גוטייה הרביעי מבריין
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה. גוטייה הרביעי מבריין מכונה גם "הגדול" (צרפתית: Gauthier IV "le Grand" de Brienne; 1205-1244) היה אציל צרפתי, נשא בתואר הרוזן מבריין. בילה את מרבית ימי חייו כאציל בממלכת ירושלים הצלבנית ונרצח בשבי המצרי בשנת 1244.
תולדות חייו
גוטייה הרביעי מבריין היה בנו של גוטייה השלישי מבריין שבצרפת, מנישואיו לאלווירה מרוזנות לצ'ה שבאיטליה. הוריו היו גולים פוליטיים בצרפת לאחר שכיסא המלוכה של סיציליה הנורמנית ובעקבותיו כל הנחלות הנורמניות באיטליה נתפסו על ידי פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה". במהלך הקרבות על התואר נפצע גוטייה השלישי, נתפס על ידי שליחי הקיסר, נאסר ומת בכלא ביולי 1205.[1]
גוטייה הרביעי נולד בסמוך למות אביו וקיבל את תואר הרוזן של בריין בירושה,[2] אימו נישאה בשנית והוא יצא לארץ הקודש שם שימש דודו ז'אן דה בריין כשליט של ממלכת ירושלים לצידה של אשתו מריה ממונפראטו.
בשנת 1221 - ככל הנראה לאחר שובו של זאן דה בריין לארץ הקודש מהפיאסקו של מסע הצלב החמישי הוא קיבל את הנחלה והתואר של רוזן יפו ואשקלון ולאחר מכן, בשנת 1233 נישא למריה מקפריסין בתו של המלך הצלבני של האי הוגו הראשון.[3] בשנת 1225 ויתר ז'אן דה בריין על שליטתו בממלכה הצלבנית - כעוצר בעבור בתו איזבל השנייה, מלכת ירושלים אך שינוי זה שהוציא מהמפה הפוליטית של ממלכת הצלבנית את פטרונו ומיטיבו לא שינה את מעמדו של גוטייה הרביעי שנשאר אחד מהברונים החשובים בממלכת ירושלים.
מסע הצלב של הברונים
מסע הצלב של הברונים יצא מאירופה לאחר מסע הצלב השישי ביוזמת האפיפיור גרגוריוס התשיעי. המסע כלל כ-1500 אצילים צרפתיים ובראשם תיבו הראשון משאמפן וברי שהיה גם מלך נאוורה על פי נישואין וידוע גם כתיבו מנאוורה - אדונו הפיאודלי של גוטייה הרביעי שנשא גם את תואר רוזן בריין. ביום ה-1 בספטמבר 1239 נחת הצבא הצלבני של מסע הצלב של הברונים בעכו וחנה מחוץ לחומות העיר. במחנה התנהלו דיונים לגבי המהלכים הצבאיים העתידיים ודרכי פעולה אפשריות. לאחר התייעצות עם הבכירים שבאצילי הצלבנים בארץ ישראל - ובהם גוטייה הרביעי - ראשי הכנסייה הלטינית המקומית וראשי המסדרים הצבאיים הוחלט לנוע דרומה ולבצר את אשקלון.
קרב בית חאנון
ערך מורחב – קרב בית חאנון
כבר בשלב התנועה דרומה התברר לאצילים המקומיים כי הם עומדים בפני עימות עם צבא מצרי גדול וייעצו שלא להיכנס לקרב שתוצאתו איננה ניצחון בטוח ולבצע נסיגה בדרך ממנה הגיע הצבא - שעדיין הייתה פתוחה. האבירים הצרפתיים גרסו כי יש להשאר ולהילחם בנימוק שנסיגה תותיר את החיילים הרגלים ללא הגנה ונתונים לרחמי הצבא המצרי. האבירים הצלבניים המקומיים בראשות גוטייה הרביעי מבריין ועימם הדוכס מבורגונדי רכבו צפונה לכוון אשקלון כשהם מבטיחים להזעיק תגבורת.[4] כך נמלט גוטייה הרביעי מנפילה בשבי או מוות בתבוסה הקשה שהביאה להשמדת הצבא הצלבני בקרב בית חאנון.
מסע הצלב של ריצ'רד מקורנוול
מעמדו של גוטייה הרביעי התחזק עם התרחבות נחלתו כאשר ריצ'רד מקורנוול אחיו של מלך אנגליה הנרי השלישי שנחת בחופי עכו באוקטובר של 1240. ריצ'רד מקורנוול החל לבנות מחדש את ביצורי אשקלון שנהרסו עוד בידי צלאח א דין לאחר קרב קרני חיטין. שיקום ביצורי העיר היה איום לא מרומז, שהונח לפתחו של הסולטאן המצרי והביא את שליט מצרים לשולחן המשא ומתן. משא ומתן זה הביא עם סיומו נכסים טריטוריאליים לידי הצלבנים בכל הארץ הכלל והרחיב את תחומי הרוזנות של גוטייה הרביעי.
קרב הירביה
- ערך מורחב – קרב הירביה
בתוקף מעמדו בממלכת ירושלים וכשליט של דרום ארץ ישראל עמד גוטייה הרביעי ולצידו פיליפ ממונפורט, ששימש כקונטאבל ממלכת ירושלים. בראש הצבא המאוחד של הצלבנים והנסיכים האיוביים של סוריה ועבר הירדן בקרב הירביה שנערך דרומית לאשקלון.
ביום 4 באוקטובר 1244 יצא הצבא הנוצרי המאוחד מעכו לכוון עזה. הצבא כלל את האבירים הארץ ישראליים וצבאות המסדרים הצבאיים. במועצת מלחמה באשקלון נפגשו הצלבנים עם הצבאות של שליט חומס אל מנסור - שייצג גם את שליט דמשק ושליט של עבר הירדן אלנאסר דאוד.[5]
אל מנסור הציע לבצר את העמדות של הצבא המאוחד ולהמתין מתוך תקווה כי המצרים יאלצו לסגת משדה הקרב או לחלופין שהצבא המצרי יתקוף ראשון את קווי ההגנה וכשתישבר התקפתם יוכלו בני הברית לשבור את הצבא המצרי. הדעה הצלבנית, שגרסה כי יש להביא הכרעה בשדה הקרב הפתוח, היא שננקטה - ב-17 באוקטובר נפגשו הצבאות היריבים - בתוצאות קטסטרופליות שהביאו להשמדה מוחלטת של הצבא הצלבני. בספרו של יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל מציין ההיסטוריון כי הוא מעריך את מספר האבירים שנהרגו בקרב ב 2000 ואת מספר החיילים הרגלים שנהרגו ב 10,000. בספר מצוין כי מכלל האבירים 50 הצליחו להימלט משדה הקרב. ובהמשך מציין הכותב כי 100 לוחמים נוספים ברחו משדה הקרב עם פיליפ ממונפור[6] בספר לא מצוין מספר הצלבנים שנלקחו בשבי. מתיה פריס מספר[7] כי מספר אצילים צלבניים נפלו בשבי ובראשם מפקד הצבא וגוטייה הרביעי נפלו בשבי המצרים.
שבי ומוות
בני בריתם של המצרים בקרב הירביה - החואריזמים, נעו במהירות לאחר הקרב בניסיון לנצל את שבירת כוחם הצבאי של הצלבנים ולתפוס מבצרים צלבניים שנותרו ללא חיל מצב ראוי לשמו. הם הופיעו מול חומות יפו והציגו בפני מגיני העיר את גוטייה הרביעי מתוך תקווה כי הם יהיו מוכנים להחליף את אדון העיר בעיר עצמה. למרות העינויים שעבר מול החומות הורה גוטייה הרביעי לנתיניו שלא להיכנע[8] וכך ניצלה העיר מכיבוש וככל הנראה מטבח כללי - אם לשפוט מגורל תושבי ירושלים שנכבשה זמן קצר לפני כן.
בהיותו חסר ערך כשבוי וללא תקווה לשחרור תמורת כופר נפש הועבר גוטייה הרביעי לידי המצרים. מועד העברה זו איננו ידוע אך אין ספק כי הוא היה בידי המצרים לפני תבוסת החואריזמים בשנת 1246 לצבאות האיוביים של דמשק.[9] בכלא המצרי, נרצח גוטייה הרביעי על ידי שליחים של סוחרים מוסלמים שאת רכושם שדד בעבר - עיסוק נפוץ אצל אצילים צלבנים. הצלבן וההיסטוריון הצרפתי ז'אן דה ז'ואנוויל מספר כי הרוצחים היו שליחי הקדושה שנשלחו להעלות את גוטייה הרביעי לדרגת מרטיר - על רקע חייו הטרגיים ונכונותו להקרבה עצמית.[10]
על פי גרסה אחרת[11] נהרג גוטייה הרביעי בעת ריב על מהלך משחק שחמט מול אמיר מוסלמי - מצרי.
עם מותו עברה רוזנות יפו- אשקלון הצלבנית לשליטת ז'אן ד'איבלין - מבצרו איבלין - כיום יבנה היה מרכז של נחלה וסלית של הרוזנות.
משפחה
לגוטייה הרביעי ואשתו נולדו שלושה ילדים
- ז'אן השני מבריין נולד בשנת 1234. עם מות אביו קיבל בירושה את נחלתו ותוארו כרוזן בריין אך העדיף לחיות בקפריסין בקרב בני משפחתו מצד אימו. בשנת 1255 התחתן עם מריה מטיוסי (צרפתית: Thieusies) לזוג לא נולדו ילדים, ועם מותו בשנת 1261 עבר התואר לאחיו הוגו.
- הוגו הראשון מבריין. נולד בשנת 1240. עם מותא אחיו הוא ירש את התואר רוזן בריין. בהיותו בן מצד אימו, למשפחת המלוכה הצלבנית של קפריסין הוא ניסה לתבוע את כתר המלוכה ומשנכשל איבד עניין בפוליטיקה של הממלכות הצלבניות והתרכז בזכותו לכיסא של רוזנות טאראנטו ורוזנות לצ'ה הנורמנית שבאיטליה. לצורך זה הוא חבר לשארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה ושימש כמפקד בצבאו. עבור שירות זה הוחזרו לו נחלות סבו גוטייה השלישי בטרנטו. עם מותו של שארל הראשון שימש הוגו כמפקד בצבא של שארל השני, מלך נאפולי ומת בקרב בסיציליה ביום 8 באוגוסט 1296.
- אימרי דה בריין, תאריך לידה לא ידוע, נפטר בשנת 1261.
לקריאה נוספת
- יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל ובתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית
- יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985
- Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 מסת"ב 0521061628
הערות שוליים
- ^ Kenneth Baxter Wolf. The Poverty of Riches: St. Francis of Assisi Reconsidered. Oxford University Press US, 2005 מסת"ב 0195182804, page 30
- ^ Widows: Webster's Quotations, Facts and Phrases. ICON Group International, Inc., 2008 מסת"ב 0546657672 page 50,
- ^ Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades. Harvard University Press, 2006 מסת"ב 0674023870 page 765
- ^ http://www.tc.umn.edu/~cmedst/gmap/uploaded/The%20Crusades%20of%201239%20to%2041%20and%20Their%20Aftermath.pdf
- ^ http://www.archive.org/details/geschichtedesk00rhuoft
- ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963 עמוד 300
- ^ http://monsalvat.globalfolio.net/frglorios/glory.htm?/frglorios/ricarstvo1/tampl_matthew_paris.htm
- ^ Caroline Smith. Crusading in the age of Joinville. Ashgate Publishing, Ltd., 2006 מסת"ב 0754653633 page 143
- ^ Jaffa: Webster’s Quotations, Facts and Phrases. ICON Group International, Inc., 2008 מסת"ב 0546665535 page 23
- ^ Caroline Smith. Crusading in the age of Joinville. Ashgate Publishing, Ltd., 2006 מסת"ב 0754653633 page 143
- ^ Louis de Mas Latrie, L'île de Chypre : sa situation présente et ses souvenirs du Moyen-Âge, 1861
31060635גוטייה הרביעי מבריין