ויטקוס
.jpg) | |
| האתר הארכאולוגי ויטקוס (רוסאספטה) | |
| מידות | |
|---|---|
| גובה מעל פני הים | 2,980 מטר |
| היסטוריה | |
| תרבויות | אינקה |
| נבנה | 1450 |
| ננטש | 1572 |
| סוג | יישוב |
| אתר ארכאולוגי | |
| מצב | חורבות |
| גישה לציבור | כן |
| מיקום | |
| מדינה |
 פרו |
| מיקום | מחוז קוסקו |
| קואורדינטות | 13°05′54″S 72°55′55″W / 13.098333°S 72.931944°W |
|
לאחר הגעתנו לוויטקוס, עיירה במרחק שלושים ליגות מקוסקו, אנו, האנשים שליוו את אבי, נטלנו הפסקה מתוך כוונה להישאר ולנוח שם כמה ימים. לאבי נבנה בית מגורים, שכן הבתים שכבר היו שם היו שייכים לאבותיי פאצ'אקוטי , טופאק אינקה יופאנקי, ואיינה קאפאק ואחרים, שאת גופותיהם שמנו שם. |
| טיטו קוסי יופאנקי, בנו של מאנקו אינקה |
ויטקוס (בקצ'ואה: Vitcos) היה אתר מגורים של אצילי האינקה ומרכז טקסי של מדינת נאו-אינקה (1537–1572). האתר הארכאולוגי של ויטקוס העתיקה, הנקרא רוסאספטה (Rosaspata), נמצא בנפת וילקבמבה (Vilcabamba) של של הפרובינציה לה קונבנסיון (אנ') במחוז קוסקו שבפרו. החורבות נמצאות על רכס המשקיף על המפגש של שני נהרות קטנים והכפר פוקיורה (Pucyura). בני האינקה כבשו את וילקבמבה, האזור בו שוכנת ויטקוס, בערך בשנת 1450 לספירה, והקימו מרכזים במאצ'ו פיצ'ו, צ'וקקיראו, ויטקוס ווילקבמבה.[1] ויטקוס הייתה לעיתים קרובות מקום מגוריהם של שליטי מדינת נאו-אינקה עד לכיבוש הספרדי של המעוז האחרון של בני האינקה ב-1572.
מיקומה של ויטקוס נשכח מאוחר יותר עד 1911 כאשר החוקר היירם בינגהאם השלישי זיהה את החורבות שהיו מוכרות לפרואנים המקומיים כרוסאספטה (בקצ'ואה: Rusaspata) בתור ויטקוס העתיקה.[2] חורבות המרכז הטקסי של האינקה של ניוסטה היספאנה (אנ') ("הסלע הלבן") נמצאות כקילומטר אחד דרומית לארמון האינקה שהוא המאפיין הבולט של רוסאספטה.
היסטוריה
אזור הפרובינציה לה קונבנסיון בה שוכנת ויטקוס מבותר ביותר, הוא משתרע על המורדות הצפון-מזרחיים של הרי האנדים ומשתפל עד לאגן האמזונאס. השטח כולל הרים מכוסי שלג, יערות, ג'ונגל של הרמות הנמוכות ונהרות השוצפים בקניונים עמוקים. הגישה והתעבורה בתוך האזור היו קשים ועתידים להקשות על מאמצי הספרדים להרוס את המאחזים האחרונים של אימפריית האינקה.
בני האינקה כבשו את אזור וילקבמבה בערך משנת 1450 לספירה, והקימו מרכזים מרכזיים במאצ'ו פיצ'ו, צ'וקקיראו, ויטקוס ווילקבמבה. לפיכך, בני האינקה הכירו את האזור כאשר קיסר האינקה, מאנקו אינקה יופאנקי, ניצח בקרב אויאנטאיטמבו את הספרדים ובני בריתם האינדיאנים בינואר 1537. למרות הניצחון היה מאנקו תחת איום צבאי ספרדי. הוא החליט שאויאנטאיטמבו קרובה מדי לקוסקו שבשליטת הספרדים, והוא נסוג מערבה למרכז האינקה בוויטקוס. דייגו דה אלמגרו שלח את הסגן שלו, רודריגו אורגונייס (אנ'), לרדוף אחריו עם 300 ספרדים ובני ברית אינדיאנים רבים. אורגונייס כבש את ויטקוס ביולי 1537, בזז אותה ולקח שבויים רבים, אך מאנקו נמלט.
בשנת 1539 שרד מאנקו אינקה פשיטה נוספת של הספרדים בפיקודו של גונסאלו פיסארו (אנ') שכללה חיל משלוח ובו 300 חיילים ספרדים ובני ברית אינדיאנים. הספרדים והאינקה נלחמו בקרב בוואיינה פוקארה (Huayna Pukara - מבצר ואיינה), ממערב לוויטקוס, וכ-22 קילומטרים מווילקבמבה. מספר ספרדים ואינדיאנים נהרגו, אך מאנקו שוב נמלט. פיסארו שהה באזור יותר מחודשיים בחיפוש אחר מאנקו ללא הצלחה, אך לכד את אשתו הראשית של מאנקו, קורה אוקיו (Cura Ocllo). הספרדים כתבו על האזור ש"דרושים משאבים גדולים כדי לחדור לחבל ארץ זה. זה יכול להיעשות רק עם הוצאה גדולה מאוד". הספרדים לא ניסו לשלוח עוד משלחת צבאית גדולה עד 1572. כפי שהראו שתי הפשיטות הספרדיות, ויטקוס הייתה נגישה לספרדים ומאנקו פיתח את וילקבמבה כמקלט מרוחק יותר. עם זאת, לאורך העשורים שבהם שרדה מדינת הנאו-אינקה, המשיכה ויטקוס להיות מקום מגוריהם של קיסרי האינקה ואתר של טקסים דתיים רבים, במיוחד במקדש הסמוך של ניוסטה היספאנה (יורק רומי (Yurak Rumi), הנקרא גם "הסלע הלבן").[3] בני האינקה העדיפו את ויטקוס כמקום מגורים בגלל גובהה מעל פני הים (2,980 מטר) מאשר את וילקבמבה (1,450 מטר), בדומה לביתם המקורי של האינקה ברמות הגבוהות.[4]
.jpg)
ניסיונות ספרדים לכבוש את וילקבמבה נעצרו בגלל לוחמה פנימית בין הספרדים. קבוצה של שבעה עריקים ספרדים, כולל הרוצח של פרנסיסקו פיסארו, מצאה מקלט אצל מאנקו אינקה. ב-1544, הם רצחו אותו בוויטקוס בניסיון לקבל חנינה מהכתר הספרדי. הספרדים נמלטו, אך השומרים של מאנקו רדפו והרגו אותם. העשורים שלאחר מותו של מאנקו היו ברובם שלווים, שכן בני האינקה שרדו במקומות הנידחים של האימפריה שלהם בזמן שהספרדים גיבשו את הכיבוש במקומות אחרים.
בשנת 1570, היחסים בין הספרדים לאינקה היו ידידותיים מספיק כדי ששני נזירים קתולים הורשו להתיישב בכפרים ליד ויטקוס. הנזירים גמלו למארחים שלהם כשהובילו את קהילתם בהתקפה ששרפה את מקדש נויסטה היספאנה. אחד הכמרים גורש. השני נרצח על ידי בני האינקה, לאחר שהואשם שהרעיל את הקיסר טיטו קוסי יופאנקי, בנו של מאנקו אינקה. אחיו של טיטו קוסי, טופאק אמארו, הפך לקיסר.
טופאק אמארו היה עוין הרבה יותר לספרדים מאשר טוטי קוסי ותומכיו הרגו שליח שנשלח על ידי המשנה למלך של פרו פרנסיסקו דה טולדו. בתגובה הורה טולדו על פלישה לווילקבמבה על ידי שני צבאות הכוללים יותר מ-300 ספרדים ו-2,000 בעלי ברית, כולל 500 קניארים, בעלי ברית ותיקים של הספרדים. ביוני 1572, הכוח הספרדי נחל הצלחה, כבש את ויטקוס, ווילקבמבה, לכד את הקיסר טופאק אמארו ושם קץ למדינת נאו-אינקה.
הגילוי מחדש
מיקומה של ויטקוס נשכח במאות השנים שלאחר כיבוש האינקה. במשלחתו בשנת 1911 חיפש היירם בינגהאם השלישי את וילקבמבה, הבירה האחרונה של האינקה. בעקבות תיאורים שהשאירו כובשים שונים, הוא נתקל באתר שנקרא "רוסאספטה" על ידי כפריים מקומיים. באמצעות אותם תיאורים שהובילו אותו לשם, הוא הצליח לקבוע שהוא אכן הגיע לארמון של ויטקוס ולאורקל של ניוסטה היספאנה, הנקרא גם צ'וקיפאייטה (Chuqip'allta). לאחר מיפוי שטחי של שני האתרים הוא המשיך בחיפוש אחר העיר האחרונה של האינקה. כשידע בערך היכן ביחס לוויטקוס הוא עשוי למצוא את וילקבמבה, הוא המשיך במה שלדעתו הייתה, ובפועל אכן הייתה, הדרך אל המטרה שלו, והוא גם גילה מחדש וגם זיהה נכון גם את ויטקוס וגם את וילקבמבה.
בשנות ה-80 של המאה ה-20, הובילה מחקריו של וינסנט לי (Vincent Lee) בווילקבמבה למציאתם ולתיאורם של יותר משלושים בניינים ומבנים מתוכננים בצד המזרחי של הגבעה שבין ויטקוס לצ'וקיפייטה. בין אלה ניתן למצוא קלנקות (בתי מפגש), מספר קולקות (מחסנים) ואושנו גדול (במת תצפית דתית), כמו גם טרסות ושבילים בנויים.
חורבות רוסאספטה
ויטקוס ניצבת בצד הצפוני של הגבעה בין הכפרים המודרניים ואנקאקייה (Huancacalle) ופוקיארה (Pucyara), והיא החלק העיקרי של מתחם המכסה את כל הגבעה וחלקים מהעמקים מדרום וממזרח. מדרום לגבעה יש שוכנת ניוסטה היספאנה הקרויה גם צ'וקיפאייטה והסלע הלבן, אבן ענקית מגולפת שנאמר כי היא אורקל אינקה, וסדרה של טרסות המשתרעות לאורך הצד המזרחי של הגבעה בתוך העמק, שמשערים שהיו גינות נוי או גנים טקסיים.
הארמון עצמו מורכב משתי קבוצות של מבנים. הקבוצה העליונה מורכבת משמונה חדרים גדולים, המסודרים בארבעה זוגות של שני חדרים גב אל גב, כולם מחוברים בקיר חיצוני משותף. לקיר המשותף פתחים המובילים למעברים בין הזוגות. לכל חדר שלושה פתחים לחלק החיצוני של הקיר המשותף, אך אין פתחים לאף אחד מהחדרים שמאחורי המעברים בין ארבעת הזוגות. לכל זוג חדרים היה גג משותף.
מצפון לקבוצה העליונה קיר טרסה, שמתחתיו קבוצת המבנים התחתונה. קבוצה זו מורכבת מתריסר מבנים או יותר המסודרים סביב חצר פתוחה. מספר המבנים המדויק בקבוצה זו אינו ברור, שכן מצבה גרוע משמעותית מהקבוצה העליונה.
לפי המדידות של בינגהאם אורכו של בית המגורים המלכותי היה 245 רגל (74.6 מטרים) ורוחבו 43 רגל (13.1 מטרים). הוא הצהיר: "לא היו חלונות, אבל הוא היה מואר בשלושים פתחים, חמישה עשר מלפנים ומספר זהה מאחור". הוא המשיך ואמר, "הוא הכיל עשרה חדרים גדולים, מלבד שלושה מסדרונות העוברים מלפנים לאחור". המשקופים היו עשויים מגוש מוצק של גרניט לבן. מול הארמון הארוך, מדד בינגהאם מבנה באורך 78 רגל (23.7 מטרים) ורוחב של 25 רגל (7.62 מטרים), "המכיל דלתות משני הצדדים, ללא נישות וללא עדות לביצוע קפדני".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Bauer, Brian S., Halac-Higashimori, Madeleine, and Cantarutti, Gabriel E. (2013), Voices from Vilcabamba: Accounts Chronicling the Fall of the Inca Empire,, Boulder: University Press of Colorado, p. 4
- ^ MacQuarrie, Kim. The Last Days Of The Incas (p. 403). Little, Brown Book Group. Kindle Edition.
- ^ Bauer, Brian S., Araoz Silva, Miriam Dayde, Burr, George s. (2012), "The Destruction of the Yurak Rumi Shrine (Vilcabamba, Cusco Department), Andean Past 10, p. 196
- ^ MacQuarrie, Kim (2007), The Last Days of the Incas, New York: Simon and Schuster, pp. 307-308
34043581ויטקוס