חוסה מריה אסנאר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף חוזה מריה אסנר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חוסה מריה אסנאר
José María Alfredo Aznar López
לידה 25 בפברואר 1953 (גיל: 71)
מדריד
מדינה ספרד
מפלגה המפלגה העממית
בת זוג אנה בוטלה (שלושה ילדים)
ראש ממשלת ספרד
4 במאי 199617 באפריל 2004
(8 שנים)

חוסה מריה אסנארספרדית: José María Alfredo Aznar López; נולד ב-25 בפברואר 1953) הוא ראש ממשלת ספרד לשעבר, אשר כיהן בתפקיד במשך שמונה שנים (19962004). עוסק כיום בכתיבת ספרים ומשמש מרצה באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון וחבר הנהלה במוסדות שונים, ביניהם בדירקטוריון של תאגיד התקשורת האמריקאי ניוז קורפ, השני בגודלו בעולם, שבשליטת רופרט מרדוק[1].

אסנאר נחשב מידידיה הקרובים ביותר של ישראל בספרד והוא פעיל ביוזמות שונות למענה. ממקימי "יוזמת ידידי ישראל" (Friends of Israel Initiative) ב-2010.

קורות חיים

אסנאר נולד במדריד. בנם הרביעי והאחרון של מנואל אסנאר אסדו (1916-2001) ואלוירה לופז ולדיויאזו. האב שירת בצבא הספרדי בתקופת פרנקו, והיה עיתונאי ושדרן רדיו. גם סבו של אסנאר, מנואל אסנאר זוביגאראי (1894-1975) היה עיתונאי ידוע ופקיד במשטר פרנקו.

אסנאר סיים את לימודי המשפטים באוניברסיטת מדריד בשנת 1975, ועבד כמפקח מס החל מ-1976. בתקופת לימודיו היה גם הוא חבר במפלגה היחידה שהותרה אותה עת בספרד, ה"פלנגות" של פרנקו.


ב-1977 נישא אסנאר לאנה בוטלה סראנו (ילידת 1954), לימים ראש עיריית מדריד וקודם לכן חברת מועצת העירייה מטעם מפלגתו, "המפלגה העממית", האחראית בעירייה על נושא איכות הסביבה. נולדו להם שלושה ילדים.

קריירה פוליטית

בינואר 1979 הצטרף אסנאר למפלגת "Alianza Popular" ‏ (AP) - "הברית העממית" השמרנית. מפלגה זו שלטה בספרד בתקופת המעבר לדמוקרטיה שלאחר מותו של פרנקו ב-1975. עם זאת, בזמן הצטרפותו של אסנאר אליה, כבר נחלשה המפלגה, ובבחירות של מרץ 1979 היא זכתה באחוזי תמיכה בודדים (המפלגה רצה בחזית אחת עם מפלגה מהמרכז ושתיהן ביחד קיבלו כ-6% מהקולות בלבד).

בשנים שלאחר הצטרפות אסנאר ל-AP, הוא טיפס במדרגות ההירארכיה המפלגתית, במקביל לעלייה הדרמטית שחלה בכוחה של המפלגה. כבר בבחירות 1982 זכתה AP ב-25% מהקולות, קיבצה סביבה את מרבית הימין-מרכז במדינה והפכה למפלגת האופוזיציה הראשית לשלטון השמאל. במקביל נבחר אסנאר באותה שנה לראשונה לפרלמנט הספרדי, והפך לעוזר מזכ"ל המפלגה.

אסנאר נדחק לתקופת מה הצידה במסגרת מאבקים פנימיים במפלגה, היפנה את מאמציו לשלטון המקומי ונבחר וכיהן במשך כשנתיים (1987-1989) כנשיא המחוז האוטונומי קסטיליה ולאון שבצפון מערב המדינה. הוא חזר למרכז הפוליטיקה הארצית ב-20 בינואר 1989, כשנבחר למנהיג המפלגה (ששינתה אז את שמה ל-"Partido Popular" - "המפלגה העממית" - PP) ויו"ר האופוזיציה, במקום מנואל פראגה. אסנאר כיהן בתפקיד זה עד היבחרו לראשות הממשלה שבע שנים מאוחר יותר. בשנתו האחרונה כיו"ר האופוזיציה, ב-19 באפריל 1995, ניסתה המחתרת הבסקית (ETA), לרצוח אותו, באמצעות פצצה שהונחה מתחת למכוניתו, אך הודות לשריון המכונית הוא ניצל ממוות.

ראש הממשלה

בבחירות הכלליות שנערכו בספרד ב-3 במרץ 1996 זכתה מפלגת PP ברוב יחסי, הקימה קואליציה עם מספר מפלגות קטנות, וב-4 במאי נבחר אסנאר לראשות ממשלת ספרד.

בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, הוא צירף את ספרד לאיחוד המונטרי האירופי, גוש האירו, ונקט לשם כך בשורת פעולות לצמצום הגירעון הממשלתי, למרות הפגנות נרחבות שאירגן כנגדו השמאל. הוא הפך את כיוונה של כלכלת ספרד, בשורת הפרטות של רכוש ממשלתי, שהולאם בשעתו על ידי הממשלות הסוציאליסטיות של פליפה גונסאלס קודמו. ההצלחה הכלכלית של מדיניותו גרמה לכך שבבחירות 2000 קיבלה ה-PP כ-45% מהקולות ורוב מוחלט בפרלמנט.

ב-2003 תמך אסנאר בצורה מלאה בנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש (הבן) ובראש ממשלת בריטניה טוני בלייר וצבא ספרד היה שותף מלא במלחמת עיראק, למרות הפגנות כנגד ההשתתפות במלחמה שהתרחשו בכל רחבי ספרד.

אסנאר הבטיח להסתפק בשתי קדנציות כראש ממשלה ועמד בהבטחתו. בבחירות הכלליות שנערכו בספרד במרץ 2004 הוא תמך במריאנו רחוי כיורשו, ונראה היה ש-PP עומדת לנצח שוב והוא יעביר אכן את הלפיד ליורשו המיועד; אלא שאז אירעו פיגועי 11 במרץ 2004 במדריד. באותו יום, שלושה ימים לפני מועד הבחירות, ביצעו טרוריסטים מוסלמים שפעלו בהשראת אל קאעידה, שרשרת של עשרה פיגועים בו-זמניים במערכת הרכבות של מדריד, הרגו 191 איש ושינו את התמונה גם מבחינה פוליטית. הממשלה הזדרזה להאשים את המחתרת הבסקית, ומשהתברר עוד לפני הבחירות עצמן, כי המבצעים הם מוסלמים, גרם הדבר לירידה חדה באמון של הספרדים בממשלתם. הטענה הייתה שזוהי נקמת המוסלמים בספרד על השתתפותה במלחמת עיראק לצד בריטניה וארצות הברית, וכי הממשלה ניסתה להסתיר זאת על ידי הטיית האשמה כלפי המחתרת הבסקית. מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית האופוזיציונית, שעמדה להפסיד בבחירות קודם לכן, ניצחה, וב-17 באפריל 2004 החליף מנהיגה חוסה לואיס רודריגס ספאטרו את אסנאר כראש ממשלת ספרד.

מרצה, סופר ופעיל פרו ישראלי

מיד עם תום כהונתו כראש ממשלה, ב-2004 מונה אסנאר למרצה באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון. הוא מנחה שם כיום מספר סמינריונים וקורסים, על פוליטיקה אירופאית בת זמננו, יחסים בינלאומיים בין אירופה לארצות הברית, מנהיגות פוליטית ועוד.

ב-2008 הוא מונה לדירקטור בתאגיד התקשורת "News Corporation" של רופרט מרדוק. הוא משמש כיועץ לגוף אירופאי חדש שנוסד ב-2006 על ידי בנק HSBC הלונדוני, "The European Business Awards", המיועד לקדם הצטיינות בקהיליית העסקים האירופאית. כמו כן הוא משמש כיועץ של "המועצה האירופאית לקידום סובלנות ופיוס" (European Council on Tolerance and Reconciliation), שנוסדה בפריז ב-2008 על ידי ראש ממשלת פולין לשעבר אלכסנדר קוושנייבסקי ונשיא הקונגרס היהודי האירופי ויאצ'סלב משה קנטור. אסנאר מכהן כחבר, מנהל או יועץ בגופים רבים נוספים.

אסנאר הגן על ישראל כנגד ההתקפות עליה בעקבות המשט לעזה (2010) והשתלטות שייטת 13 על האניה "מאווי מרמרה" ב-31 במאי 2010. בין השאר הוא אמר אז כי "העולם חייב לתמוך בישראל, משום שאם ישראל תיפול, כולנו ניפול. ישראל היא קו ההגנה הראשון של המערב". הוא אף תקף את טורקיה באותה הזדמנות על כך ש"שמה את ישראל במצב בלתי אפשרי, בו עליה לבחור בין ויתור על ביטחונה לבין ספיגת גינוי מהעולם"[2].

ביולי 2010 ייסד אסנאר ביחד עם שורת אישים אוהדי ישראל אחרים את "היוזמה של ידידי ישראל" - "Friends of Israel Initiative", שמטרתה להילחם בניסיונות לעשות דה-לגיטימציה למדינת ישראל ולפעול למען זכותה של ישראל לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים. בין היוזמים האחרים היו ואצלב האוול ראש ממשלת צ'כיה לשעבר, פיאמה נירנשטיין סגנית יו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט האיטלקי, מרצ'לו פארה לשעבר יו"ר הסנאט האיטלקי, אלחנדרו טולדו נשיא פרו לשעבר, דייוויד טרימבל זוכה פרס נובל לשלום ותומכי ישראל אחרים ממנהיגי אירופה, ארצות הברית והעולם. אירוע ההשקה של היוזמה התרחש בבניין הפרלמנט הבריטי, כשהמארחים היו "אגודת הנרי ג'קסון" וחבר הפרלמנט הבריטי היהודי, מטעם המפלגה השמרנית, רוברט חלפון[3].

באפריל 2011 קיבל אסנאר בניו יורק, ביחד עם נירנשטיין וג'ון בולטון, את פרס "CAMERA", בגין פעילותו למען ישראל (Emet Award).

ספריו

  • Libertad y solidaridad (1991)
  • La España en que yo creo (1995)
  • España: la segunda transición (1995)
  • Ocho años de Gobierno (2004)
  • Retratos y perfiles: de Fraga a Bush (2005)
  • Cartas a un joven español (2007)
  • España puede salir de la crisis (2009)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0