יהושע השל ייבין

יהושע ייבין (1930)

"הסיעה המקסימליסטית בארץ ישראל" - מימין לשמאל: יהושע ייבין, אורי צבי גרינברג, אב"א אחימאיר, 25 ביוני 1927

יהושע ייבין (באמצע) מקבל את פרס ז'בוטינסקי (1966)

יהושע השל ייבין (ב' באייר תרנ"א, מאי 1891 – ח' בניסן תש"ל, 13 באפריל 1970) היה ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית, רופא בהשכלתו, עיתונאי, פובליציסט, סופר ומתרגם.

קורות חיים

יהושע השל ייבין נולד בשנת 1891 בעיר ויניצה שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (אוקראינה) למשפחה מן המעמד הבינוני המבוסס. בגיל ארבע וחצי התייתם מהוריו, ישראל ייבין, מצאצאי רבי יעקב יוסף מאוסטראה, ורחל לבית מרשלקוביץ, ועבר לגור ולהתחנך אצל סבתו האמידה מצד אמו במזריץ'.

ייבין קיבל חינוך מסורתי, בתחילה למד אצל מלמד פרטי תורה וש"ס ואחר למד בגימנסיה עברית בווילנה. כבר בנעוריו התבלט בזיכרונו ובידיעותיו, ובגיל שמונה ידע את כל ספר ישעיהו בעל-פה.

למד רפואה באוניברסיטת מוסקבה. לאחר סיום לימודיו גויס לצבא הרוסי ושירת כרופא במלחמת העולם הראשונה. בצבא נחשף לאימי המלחמה וחוויותיו הקשות במלחמה ניכרות ברבות מיצירותיו הספרותיות.

מגיל צעיר היה ייבין ציוני, ובהיותו סטודנט הצטרף לאגודה הציונית "יבנה". כן היה פעיל באגודת "חובבי שפת עבר", בה הרצה, בעברית.

בתקופה זו התחיל גם את דרכו הספרותית כסופר דו-לשוני, ביידיש ובעברית. הוא פרסם סיפורים, שירים ודברי הגות בכתבי העת המרכזיים ביידיש ובעברית. בשנת תרע"ט באודסה התפרסם סיפורו "בין צללי ערב" בכתב העת "משואות" שבעריכת משה גליקסון.

בשנת 1919 עבר לווילנה והתפרנס כמורה בגימנסיה העברית וכרופא. בתקופה זו החליט לעזוב את מקצועו כרופא ולהתרכז רק בכתיבה ספרותית.

בשנת 1922 עבר לברלין, עיר שהייתה מרכז לסופרים יהודיים רבים וחשובים. שם היה פעיל בתנועת "פועלי ציון" ואף פרסם בביטאוניה. בברלין התפרנס כסופר וכמתרגם. בין תרגומיו: "ז'אן כריסטוף" מאת רומן רולאן, "חיים" מאת גי דה מופאסאן, "מבוא למטפיזיקה" של הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון ועוד.

בברלין, ב-1922, נישא למרים-עטרה, בתו של המו"ל והעורך שרגא פייבל מרגולין. בשנת 1923 נולד בנם הבכור, ישראל.

בשנת 1924 עלו יהושע ייבין ומשפחתו לארץ. ייבין השתייך לתנועת העבודה. הוא השתתף כסופר ופובליציסט בעיתונות הציונית, בעיתונות של תנועת העבודה ובכתבי העת שלה. עבד כמרצה ומורה מטעם ועדת התרבות של ההסתדרות בעמק יזרעאל.

בשנת 1926 נולד בנו השני, זאב. ב-1928, עקב קשיי כלכלה, עזבה משפחתו את ארץ ישראל וחזרה לברלין. המשפחה חזרה לארץ ב-1930, ערב עליית הנאצים לשלטון.

בשנת 1928 עזב ייבין את תנועת העבודה ועבר לתנועה הרוויזיוניסטית. בפברואר 1928, ייבין עם אורי צבי גרינברג ואב"א אחימאיר השתתפו בכינוס ארצי של הפועלים הרוויזיוניסטים, והקימו את "גוש העבודה הרוויזיוניסטי". משנה זו ואילך ייבין שימש כהוגה דעות, סופר וממעצבי האידאולוגיה של האגף המקסימליסטי בתנועה הרוויזיוניסטית. משנה זו השתתף ייבין במערכת "דואר היום", עיתון שיצא לאור מטעם התנועה הרוויזיוניסטית.

בשנת 1930 ייסדו, ייבין, אצ"ג ואחימאיר את "ברית הבריונים", תנועת המרי הראשונה בבריטים. הם הראשונים שהכריזו על הבריטים כעל "שלטון זר". ביוני 1933, כשנרצח חיים ארלוזורוב בחוף הים בתל אביב הואשמו קבוצת "ברית הבריונים" ברצח. כמה מהם נעצרו וישבו בבית הסוהר המרכזי בירושלים. ייבין ישב כארבעה חודשים בכלא (שוחרר ב-30 בנובמבר 1934), כשד"ר אב"א אחימאיר ישב כשנה במעצר.

לאחר מאסרו של ד"ר אב"א אחימאיר בשנים 1932–1934 שימש ייבין כעורך "חזית העם", ועד שנעצר ונשפט ערך בפועל את עיתון הירדן של התנועה הרוויזיוניסטית.

במאמרו "אופוזיציה או תנועת שחרור" שהתפרסם בעיתון "חזית העם" מיום 26 באוגוסט 1932 כתב ייבין: "אנו רוצים שכל המון בית-ישראל יעמוד תחת דגל המרי, גרעין המרי החדש, הרעיון המהפכני שנזרע באב תרפ"ט, ורק אז תבוא התקומה...". ייבין וחבריו מהאגף המקסימליסטי בתנועה הרוויזיוניסטית הגיעו להכרה כי הלקח מפרעות תרפ"ט הוא שהשותפות עם בריטניה הגיעה לקצה ויש להשתמש בכוח כדי להגשים את מטרות הציונות. לעומתם החזיק ז'בוטינסקי בדעה שיש להמשיך את שיתוף הפעולה עם הבריטים וללחוץ על הממשלה כדי שזו תחזור לתמיכתה בציונות. בשנת 1932, כתב לו ז'בוטינסקי את הדברים הבאים:

קשה למצוא בשורות הציונות כולה אנשים שאכבד ואעריץ אותם כמו שהנני מכבד ומעריץ את אדוני ואת א' א' [אדון אחימאיר] גם בעבור נדיבות הקרבן שבכם וגם בעבור כשרונכם. אני רואה בכם, וגם במיטב חבריכם הסובלים סבל על קדושת לבם, את מורַי ורבותי בנוגע למצוות הקרבן העצמי. אבל קדושתכם היא טעות בעינַי, היא מהרסת דברים שהם יקרים בעינַי, היא מחריבה את הבניין שכה עמלתי להקימו, ויוצרת במקומו היכל שאינני רוצה בו. לא אלך עמכם.

למרות חילוקי הדעות על הדרך, ראה ייבין בז'בוטינסקי את המנהיג שיביא להקמת מדינת היהודים. במאמר של ההיסטוריון פרופ' בן ציון נתניהו המבוסס על הרצאה שנשא במסדר ז'בוטינסקי ב-28 במאי 2000 כתב:

וי. ה. ייבין, זה הסופר כביר הרוח, שחישל במאמריו את רוחה של התנועה, שנרדפה תמיד קשות על ידי אויביה, הבחין היטב בכיוון דרכו של ז'בוטינסקי ובמשמעותה של מלחמתו... לייבין היה, איפוא, ברור לגמרי שז’בוטינסקי לא היה רק אבי המרי העברי, אלא גם "פורץ המבוא" לחיל המרד, שיאַפשר את הקמת המדינה היהודית.

— זאב ז'בוטינסקי - "במעלה ההר" - מאמר מאת פרופ' בן-ציון נתניהו

בשנים 1937–1939 שימש כפובליציסט של האצ"ל, פרסם מאמרים ב"מצודה", וב"אומר לעם", בעיתונות המחתרת ובעיתון האצ"ל בפולין "די טאט". בשנת 1939 הקים האצ"ל תחנת רדיו "קול ציון הלוחמת", את החומר לשידור כתבו דוד רזיאל, אברהם שטרן (יאיר) וכן ד"ר ייבין. לאחר פילוג אצ"ל והקמת לח"י, פרסם מאמרים אידאולוגים בהתווית דרכה של המחתרת.

בשנת 1938 הוציא לאור את המונוגרפיה שלו על שירת אצ"ג: "אורי צבי גרינברג משורר ומחוקק", ספר המנתח את הרעיונות היסודיים בשירת אצ"ג וקובע שבשירתו של אצ"ג גלומה תפיסה חדשה של הציונות והוא מחוקק כלים ודפוסים חדשים.

ידידות עמוקה שררה בין אצ"ג וייבין. רוב שנות שהותו של אצ"ג בארץ הוא גר בבית משפחת ייבין. ביחד סבלו מעוני, לעיתים קרובות רעבו ללחם וכן סבלו מרדיפות והחרמות של היישוב בשל רעיונותיהם. עליזה גרינברג, אלמנתו של אצ"ג אמרה בראיון בשנת 1998: "הוא [אצ"ג] היה נרדף במשך שנים רבות ומשפחת ייבין שמרה עליו. כמעט תמיד גר איתם, גם ברחוב קריית-ספר, גם בחשמונאים וגם ביהודה הלוי. יחד רעבו ללחם. לולא משפחת ייבין, הוא לא היה נשאר בחיים". ייבין העריך את אצ"ג ואת עבודתו ופרסם מאמרים רבים על שיריו. אב"א אחימאיר כתב על ידידות זו:

רבות אפשר לכתוב על ידידות זו בין השניים. אם יאמרו לך "קנאת סופרים", הרי שתשיב במלה אחת: "ייבין!". בתולדות התרבות ישנם כמה זוגות רוחניים. אנו נזכרים בביאליק ורבינצקי, במרכס ואנגלס, בהרצן ואוגרייב, בגיתה ושילר. רשימה זו אפשר להרחיב ולהרחיב. עוד כתוב יכתב על הידידות בין אורי-צבי גרינברג וייבין. טרם הגיעה שעתה של כתיבה זו...

בשנים 1940–1948 המשיך ייבין לעסוק בתרגום ובכתיבה. בהמשך לדרכו הרעיונית והפוליטית; אם לתחנת השידור של האצ"ל, אם סיפור בהמשכים ואם מאמרים לעיתונות הרוויזיוניסטית.

בשנים 1949–1960 פרסם ייבין מאמרים וסיפורים ב"סולם", ירחון בעריכת ישראל אלדד (שייב) שדגל בהקמת מלכות ישראל ובהרחבת המדינה הקיימת לתחומי גבולות ארץ ישראל כפי שהם מתוארים בתנ"ך. ייבין השתתף באופן קבוע ב"סולם" והיה ממעצבי דרכו הרעיונית.

בשנת 1959, כשהיה כבר עיוור ולא יכול היה לקרוא, זכרונו הפנומנלי עמד לו והוא זכה בתואר 'חתן התנ"ך' בחידון הארצי השני לתנ"ך במעמד ראש הממשלה, דוד בן-גוריון.

בשנת 1960, פרסם את ספרו, שפרקים ממנו התפרסמו ב"סולם", על עיקרי תורת ואמונת ישראל "בשבילי אמונת ישראל". על ספר זה כתב לו הרב הראשי, הרב יצחק ניסים:

עתה קראתי בספרך ונוכחתי לדעת מה רבה איכותו. דברי טעם שזורים בכושר ביטוי עז ויונקים משרשי האמונה - שהיא יסוד היסודות ועיקר העיקרים של היהדות. ולואי שיופץ ספרך זה באלפי ישראל ויהפכו בו בני הדור הצעיר התוהה שלנו אולי יחזקו לבבם באמונה וישובו אל מקור מים חיים.

בשנת 1966 קיבל את פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר על מכלול עבודתו הציבורית והספרותית למען רעיון מלכות ישראל.

בשנת 1970 נפטר בירושלים והוא בן 79.

בשנת 1976 נקראו על שמו רחובות בירושלים ובבאר שבע.

מספריו

• במזל מאדים – קובץ סיפורים מימי מלחמת העולם הראשונה; תרפ"ח
• גלעד: ספר הזיכרון לשמירה ולהגנה של בית"ר והעובדים הלאומיים בקיץ תרצ"ו, הוצאת קרן תל-חי בארץ ישראל, תרצ"ז
• ירושלים מחכה – סיפור מחיי הארץ; תרצ"ב (מהדורה ב: תרצ"ט)
• אורי צבי גרינברג – משורר מחוקק – מונוגרפיה על שירתו של אורי צבי גרינברג; תרצ"ז
• מלחמת בית חשמונאי – סיפור היסטורי; תש"ג
• החיה הרביעית – סיפור מימי בנימין איש טבריה; תש"ט
• ממעונות אריות – סיפורים מחיי המחתרת; תשי"ד
• בשבילי אמונת ישראל – הגיונות על עם ישראל ואלוקיו; תש"ך
• בעמק יהושפט – סיפור גדול מימי מצור ירושלים; תשכ"ב
• המלכות אשר לא תסוף – ארבעה סיפורים היסטוריים; תשכ"ז
• כתבים – סיפורים ומאמרים; תשכ"ט

עיתונים וירחונים שכתב בהם

• משואות - 1919
• התקופה - 1919
• העולם - 1920-1923
• המקלט - 1921
• דבר
• דואר היום
• העם - 1931
• חזית העם - 1932-1934
• הירדן
• סולם
• ביתר - 1930
• המצודה - 1937 - 1939
• חרות

לקריאה נוספת

• יהודה לפידות, לידתה של מחתרת - האצ"ל בשנות השלושים, בהוצאת מכון ז'בוטינסקי. לקריאה מקוונת.
• יוסף אחימאיר ושמואל שצקי (עורכים), "הננו סיקריקים - עדויות ומימסכים על ברית הבריונים", הוצאת "ניצנים", 1978
• אב"א אחימאיר, "ברית הבריונים", כתבים נבחרים - כרך ג', הוועד להוצאת כתבי אחימאיר
• אב"א אחימאיר, "אחי ד"ר יהושע ייבין" עיתון "חרות" 27.4.1962
• ורדה פילובסקי, 'יהושע השל ייבין – מסופר ציוני למורה דרך בימין הקיצוני', גלי עיון ומחקר 7 (תשנ"ח), 1-24.
• העין השביעית - "הירדן" לקריאה מקוונת.
• זאב ז'בוטינסקי - "במעלה ההר" - מאמר מאת פרופ' בן-ציון נתניהו לקריאה מקוונת
• אורי צבי גרינברג, יהודה הלוי 131 - מאמר באתר סנונית לקריאה מקוונת.
• חיים דבירי, "יום אביב שלא יישכח", הוצאת יאיר, תשמ"ו

קישורים חיצוניים

• רשימת הפרסומים של יהושע השל ייבין, בקטלוג הספרייה הלאומית
• כתבי יהושע השל ייבין בפרויקט בן-יהודה
• דוד תדהר (עורך), "ד"ר יהושע השל ייבין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יא (1961), עמ' 3810

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27987848יהושע השל ייבין