדת בזכר, ב-23 בנובמבר 1988 ברמת הגולן ליד קיבוץ מרום גולן.^[1]^[2]

טקסונומיה ואטימולוגיה

היא תוארה על ידי הביולוג הגרמני אדוארד פרידריך אוורסמן, המונצח בשמה העממי האנגלי של החכלילית, Eversmann's redstart.

שם הסוג Phoenicurus מגיע מיוונית, מהמילה phoinix - ארגמן, אדום, סגול; ו-ouros - זנב. שם המין הספציפי מגיע גם הוא מיוונית, מ-eruthros - אדום; ו-notos - הגב (noton - גב).^[3]

זהו מין מונוטיפי, כלומר לא מוכרים תת-מינים שונים.^[4]

תיאור

זוהי אחת מהחכליליות הגדולות ביותר, באורך של 15–16 ס"מ ומוטת-כנפיים של 25.5–27 ס"מ. המקור והרגליים שחורים. לזכר בלבוש קיץ יש מסכה שחורה וכיפה ועורף אפורים. הגב והשת אדומים, וגם הזנב אדום מלבד הנוצות המרכזיות הכהות יותר. הכנפיים כהות עם כתמים לבנים בשכמות ועל הסוככות הראשוניות. החלקים התחתונים הם בעיקר בצבע אדום עם לבן על הבטן ותחתית הזנב. זכרים בלבוש חורף ובשנה הראשונה דומים, אך צבעיהם עמומים וחומים בהרבה. הנקבות בצבע אפור-חום. גם אצל הנקבות והצעירים הזנב אדום עם מרכז כהה, טבעת-העין בהירה, קיים פס-כנף כפול בהיר וישנן קצוות שחורים לשלישוניות.

השירה חזקה וחיה. הקריאות רכות וצרודות או שורקות. היא נוהגת לעיתים קרובות להקפיץ את זנבה מעלה ומטה.

אקולוגיה

היא מקננת בהרי מרכז אסיה ודרום סיביר מרכס טיין שאן ועד הרי טרבגאטי ואלטאי וליד ימת באיקל. חלק מהחכליליות רק יורדות בגובה מההרים לחורף בעוד שאחרות, במיוחד בצפון-מזרח הטווח, נודדות למרחקים ארוכים יותר. טווח תפוצת החורף משתרע מדרום עיראק דרך איראן ופקיסטן ועד להימלאיה המערביים בקשמיר. פרטים מעטים מגיעים למזרח חצי האי ערב. היא הזדמנה פעמים בודדות לישראל ולטורקיה.

היא נפוצה כיציבה או נודדת למרחקים קצרים. היא שוכנת בחלקים העליונים של יערות וחגורות תת-אלפיניות, מיערות האשוח ועד שיחי הערער האחרונים באחו האלפיני, בגובה 2300–3500 מטר בטיין שאן, ו-1400–2000 מטר באלטאי; ולכל היותר עד לגובה של 5,400 מטר מעל פנים הים. באזורי הקינון היא מופיעה בתחילת מרץ עד תחילת אפריל ביחידים או בקבוצות קטנות, החלוקה לזוגות מסתיימת עד אמצע אפריל. היא מקננת במרחקים של 70–200 מטר בין זוג לזוג. הקן נבנה על ידי הנקבה על הקרקע מתחת לאבן, שיח או עשב, לעיתים נדירות בחללים במורדות בצידי דרכים או בבניינים. הקן בנוי מטחב, זרדים דקים, עשב יבש ושורשים; והוא מרופד בדרך כלל בטחב מעורב בשערות ונוצות. הקן נבנה במשך 5–12 (במחזור הראשון) או 3–5 ימים (השני). התטולה מכילה 3–6, לרוב 4–5 ביצים, המוטלות בסוף אפריל עד אמצע יולי. רק הנקבה דוגרת במשך 14–16 ימים, והזכר אף אינו מאכיל אותה. שני ההורים משתתפים בהאכלת הגוזלים, שפורחים בגילאי 16–18 ימים, באמצע יוני עד תחילת אוגוסט. לאחר הפריחה שני ההורים ממשיכים להאכיל את הפרחונים במשך כשבועיים, אך הנקבה מתחילה לבנות את הקן החדש לאחר מספר ימים, במרחק של 6–250 מטר מהקן הראשון. בדרך כלל יש שני מחוזרי קינון בעונה, אבל כמה זוגות נצפו מקננים שלוש פעמים. במקרה של אובדן הקן נצפו מחזורי קינון מחודשים. היא חורפת בבתי גידול יבשים יותר, הכוללים נוף סלעי עם צמחייה דלילה הרים הנמוכים ולמרגלות הגבעות. נדידת הסתיו בגבהים הנמוכים מתחילה בסוף ספטמבר עד אוקטובר.^[5]

סטטוס

למין זה טווח תפוצה נרחב ואוכלוסייה גדולה ויציבה (אם כי לא נערכו אומדנים מדויקים), ובשל כך המין אינו מוגדר כמתקרב לסף פגיעות, ומסווג ברמת סיכון "ללא חשש" על-ידי האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN).^[6]

גלריה

זכר בוגר בלבוש קיץ, ניתן להבחין בכיפה ובעורף האפורים, ובגב האדום שהקנה לה את שמה. פקיסטן
זכר בוגר, בעל פס-כנף לבן כפול, ועוד כתם לבן בשכמות. מצפה טיין שאן, אלמטי, קזחסטן
מבט על הגב. גילגיט-בלטיסטן, פקיסטן
ככל החכליליות, נוהגת להקפיץ את זנבה לעיתים קרובות. גילגיט-בלטיסטן, פקיסטן
הנקבה בעלת צבעים דהויים בהרבה מהזכר. גילגיט-בלטיסטן, פקיסטן
צעיר, עדיין ללא הצבעים החזקים, והחלקים העליונים חומים ומפוספסים בכבדות. גילגיט-בלטיסטן, פקיסטן