ואנג ג'ינג-ויי
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה. ואנג ג'ינג-ויי (באנגלית: Wang Jingwei; 4 במאי 1883 - 10 בנובמבר 1944), נולד כוואנג ז'אומינג, אך ידוע בעיקר בשם העט שלו "ג'ינג-ויי", היה פוליטיקאי סיני. היה בתחילת דרכו חבר באגף השמאלי של הקוומינטנג (KMT), והוביל ממשלה בווהאן נגד ממשלת הימין, אך מאוחר הפך לאנטי קומוניסטי לאחר כישלון מאמציו לשתף פעולה עם המפלגה הקומוניסטית הסינית. האוריינטציה הפוליטית שלו פנתה ימינה לאחר ששיתף פעולה עם היפנים.
ואנג היה מקורב לסון יאט-סן בעשרים השנים האחרונות לחייו של סאן. לאחר מותו של סאן, ואנג ניהל מאבק פוליטי עם צ'יאנג קאי שק על השליטה בקוומינטנג, אך הפסיד. ואנג נשאר בתוך הקוומינטנג, אך המשיך להתווכח עם צ'יאנג עד פרוץ מלחמת סין–יפן השנייה ב-1937, ולאחר מכן הוא קיבל הזמנה מהאימפריה היפנית להקים ממשלת משתפתי פעולה שנתמכת ביפן, בעיר נאנג'ינג. ואנג כיהן כראש המדינה של ממשלת הבובות היפאנית עד מותו, זמן קצר לפני תום מלחמת העולם השנייה. אף על פי שהוא נחשב עדיין לתורם חשוב במהפכת שינהאי, שיתוף הפעולה שלו עם יפן הקיסרית הוא נושא לוויכוח אקדמי, הניתוחים האופייניים מתייחסים אליו כבוגד.
ילדות וחינוך
הוא נולד בסאנשוי, גואנגדונג. ואנג נסע ליפן כסטודנט בחסות ממשל שושלת צ'ינג ב-1903. כאיש צעיר, ואנג האשים את שושלת צ'ינג בפיגור של סין, וחוסר האונים שלה להדוף את ניצולה על ידי המעצמות האימפריאליסטיות המערביות. עוד ביפן, ואנג התחיל לסמוך על סאן יאט-סן, והפך מאוחר יותר לאחד החברים החשובים ביותר של הקוומינטנג. הוא היה בין הלאומנים הסינים ביפן שהושפעו מהאנרכיזם הרוסי ופרסם כמה מאמרים בכתבי עת של האנרכיסטים הסיניים בפאריס.[1]
קריירה מוקדמת
בשנים שקדמו למהפכת שינהאי בשנת 1911, היה ואנג פעיל בהתנגדות לממשלת צ'ינג. ואנג נודע בתקופה זו כנואם מצוין, ותומך נלהב בלאומיות הסינית. הוא נכלא על שתכנן את רצח של יורש העצר, הנסיך צ'ון, והודה באשמתו במשפט. הוא נשאר בכלא עד למרד ווצ'אנג והפך לגיבור לאומי עם שחרורו.[2]
במהלך המהפכה של שינהאי ולאחר מכן, חייו הפוליטיים של ואנג מתאפיינים בהתנגדותו לאימפריאליזם המערבי. בראשית המאה העשרים הוא החזיק בכמה משרות בממשלת המהפכה של סון יאט-סן בגואנגג'ואו, והיה היחיד מבין חבריו של סאן שליווה אותו לנסיעות מחוץ לתחום הקוומינטנג בחודשים שקדמו למותו של סאן.
הוא נחשב לאחד המתמודדים העיקריים להחליף את סאן כמנהיג, אבל בסופו של דבר איבד שליטה על המפלגה והצבא לצ'יאנג קאי שק.[3] ואנג איבד לחלוטין את השליטה במפלגה ב-1926, ונשלח עם משפחתו ל״חופשה באירופה״. באותו הזמן ציאנג קאי צ'ק נלחם בקומוניסטים, והוא חשש שוואנג יטרפד את מהלכיו כי ראה בוואנג אוהד השמאל.[4]
מנהיג ממשלת ווהאן
במהלך המשלחת הצפונית, ואנג היה הדמות המובילה בקוומינטנג שקרא להמשך שיתוף הפעולה עם המפלגה הקומוניסטית הסינית. אף על פי שוואנג שיתף פעולה עם הקומוניסטים הסיניים בווהאן, הוא התנגד באופן פילוסופי לקומוניזם והתייחס בחשד ליועצי הקומינטרן. הוא לא האמין שקומוניסטים יכולים להיות פטריוטים אמיתיים או לאומנים סיניים אמיתיים.[5]
בתחילת 1927, זמן קצר לפני שצ'יאנג כבש את שאנגחאי והעביר את הבירה לנאנג'ינג, סיעתו של ואנג הכריזה על בירת הרפובליקה כווהאן. בעודו מנסה להנהיג את הממשלה מווהאן, ואנג היה בשיתוף פעולה הדוק עם דמויות קומוניסטיות מובילות, כולל מאו דזה-דונג, צ'ן דו-שיו ובורודין. מאוחר יותר האשים ואנג את כישלון ממשלת ווהאן באימוץ יתר על המידה של סדר היום הקומוניסטי. ממשלתו של ואנג התנגדה לצ'יאנג קאי-שק, שהיה בעיצומו של טיהור דמים של קומוניסטים בשאנגחאי.
צ'יאנג קאי-שק כבש את שאנגחאי באפריל 1927, והחל בדיכוי דמים של קומוניסטים החשודים ב"טרור הלבן". בתוך שבועות ספורים לאחר דיכוי הקומוניסטים בשאנגחאי, הותקפה ממשלת השמאל של ואנג על ידי משטר הקוומינטנג והתפוררה, והותירה את צ'יאנג כמנהיגה הלגיטימי היחיד של הרפובליקה. כוחות צ'יאנג כבשו שטחים שנשלטו בעבר על ידי ואנג, וביצעו מעשי טבח של קומוניסטים חשודים באזורים אלה. סביב צ'אנגשה לבדה, למעלה מעשרת אלפים בני אדם נהרגו בעשרים יום. מתוך חשש מעונש כקומוניסטי, הביע ואנג בפומבי אמונים לצ'יאנג ונמלט לאירופה.[6]
בממשלת צ'יאנג
ערך מורחב – ממשלת ואנג ג'ינג-ויי
ב־1931 הצטרף ואנג לממשלה נגד צ'יאנג בגואנגג'ואו. לאחר שצ'יאנג הביס את המשטר הזה, וונג השלים עם ממשלת נאנג'ינג של צ'יאנג והפך לדמות פוליטית בולטת במשך רוב העשור. ואנג מונה לראש הממשלה בדיוק כשהחל הקרב בשאנגחאי (1932). היו לו סכסוכים תכופים עם צ'יאנג והוא ניסה להתפטר במחאה כמה פעמים.
.svg)
כתוצאה ממאבקי הכוח הללו בתוך הקוומינטנג, נאלץ ואנג לבלות את רוב זמנו בגלות. הוא נסע לגרמניה וקיים קשר עם אדולף היטלר. כמנהיג הפלג השמאלי של הקוומינטנג ואדם שהיה קשור קשר הדוק עם ד"ר סאן.
צ'יאנג רצה שוואנג יכהן בממשלה גם כדי להגן על המוניטין ה"מתקדם" של ממשלתו, אשר מנהלת מלחמת אזרחים עם הקומוניסטים. בדרך זו חשב ציאנג להגן על ממשלתו מפני ביקורת ציבורית נרחבת על מדיניותו: קודם להביס את הקומוניסטים, ולאחר מכן להתעמת עם יפן. למרות העובדה שוואנג וצ'יאנג לא אהבו ולא האמינו זה בזה, צ'יאנג היה מוכן לעשות פשרות כדי לשמור על ואנג כראש ממשלה.[7] ואנג וצ'יאנג היו שונים בדעתם - וואנג היה פסימי מאוד לגבי היכולת של סין לנצח במלחמה הבאה עם יפן והתנגד לבריתות עם כל המעצמות הזרות אם תפרוץ המלחמה.
בהיותו מתנגד לכל מאמץ שיכפיף את סין ליפן, ראה ואנג את המעצמות כברית המועצות, הממלכה המאוחדת וארצות הברית כאיום דומה על סין. הוא טען כי על סין להביס את יפן לבדה, אם הם רוצים לשמור על עצמאותם. אבל בו בזמן, האמין ואנג כי סין מפגרת מבחינה כלכלית כדי לנצח במלחמה את יפן, אשר עברה מודרניזציה אגרסיבית מאז 1867 . לפיכך הפך לסנגור של הימנעות ממלחמה עם יפן כמעט בכל מחיר וניסה לנהל משא ומתן על הסכם עם יפן אשר ישמור על עצמאותה של סין.[8]
צ'יאנג האמין כי אם תוכנית המודרניזציה שלו תתבצע, סין תנצח במלחמה הבאה, ואם תבוא המלחמה לפני שתוכניות המודרניזציה שלו תושלם, הוא יהיה מוכן להתקשר עם כל כוח זר להביס את יפן אפילו עם ברית המועצות הסובייטית, שתמכה בקומוניסטים הסינים במלחמת האזרחים. צ'יאנג היה אנטי-קומוניסט הרבה יותר מאשר ואנג, אבל צ'יאנג היה גם "ריאליסט" כשהכריז על עצמו כבעלת ברית עם ברית המועצות. בטווח הקצר, ואנג וצ'יאנג הסכימו על המדיניות של "פיוס פנימי תחילה, אחר כך התנגדות ליפן".[9]
האפקטיביות של הקוומינטנג נפגעה ללא הרף על ידי מנהיגות לא מגובשת, ומאבקים אישיים, כמו בין ואנג לצ'יאנג. בדצמבר 1935 עזב ואנג לצמיתות את ראשות הממשלה לאחר שנפצע קשה במהלך ניסיון התנקשות חודש קודם לכן.
בשנת 1936, ואנג התעמת עם צ'יאנג על מדיניות החוץ. בתפנית אירונית, טען ואנג השמאלני ה"מתקדם" כי הוא מקבל את ההצעה הגרמנית-יפנית כי סין תחתום על האמנה נגד הקומינטרן ואילו צ'יאנג ״הימנית" הריאקציונר "רצה התקרבות לברית המועצות.[10] במהלך תקרית שיאן בשנת 1936, שבה צ'יאנג נלקח בשבי על ידי הגנרל שלו, ג'אנג קסליאנג, ואנג העדיף לשלוח צבא לתקוף את ג'אנג. אבל אשתו של צ'יאנג, סונג מיילינג וגיסה, סונג, חששו שפעולה כזו תוביל למותו של צ'יאנג ולהחלפתו על ידי ואנג, כך שהם התנגדו לפעולה זו.[11]
ואנג ליווה את הממשלה עד הנסיגה לצ'ונגצ'ינג במהלך מלחמת סין–יפן השנייה (1937–1945). ואנג היה בתחילה חלק מהקבוצה שתמכה במלחמה, אך לאחר שהצליחו היפנים לכבוש שטחים גדולים של סין, ואנג נודע בהשקפתו הפסימית באשר לסיכוייה של סין במלחמה נגד יפן.[9] הוא השמיע לעיתים קרובות דעות תבוסתניות בפגישות של אנשי המפלגה, והמשיך להביע את דעתו שהאימפריאליזם המערבי הוא הסכנה הגדולה ביותר לסין, למגינת לבם של מקורביו. ואנג האמין כי סין צריכה להגיע להסדר מוסכם עם יפן כדי שאסיה תתנגד למעצמות המערב.
הברית עם מעצמות הציר
בסוף 1938 עזב ואנג את צ'ונגצ'ינג ועבר להאנוי, הודו-סין הצרפתית, שם שהה במשך שלושה חודשים והודיע על תמיכתו בהסדר עם היפנים. בתקופה זו נפצע בהתנקשות של סוכני הקוומינטנג. ואנג טס לשאנגחאי, שם נכנס למשא ומתן עם שלטונות יפן. הפלישה היפאנית נתנה לו את ההזדמנות שאותה ביקש זה זמן רב להקים ממשלה חדשה מחוץ לשליטתו של צ'יאנג קאי-שק.
ב-30 במרץ 1940, ואנג הפך לראש המדינה של מה שנודע כמשטר ואנג ג'ינג-ויי (רשמית "הממשלה הלאומית המתחדשת של הרפובליקה הסינית"), שבסיסה בנאנג'ינג. בנובמבר 1940 חתמה ממשלת ואנג על הסכם "סין-יפנית" עם היפנים, מסמך שמאשר את 21 הדרישות של יפן לוויתורים פוליטיים, צבאיים וכלכליים רחבים.[9]
ביוני 1941 נאם ואנג בשידור רדיו מטוקיו, שבו שיבח את יפן, אישר את כניסתה לסין, מתח ביקורת על ממשלת קוומינטנג, והתחייב לעבוד עם האימפריה היפנית כדי להתנגד לקומוניזם ולאימפריאליזם המערבי. אבל באותו הזמן, ואנג המשיך לתאם את הפוליטיקה בתוך המשטר שלו, עם היחסים הבינלאומיים של צ'יאנג והמעצמות הזרות. אחרי שנתפסו המובלעות הבינלאומיות בשאנגחאי ב-1943, ולאחר שהמדינות המערביות הסכימו לבטל את מעמדן האקס-טריטוריאליות.[12]
ממשלת ההצלה הלאומית של "הרפובליקה הסינית", שוונג עמד בראשה, הוקמה על שלושת העקרונות של פאן-אסיאתיות, אנטי-קומוניזם ואופוזיציה לצ'יאנג קאי-שק. ואנג המשיך לשמור על קשריו עם הנאצים הגרמנים ועם הפאשיסטים האיטלקים.[13][14]
בשטחי סין הכבושים על ידי יפן עלו מחירי המצרכים הבסיסיים, באופן משמעותי, עם התרחבות המאמץ המלחמתי של יפן. בשאנגחאי ב־1941 המחירים האמירו פי 11. התושבים המקומיים פנו לשוק השחור כדי להשיג את הפריטים הדרושים. אזרחים סינים בשירות היפנים צנזרו מידע ופגעו במתנגדים לכיבוש היפני. היפנים הקימו גם מרכזי מעצר לשבויי מלחמה.
מאחר שלממשלת ואנג הייתה הסמכות רק בשטחים שהיו תחת כיבוש צבאי יפני, הייתה כמות מוגבלת של פקידים נאמנים לוואנג שיכולים היו להקל על סבלם של הסינים תחת הכיבוש. ואנג וממשלתו לא היו פופולריים בקרב האוכלוסייה הסינית, שראתה בהם בוגדים הן למדינה הסינית והן לזהות הסינית.[15] שלטונו של ואנג התערער ללא הרף על ידי התנגדות וחבלה.
האסטרטגיה של מערכת החינוך המקומית הייתה ליצור כוח עבודה מתאים לתעסוקה במפעלים ובמכרות, ולעבודת כפיים. היפנים גם ניסו להציג את תרבותם לסינים, מקדשים של שינטו ומרכזי תרבות דומים נבנו על מנת להחדיר את התרבות והערכים של יפן. פעולות אלה נעצרו בסוף המלחמה.
מוות
במרץ 1944 יצא ואנג ליפן כדי לעבור טיפול רפואי בפציעה שהותיר אחריו ניסיון התנקשות ב-1939.[16] הוא מת בנגויה ב-10 בנובמבר 1944, פחות משנה לפני כניעתה של יפן לבעלות הברית, ובכך נמנע מלהעמידו לדין על בגידה. רבים מחסידיו הבכירים שראו את סוף המלחמה הוצאו להורג. ואנג נקבר בנאנג'ינג ליד המאוזוליאום של סון יאט-סן, בקבר בנוי להפליא. זמן קצר לאחר התבוסה של יפן, ממשלת קוומינטנג בראשות צ'יאנג קאי-שק העבירה את בירתה לנאנג'ינג, הרסה את קברו של ואנג ושרפה את הגופה. בהווה באתר יש ציון לוואנג המגדיר אותו כבוגד.
מורשת
ואנג נחשב כבוגד על ידי רוב ההיסטוריונים הסינים שלאחר מלחמת העולם השנייה הן בטאיוואן והן בסין. שמו הפך לשם נרדף לבוגד או לבגידה בסין ובטאיוואן. הממשלה הקומוניסטית האשימה את ואנג לא רק בשיתוף הפעולה שלו עם היפנים, אלא גם על הפעולות האנטי-קומוניסטיות שלו. לעומת זאת הקוומינטנג הדגיש את שיתוף הפעולה שלו עם יפן ואת הבגידה שלו בצ'יאנג קאי-שק. שני הצדדים הפחיתו בחשיבות הקשר המוקדם שלו עם סאן יאט-סן משום ששיתוף הפעולה שלו בסופו של דבר עם יפן.[17][18][19]
חיים אישיים
ואנג היה נשוי לצ'ין ביג'ון והיו להם שישה ילדים, חמישה מהם שרדו והגיעו לבגרות. בנו הבכור של וונג, וונג'ין, נולד בצרפת ב-1913. בתו הבכורה של ואנג, וונצ'ינג, נולדה בצרפת ב-1915 והייתה אחרי 1948 מורה בהונג קונג, עברה לארצות הברית ב-1984 ונפטרה בשנת 2015. בתו השנייה ואנג וונבין, נולדה ב-1920. בתו השלישית וונקסון, נולדה בגואנגג'ואו ב-1922 ונפטרה ב-2002 בהונג קונג. בנו השני של ואנג, ונטי, נולד ב-1928, וחי בסין.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Biographical Dictionary of Republican China. Eds. Howard L. Boorman and Richard C. Howard,(New York: Columbia University Press, 1970), p. 369-370.
- ^ he Biographical Dictionary of Republican China. Eds. Howard L. Boorman and Richard C. Howard,(New York: Columbia University Press, 1970), pp. 370–371.
- ^ Spence, Jonathan D. (1999) The Search for Modern China, W.W. Norton and Company. pp. 321–322
- ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. p.34
- ^ Dongyoun Hwang. Wang Jingwei, The National Government, and the Problem of Collaboration. PhD Dissertation, Duke University. UMI Dissertation Services, Ann Arbor Michigain. 2000, p. 148.
- ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. p.38. Retrieved 12 March 2011.
- ^ So, Wai Chor (April 2002). "The Making of the Guomindang's Japan Policy, 1932-1937: The Roles of Chiang Kai-Shek and Wang Jingwei". Modern China. 28 (2): 213–251.
- ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. p.66. Retrieved 12 March 2011.
- ^ 9.0 9.1 9.2 Cheng, Pei-Kai, Michael Lestz, and Jonathan D. Spence (Eds.) The Search for Modern China: A Documentary Collection, W.W. Norton and Company. (1999) pp. 330–331
- ^ Wang Jingwei. "Radio Address by Mr. Wang Jingwei, President of the Chinese Executive Yuan Broadcast on 24 June 1941" The Search for Modern China: A Documentary Collection. Cheng, Pei-Kai, Michael Lestz, and Jonathan D. Spence (Eds.). W.W. Norton and Company. (1999) pp. 330–331.
- ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. p.66. Retrieved 12 March 2011
- ^ Spence, Jonathan D. (1999) The Search for Modern China, W.W. Norton and Company. p. 449.
- ^ "Wang Ching-wei". Encyclopædia Britannica.
- ^ Lifu Chen and Ramon Hawley Myers. The storm clouds clear over China: the memoir of Chʻen Li-fu, 1900–1993. p. 141. (1994)
- ^ Frederic Wakeman, Jr. “Hanjian (Traitor) Collaboration and Retribution in Wartime Shanghai.” In Wen-hsin Yeh, ed. Becoming Chinese: Passages to Modernity and Beyond. (Berkeley: University of California Press, 2000), 322.
- ^ Lifu Chen and Ramon Hawley Myers. The storm clouds clear over China: the memoir of Chʻen Li-fu, 1900–1993. p. 141. (1994)
- ^ ang Ke-Wan, “Irreversible Verdict? Historical Assessments of Wang Jingwei in the People’s Republic and Taiwan.” Twentieth Century China. Vol. 28, No. 1. (November 2003), 59.
- ^ David P. Barrett and Larry N. Shyu, eds.; Chinese Collaboration with Japan, 1932–1945: The Limits of Accommodation Stanford University Press 2001.
- ^ Ch'i Hsi-sheng, Nationalist China at War: Military Defeats and Political Collapse, 1937–1945 University of Michigan Press, 1982.
28251535ואנג ג'ינג-ויי