וילם ואן מארן
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. וילם גררדוס ואן מארן (בהולנדית: Wilhelm Gerardus van Maaren; 10 באוגוסט 1895 - 28 בנובמבר 1971) היה איש ניקיון שעבד בסניף אמסטרדם של חברת אופקטה. התפרסם בשל היותו החשוד העיקרי בהסגרת אנה פרנק ומשפחתה לשלטונות הכיבוש הנאציים בהולנד.
תקופת מלחמת העולם השנייה
בסניף חברת אופקטה ברחוב פרינסנחראכט 263, הסתתרו בשנות מלחמת העולם השנייה והשואה שתי משפחות יהודיות: משפחת פרנק (אנה והוריה אוטו פרנק ואדית פרנק ואחותה מרגוט פרנק), ומשפחת ואן-פלס, וכן יהודי נוסף בשם פרידריך פפר. מרבית העובדים בבניין, כולל יאן חיס, ויקטור קוגלר, מיפ חיס, בפ ווסקאול ויוהנס קליימן היו שותפים לסוד וסייעו בכלכלת המסתתרים. שותף נוסף לסוד היה אביה של בפ, יוהנס ווסקאול אשר היה המנקה במחסני החברה ובנה עבור היהודים את המסתור. באביב 1943 לקה ווסקאול בסרטן סופני, והחברה שכרה את שירותיו של ואן מארן כמנקה החדש.
בשל אופיו הערמומי, איש מהמסתתרים ומעובדי החברה לא חיבב את ואן מארן מההתחלה. הוא נהג לגנוב מוצרים, ומהר מאד החל לחשוד שיש דיירים סודיים בבניין. הוא בילה את רוב זמנו בניסיון לגלות מי מסתתר באגף הסודי של הבניין, ונהג להציב מלכודות קטנות כדי לגלות אם אנשים מסתובבים בו בלילות.[1] אנה פרנק מזכירה אותו בתיעוב מספר פעמים ביומנה.
בסביבות מאי או יוני 1944 הודיע ואן מארן לידידו, למרט הרטוך, שהוא יודע שיהודים מסתתרים בפרינסנחראכט 263. ב-4 באוגוסט של אותה שנה, קיבל קצין האס אס יוליוס דיטמן מידע טלפוני על היהודים המסתתרים. חוליה של מתנדבים הולנדים בפיקוד קרל זילברבאואר הופיעה בפרינסנחראכט ועצרה את כל הקבוצה. כולם נספו, במחנות השמדה, למעט אוטו פרנק.
על פי עדויות מסוימות, ואן מארן היה מבולבל כאשר הופיעו מתנדבי משטרת הסדר, אם כי על פי עדויות אחרות הוא הצביע לזילברבאואר על המקום המדויק שבו הסתתרה משפחת פרנק.[1] מנגד, מיפ חיס העידה שהוא סייע לה לאסוף מהרצפה את דפי יומנה של אנה פרנק ולהסתיר אותם.
האשמה
יוליוס דיטמן התאבד ב-1945, ולקח עמו לקבר את זהותו של המלשין. החשד נפל מיד על ואן מארן, שנחקר ב-1948. בחקירה, מסרו עובדי הבניין עדויות על התנהגותו המחשידה, כמו גם על מנהגו לפזר מלכודות ברחבי המחסן. מיפ חיס אף טענה שהוא התרברב באוזניה פעם שיש לו קשרים בגסטאפו.[1] ואן מארן הודה שחשד שקורה בבניין דבר מה מוזר, אולם לא ידע כלל כי מסתתרים בו אנשים. הוא טען שפיזר את המלכודות רק כדי לתפוס פורצים שנהגו לפשוט על המחסן. טענה זו לא התקבלה בידי החוקרים, ומקובל כיום להאמין שוואן מארן כן ידע על המסתתרים. עם זאת, לא נמצאו הוכחות חותכות לכך שהוא אכן הסגיר אותם לידי הנאצים. בהליך משפטי שנערך בשנת 1949 זוכה ואן מארן מכל אשמה.
ב-1963 איתר צייד הנאצים שמעון ויזנטל את קרל זילברבאואר, אולם הוא לא ידע מי היה המלשין. מעצרו של זילברבאואר, גרמו לפתיחה מחדש של התיק, וואן מארן נחקר בשנית. גם הפעם לא נמצאו עדויות לכך שהוא היה הבוגד. כמו כן לא נמצאו עדויות לכך שהוא שנא יהודים או את משפחת פרנק. מיפ חיס חזרה בה באמונתה שוואן מארן היה הבוגד, והודתה שרק התנהגותו הלא-סימפטית גרמה לה לחשוב כך. אוטו פרנק גם כן יצא נגד האשמתו של ואן מארן, אולם בראיון אחר כן רמז שהוא היה הבוגד.[1] ואן מארן המשיך לטעון לחפותו עד מותו באמסטרדם ב-28 בנובמבר 1971.
עד היום לא הוכח בוודאות מי היה המלשין. חשודים נוספים הם לני הרצוג, טוני אהלרס, ונלי ווסקאול (אחותה של בפ). יש אף הטוענים שמשפחת פרנק נתפסה באקראי במהלך פשיטה למציאת תלושי מזון או בעבירות מנהליות אחרות הקשורות לאישורי עבודה.