גלות הצ'רקסים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף השואה הצ'רקסית)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תושבי ההרים עוזבים את כפריהם, ציור משנת 1872 מאת פיוטר גרוזינסקי

גלות הצ'רקסים או רצח העם הצ'רקסי הוא ניסיון ההכחדה המכוון והשיטתי של האוכלוסייה הצ'רקסית על ידי האימפריה הרוסית בתום המלחמה הרוסית-צ'רקסית. על פי ההערכות יותר ממיליון צ'רקסים נספו בין השנים 1864-1860.

העם הצ'רקסי

ערך מורחב – צ'רקסים

הצ'רקסים הם קבוצת שבטים שישבה בעבר באזור גאוגרפי נרחב בצפון הקווקז וחלקה תרבות, היסטוריה ושפה משותפות. הצ'רקסים לא היו חלק מישות פוליטית אחידה כמעט מעולם, וגם הנהגתו הפנימית של כל שבט הייתה לרוב מבוזרת. הסברות הרווחות גורסות שמוצאם של השבטים הצ'רקסיים מהעם החאתי שהתקיים באזור טורקיה באלף השלישי לפנה"ס והיגר לצפון הקווקז בעקבות כיבוש החתים. בתקופה מאוחרת יותר קיימו הצ'רקסים הקדומים קשרים פוליטיים ומסחריים עם היוונים והרומאים. המונח "צ'רקסים" ניתן להם כנראה על ידי המונגולים שפלשו לשטחם במאה ה-13, ומשמעותו במונגולית "חוסם דרך" (ג'רקס). הרוסים אימצו את השם מאוחר יותר. בדגל הצ'רקסי מופיעים שנים עשר כוכבים, המציינים שנים עשר שבטים, אך בפועל קיימים יותר משנים עשר שבטים צ'רקסים.[1]

המולדת הצ'רקסית

ערך מורחב – אדיגיה

אדיגיאה שכונתה צ'רקסיה על ידי שכנותיה השתרעה על שטח נרחב בצפון מערב הקווקז: גבולה המערבי היה ימת אזוב; אסטרחאן וצ'צ'ניה גבלו בה במזרח; מצפון גבולה היה נהר הקובאן, הנהר הגדול ביותר שמתנקז מהרי הקווקז האדיגים; מדרום – אבחזיה, גאורגיה ודגסטאן; ומדרום-מזרח תחם אותה חוף הים השחור. מרכיב השטח המרכזי ביותר להבנת חבל הארץ ויושביו הוא רכס הרי הקווקז שמתחיל להתרומם בשטחה של צ'רקסיה ותופס את רוב החצי המערבי שלה. המשקעים בהרי הקווקז, ובאזור זה במיוחד, רבים מאוד. אופיו הררי והקור העז השורר בו רוב השנה מקשים על היושבים בו לגדל תוצרת חקלאית, על כן החקלאות נחשבה אלמנט מקודש לבעליה, וחלק גדול מהפרנסה הגיע מרעיית צאן ובקר. צ'רקסיה הייתה מחולקת לצ'רקסיה המזרחית, או קבארדה, בה ישב שבט הקַבַּרְתָאי ולצ'רקסיה המערבית, בה ישבו שאר השבטים. אורח החיים בהרי הקווקז הוביל את העם הצ'רקסי ליצור תרבות המאופיינת בכללים נוקשים שבה ציות למבוגרים וכבוד עצמי נחשבים מקודשים ובה בעת השלטון חופשי ומבוזר, וזאת על מנת לאפשר לקבוצות חברתיות קטנות לשרוד במקומות מבודדים. בצ'רקסיה פשיטוֹת ופלישוֹת היו חלק בלתי נפרד מהחיים: אומות וצבאות פלשו אליה במטרה לכבוש שטחים ונקודות אסטרטגיות. שבטים וחמולות תקפו ופלשו במטרה להשיג ממון ואמצעי מחיה. תנאי חיים אלו דרשו מאנשי ההרים להתאים את אורחות חייהם: הכפר הצ'רקסי הורכב מקבוצת בתים הבנויים בצפיפות מעץ וקש, והוסווה לרוב בעלים וענפים כדי להטעות את האויב . כך היה אפשר להעביר מידע במהירות ובקלות במקרה של מתקפת פתע. היחס לאזור המגורים היה רופף: כפרים היו ננטשים בנקל עם הגיע איום ונבנו במקום בטוח יותר עד יעבור זעם. למעשה התרבות הצ'רקסית כולה הייתה תרבות של לוחמים: כל ילד וילדה אומנו וחונכו מגיל צעיר להיות לוחמים, וכל גינוני החיים הותאמו למוכנות לתקיפה.[1]

המלחמה הרוסית-צ'רקסית

ערך מורחב – המלחמה הרוסית-צ'רקסית

תחילת המלחמה

את תקופת הלחימה ניתן לחלק לשלושה פרקי זמן כרונולוגיים: התקופה הראשונה, החל מ 1763, במסגרתה החלה הפלישה וההיאחזות הרוסית בקווקז, בתקופה השנייה, במסגרתה הושלמה כיבוש מזרח הקווקז והפלישה למערב הקווקז והתקופה השלישית, החל מ 1822, שהסתיימה בכיבוש הקווקז, הגליית העמים המתנגדים תוך כדי ביצוע טיהור אתני.

ב 1763 החלו הרוסים לבצר את הערים בהן ישבו במזרח הקווקז. ב 21 באוגוסט 1765 קרא הגנרל הרוסי דה-מדם לתושבי הקווקז לקבל את מרותה של הצארות הרוסית. הלחימה התגברה ונעשו ניסיונות רוסיים לבצע מספר פלישות תחת הנהגתו של הגנרל יאקובי. ב 29 בספטמבר 1779 תקפו הרוסים את קברדיה. ב- 1804 התאחדו הקברדינים יחד עם עמים קווקזים נוספים (בין היתר הבלקרים, אינגושטים, קאראצ'ים, אוסטים, צ'צ'נים ואבזינים) בלחימתם מול הרוסים. ההתנגדות המשותפת הצליחה להדוף את הכוחות הפולשים ואף לאיים על מבצר קיסלובודסק. עם זאת, למרות הלחימה, המשיכו הרוסים לנסות ולהשפיע על הנסיכים הקברדינים איתם ניהלו יחסים לאורך שנים. למרות הלחימה עזה, הצליחו הרוסים להשלים את כיבושה של מזרח הקווקז. בין השנים 1779 עד 1818, קרוב ל 350,000 קברדינים נרצחו על ידי הרוסים.[1]

המערכה במערב הקווקז

הצי הרוסי בחופי קווקז, ציור משנת 1890 מאת איוואן אייווזובסקי

הגנרל הרוסי סטאל הוביל את ההתקפות על מערב הקווקז ב-1819. ב-1820 החלו הרוסים ליישב את האזור במתיישבים, ברובם קוזאקים הנאמנים לרוסים, ובמקביל הרוסים עסקו בניסיונות להפריד ולמשול בעמי האזור. עם הפלישה למערב הקווקז החלו הטורקים להתערב בלחימה ותמכו בלוחמים הקווקזים. הרוסים החלו להתבצר ולחזק את כוחם באזור ובנו מספר קווי הגנה וקרבות התרחשו במישורי קובאן. עם המשך הפלישה הרוסית, הלוחמים הצ'רקסים החלו לקבל אספקה מהעות'ומאניים והאנגלים. ב-1837 החלו הרוסים בפלישות מהים, תחת הובלתו של האדמירל אסמונט ובסיוע כוחות קרקעיים של הגנרל וולכובסקי, נבנה מבצר קייפ אדלר. ב-1813 נחתו הכוחות הרוסיים בסוצ'י ובטואפסי. למרות אבידות כבדות, הצליחו הכוחות הרוסים לנחות ולבסס את שליטתם לאורך החוף. ב-1840 הצליחו הלוחמים הצ'רקסים לכבוש ולהשמיד את מבצר לזרוב, הכיבוש המוצלח הפיח תקווה בקרב הלוחמים הצ'רקסים שכבשו גם את מבצר וליאמינובסקי ותקפו את מבצר מיכיילובסקי.[1]

הגליית הצ'רקסים והשמדתם

גיבוש תוכנית הגירוש (1859-1856)

בשנת 1857 כתב דמיטרי מליוטין, מפקד בצבא הרוסי שהיה מקורב למפקד הקווקז, אלכסנדר בריאטינסקי, מזכר שכותרתו ”על האמצעים לפיתוח האוכלוסיה הרוסית הקוזקית באזור הקווקז וליישובם מחדש של חלק מהשבטים המקומיים”.[2] במזכר גורס מליוטין שיש שתי דרכים לכבוש שטח: להכניע את האוכלוסייה המקומית ולהפכה לנאמנה לשלטון או להחליף אותה באוכלוסייה אחרת הנאמנה מראש. לשיטתו, הדרך הראשונה לא הייתה אפשרית במקרה של העם הצ'רקסי מכיוון שאופיו אנרכי מדי, ולעולם לא יסכים להיות כפוף למשטר אחיד. הוועדה שדנה בתוכנית התנגדה לאמצעים אלו בתוקף בטענה שתוכנית כזאת משמעותה היא השמדת העם הצ'רקסי, שכן קשריו של העם לארץ יביאו לכך שחבריו יעדיפו למות מאשר להתפנות. מספר מסמכים מעידים על כוונותיהם האמיתיות של מליוטין ובריאטיסנקי: מליוטין נשא אִתו מזכר משנת 1863 שבו גרס ש"אם אי אפשר להכניע את הצ'רקסים, יש להשמידם" . במכתב ששלח בריאטינסקי למליוטין בנובמבר של אותה השנה נכתב: ”רצונם של אנשי ההרים [הצ'רקסים] להישאר בחוף סותר את התכנית המוסכמת להשקטת מערב הקווקז הדורשת שנעבירם הרחק מהחוף […] עלינו להניח שנצטרך לחסל את אנשי ההרים לפני שיסכימו לדרישותינו”.[3] בשנת 1860 בישיבה של מפקדי הקווקז הוסכמה תוכנית היישוב מחדש. יבדוקימוב שהיה קרוב בדעותיו לבריאטינסקי הוביל את התוכנית, ובריאטינסקי ומליוטין תמכו בה. היחיד שהתנגד לה, ותמך בסיפוח על בסיס קניית הנאמנות הצ'רקסית במקום מלחמה, היה הגנרל גרגורי פיליפסון, ראש המטה של הקווקז. יבדוקימוב נבחר להיות המפקד המבצע של התוכנית. ב-16 במאי 1861 מונה מליוטין לשר המלחמה במקום שר המלחמה הקודם שהתנגד לרעיונותיהם של מליוטין ובריאטינסקי. באותה השנה החליף בריאטינסקי את פיליפסון שהציע סיפוח באמצעים אזרחיים, במפקד בשם קראטסוב. כך הודחו מתנגדי התוכנית לטובת תומכיה. עתה לא נשאר איש בעמדת כוח שיתנגד להשמדה. גם כאשר הייתה בידיהם השליטה בתוכנית הכיבוש, נזהרו מפקדי הקווקז בניסוחיהם, והסתירו את כוונותיהם האמתיות: התוכנית גרסה שהצ'רקסים יוכלו לבחור אם יקבלו עליהם את מרותה של רוסיה ולהגר צפונה מהקובאן למקום שהרוסים יבחרו או להיות מגורשים לטורקיה. בפועל קיימות מספר עדויות שיבדוקימוב תכנן מלכתחילה להחיל את הגירוש בכוח לטורקיה גם על שבטים שייכנעו. כך אכן קרה עם הבֵּיסְלָנִים, האָבְּדזָאח, החָאתִיקוָּאי וקבוצות נוספות. ב-10 במאי 1862 אישר הצאר אלכסנדר השני את התוכנית של מפקדי הקווקז. בפועל לא המתינו האחרונים לאישור, והחלו לפעול מיד אחרי החלטת הפיקוד בשנת 1860. כך יצאה רוסיה לחלק האחרון במלחמה: רצח הצ'רקסים וגירושם מאדמות הקווקז.[1]

ביצוע תוכנית הגירוש (1864-1859)

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
שיירת צ'רקסים עוזבים את מולדתם במהלך הגירוש

בשנת 1859 החלו הרוסים בכיבוש המעוזים הצ'רקסיים, ואף כי הושגה הפסקת אש עם חלק מהשבטים, נמשכה התקיפה. עד 1860 כבר נכנעו רבים מהשבטים הפריפריאליים וקיבלו רשות להישאר בשטחם. למרות זאת, נמשך הכיבוש הרוסי והעמיק לתוך צ'רקסיה. בעקבות הפרות הסכמי הכניעה הוקמה ב-25 ביוני 1861 ממשלה רשמית לכל הצ'רקסים שעסקה בניסיון לאחד את הצ'רקסים, ובשליחת בקשות עזרה לאומות העולם. בניגוד להבטחות הרבות מצד הבריטים, שום עזרה כזאת לא נשלחה. אך בזכות כינוס זה, מאמצם של האָבְּדזָאחים ופקידים צבאיים חתרנים בתוך הצבא הרוסי, נפגשה ב-28 בספטמבר 1861 נציגות של הצ'רקסים עם הצאר בתקווה שיעצור את מסע הכיבוש וההרג. המאמצים סוכלו, והצאר אלכסנדר השני נתן לצ'רקסים אולטימטום של חודש להחליט אם הם רוצים להישלח לטורקיה או לשטחים בתוך רוסיה. אחרי האולטימטום הזה התארגנו רוב השבטים לגירוש לטורקיה, בעוד שהאָבְּדזָאח, השָאפְּסִע' והוֻּבִּח היו חלוקים ביניהם: חלקם החליטו לעזוב וחלקם בחרו להישאר בהרים ולהילחם. לאחר שנת לחימה אינטנסיבית שבמהלכה דחקו הרוסים את השבטים שעוד התנגדו עמוק יותר לתוך ההרים ודרום-מזרחה לעבר החוף, כמעט ולא נותר כוח צבאי צ'רקסי. לאחר שחיסלו את שטחי הנַתְח'וָּאי בחוף המערבי, ובשנת 1863 גם את שטחי הבּזָ'דוּע' בצפון, נשאר לרוסים רק שטח הליבה הפנימי של שלושת השבטים הגדולים: שארית שטחי האָבְּדזָאח, השָאפְּסִע' והוֻּבִּח. בחורף 1863 ניהלו השָאפְּסִע', הוֻּבִּח והג'יגטים (שבט אבחזי) קרבות נגד הכוח הרוסי ההולך וסוגר עליהם. לבסוף, במאי 1864, משהתקרבו הרוסים לעמק קבאדה, שם אמורים היו להיפגש כל הכוחות הרוסים, נתקל הצבא הרוסי בהתנגדות עזה אחרונה של הוֻּבִּח והג'יגטים במה שנודע בתור הקרב האחרון במלחמה. המתנגדים הצליחו להחזיק מעמד ארבעה ימים ולהסב אבידות כבדות לרוסים, אך לבסוף הובסו ונטבחו בידי הצבא הגדול ביותר שהרוסים הרכיבו מול הקווקז מאז ומעולם. שמו של מקום הקרב שונה מאוחר יותר לקרסניה פוליאנה, "העמק האדום", לזכר הדם הצ'רקסי הרב שנשפך במערכה האחרונה. ב-2 ביוני (21 במאי לפי לוח השנה הרוסי הישן) הכריז יבדוקימוב כי לא נותרו עוד "שוכני הרים" מדרום לקובאן, וכי מלחמת הקווקז בת מאה השנים הסתיימה בניצחון. נערכה חגיגה במקום וחולקו מדליות. במהלך השנה וחצי הבאה עד סוף שנת 1865 עבר הצבא הרוסי שוב על כל השטחים הכבושים על מנת לוודא שלא נשאר אף צ'רקסי בצ'רקסיה. הגנרל איואן דרוזדוב שהיה המפקד של אחד הכוחות הגדולים ביותר במלחמה, סיכם באלו המילים: ”בהרים של מחוז קובאן תוכל להיתקל כעת בדוב או בשועל, אך לא בשוכן-הרים צ'רקסי”.[1]

"ההכנעה הסופית" של הצ'רקסים

הצ'רקסים הציבו את הצבא הרוסי במצב ייחודי: לא הייתה להם הנהגה מרכזית שאפשר לקבל את כניעתה, וגם בשבטים או בקואליציות שהייתה להם הנהגה לא היה לזו כוח מוחלט על האוכלוסייה. מנגד השתמשו הרוסים בטקטיקה ששוכללה כבר לדרגת אמנות במהלך מלחמותיהם בקווקז, בעיקר מול הצ'צ'נים ובמידה פחותה נגד קבארדה: בנייה מהירה ואינטנסיבית של דרכים ומבצרים דרך היערות וההרים שמיד מאחוריהם פזורים כפרים קוזקים מוצלבים בצפיפות כדי לספק חיפוי הדדי במקרה של איום, וכפרים אלו משמשים כנקודות יציאה למסעות כיבוש נוספים. במקביל היה פושט הצבא הרוסי על ההרים, שורף את הכפרים, רומס את היבולים ובוזז את הבקר, כך שלצ'רקסים לא נותרו אמצעי מחיה והם נאלצו להיכנע כדי לא למות בקור הקווקזי.

אך היה דבר-מה ייחודי באמצעים שהרוסים תכננו להשתמש בהם נגד צ'רקסיה: על פי מיכאיל ווניוקוב, מפקד וגאוגרף צבאי, ”בעבר נערכו מלחמות אינסופיות מול שבטים נפרדים אשר שקטו אחרי תבוסתם, אלא שלאחר מכן התקוממו שוב והפכו עוד מסע צבאי להכרחי”.[3] במערב הקווקז הוצעה שיטה חדשה – "הכנעה סופית". משמעות "ההכנעה הסופית" הייתה גירוש כל האוכלוסייה הלא רצויה מהשטח הרצוי, וזאת במקום הכנעה זמנית של האוכלוסייה שיכולה להתמרד מחדש מאוחר יותר. במילים אחרות: אחרי כיבוש של כל שטח לא היו מסתפקים בכניעתם של המתיישבים המקומיים או בהכרזת כפיפותם לצאר, אלא היו מוליכים בשיירה צבאית את כל השבויים שנכנעו לכפר הקוזקי הקרוב, ומשם לחוף.

יש שפע של עדויות על מעשי טבח חסרי הבחנה לאורך השלב הזה של המלחמה, חלקם מתוך נקמה וחלקם הגדול יותר לשם "יעילות". במקרה אחד כזה ביוני 1862 הפגיז כוח צבאי שעסק בהקמת דרכים על נהר הבלאיה את היער שהתחבאו בו צ'רקסים שהכפרים שלהם נשרפו. באותו האופן עלה בספטמבר צבאו של יבדוקימוב במעלה הקובאן והפגיז כפר בגדה השנייה. יושבי הכפר ברחו ליער, ויבדוקימוב הפציץ אותו במשך שש שעות רצופות.

בחורף 1863, כשכבר כמעט לא הייתה התנגדות צ'רקסית של ממש, נהפך מסע ההרג לשיטתי אף יותר: יחידה צבאית הייתה עולה במעלה ערוץ ומחפשת כפרים. הצ'רקסים היו בורחים ומתחבאים ביער. הצבא היה שורף את כל המבנים והמזון שהצליח למצוא, אוסף את כל הבקר ויורד בחזרה לתחתית הערוץ. שם היו החיילים מחכים שבוע או שבועיים ואז עולים שוב, גבוה יותר בערוץ, והורסים ושורפים כל מחסה מאולתר או משאבים אחרים שהצ'רקסים הספיקו להקים, וחוזרים לערוץ. התהליך חזר על עצמו מספר פעמים עד שיבדוקימוב השתכנע שכל תושבי הכפר ברחו או מתו, ואז עבר הצבא ליעד הבא.

בשיטתיות דומה תיעד יבדוקימוב בדקדקנות את מהלכי המלחמה בדוחותיו הצבאיים. הוא דיווח על סדרי הגודל של הכוח שלו, המיקומים, התאריכים, מספרי הנפגעים המדויקים בכוחותיו ועוד. אל מול שיטתיות זו בולט בכל דוחותיו היעדר כל מידע על קרבנות הצד השני. לא מצוינים כמויות האנשים או מצבם של אלה שעמדו מהצד השני של המתרס שחלקם היו ילדים, נשים או זקנים. לפעמים צורף מידע לאקוני על מספר מסוים של "שבויים משני המינים", מספר שהיה לא פעם קטן עשרות מונים ממספר האנשים שיישבו את האזור המדובר. טשטוש עקבי זה מצביע על אופי המידע שמפקדי הקווקז היו מעוניינים להסתיר, ויותר מכך: הוא יטיל תמיד צל על ההבנה שלנו על חלק מטיב הפעולה בהרי מערב הקווקז ועל מספר הנפגעים הישירים ממנה.

למי ששרד את הלחימה עצמה והצליח לברוח או להתחמק מאש הרוסים, לא נודע בהכרח גורל טוב יותר. ללא מזון, ללא מחסה, עם ציוד מועט, אם בכלל, לעיתים תוך כדי כמה מהחורפים הקשים ביותר שידע מערב הקווקז, בהרים קשים ובוגדניים, גוועו לא מעט מהפליטים הצ'רקסים ברעב ומתו בהמוניהם מאבעבועות וטיפוס. לעולם לא נדע כמה נשים, זקנים וטף איבדו כך את חייהם בהרים.

אלו שנתפסו על ידי הרוסים הובלו בשיירות ארוכות לחוף, שיירות שבהן מתו רבים מקור, מרעב וממחלות. מי ששרדו את כל תלאות הדרך מצאו את עצמם בחורף 1864-1863 במצב קשה אף יותר: תנאי הרעב, המחלה והעוני נותרו בעינם, והפעם היו השורדים מחוץ לכל מחסה שסיפק היער, בחוף מוכה רוחות, באחד החורפים הגרועים שידע הים השחור בתקופה הזאת. רבים מתו גם בשלב הזה, בעיקר מטיפוס ומדיזנטריה. אולשבסקי, המפקד הרוסי על כוחות הגיבוי במלחמה, תיאר את החוף כבית קברות ענק. כאשר שמע הצאר את הדיווחים הוא שלח את הנסיך מיכאיל, מפקד הקווקז הראשי, לבדוק את המצב. בדיווחו טען מיכאיל שאין כלל חולי ושלצ'רקסים יש מים ואוכל בשפע.

הגירוש בספינות החל בינואר 1864, בתקופה הגרועה ביותר בשנה בים השחור. לכל אורך שלב הגירוש דרך הים הועמסו הספינות הרבה מעבר לקיבולתן, בין היתר משום שהן קיבלו תשלום פֶּר ראש. תנאי הים לא נלקחו בחשבון, והפליטים שבקרבם כבר היו מגפות מהחוף הביאו את אלה אִתם לספינות. בתנאי הצפיפות והרעב נמחקו צוותים שלמים, וספינות רבות טבעו. הערכות מסוימות גורסות שחצי או יותר מהנוסעים שעלו על הספנות לא הגיעו לחוף השני בחיים.[1]

תוצאות המבצע

בסוף המבצע נשארו רק צ'רקסים בודדים מדרום לקובאן. ההיעדר השיטתי, ולכן המכוון ככל הנראה, של תיעוד ההרוגים במסע הטיהור הצבאי, שלא לדבר על אלו שנהרגו בשיירות או על החוף, יוצר קושי גדול להעריך את כמויות ההרוגים הצ'רקסים במבצע הגירוש וההרג הרוסי. העובדה שגם מספר הצ'רקסים במערב הקווקז לפני המלחמה שנוי במחלוקת, ושההערכות נעות בין חצי מיליון לשני מיליון, תורמת לערפול זה. לפי החישובים של וולטר ריצ'מונד, מספר ההרוגים הצ'רקסים תחת צבאו של יבדוקימוב, בהשמטת אלו שמתו על הספינות או בטורקיה, עומד על מעל ל-625,000 מתוך אוכלוסייה של לפחות 1,250,000 צ'רקסים, כלומר הרג של רוב הצ'רקסים. לפי אומדן אחר, של שנפילד, המתבסס על אוכלוסייה של שני מיליון צ'רקסים ואבחזים לפני הכיבוש הרוסי, חסרים בנתונים שלעיל כ-1,150,000 אנשים שלא נשלחו לטורקיה, לא יושבו מחדש ולא היגרו מרצון לפני המלחמה – כלומר מתו באש הרוסית, ביערות או בחוף. אליהם יש להוסיף את אלו שמתו בדרך לטורקיה, ולכן שנפילד מעריך שלפחות מיליון וכנראה קרוב יותר למיליון וחצי צ'רקסים מתו במהלך הכיבוש הרוסי ובמסע לטורקיה, כלומר שני שלישים מהעם.

גם אחרי שהגיעו שבטי הצ'רקסים לחוף הטורקי לא נגמר סבלם: הטורקים לא השקיעו מספיק משאבים בשיקום הפליטים שהגיעו מרוסיה. מוכי מחלות, רעבים, חלקם למודי התעללויות מצוותי האוניות, מתו רבים מהצ'רקסים בשטח הטורקי. לראיה: דו"ח אחד של השגריר הרוסי בטרבזון מציין 19,000 מתים מתוך גל של 240,000.[4]

גורל הפליטים באימפריה העות'מאנית

נתיבי ההגליה של שארית הפליטה הצ'רקסית

לאחר שקיבלה האימפריה העות'מאנית את הפליטים הצ'רקסים, היא שלחה אותם לאזורי ספר ששליטתה בהם הייתה חלשה. העות'מאנים הסתמכו על הצ'רקסים גם בתור לוחמים מעולים וגם בתור מוסלמים. הטורקים קיוו לחזק את שליטת האימפריה העות'מאנית באוכלוסייה המקומית בעזרת הצ'רקסים. זאת ועוד, האימפריה שלחה אותם לאזורים לא מיושבים בתקווה שיצליחו לפתחם וכך להגביר את תפוקתם הכלכלית. רבים מהצ'רקסים שקלטה טורקיה יושבו בבלקן. בעקבות סכסוך אתני בין האוכלוסייה הנוצרית באזור ובין המוסלמים, שעיקרם הצ'רקסים, הציבו מעצמות אירופה אולטימטום לאימפריה העות'מאנית שעד אליו חייב היה להיפסק הסכסוך. לאחר שסירב הסולטאן, פלשה רוסיה לרומליה – השטחים בבלקן שהיו בשליטה עות'מאנית – וביצעה בה טיהור אתני אלים ומהיר. רוסים, בולגרים וקוזקים הרסו כפרים ועינו, אנסו וטבחו במוסלמים, בארמנים וביהודים חסרי ההגנה שניסו להימלט לשטחים העות'מאניים הבטוחים. הפליטים ששרדו נשלחו להתיישב בחלקים אחרים של טורקיה ובמזרח התיכון.

הצ'רקסים שיושבו ברחבי האימפריה ידעו עשרות שנים קשות של הסתגלות שבמהלכן חוו לא פעם סכסוכים מזוינים עם הבדואים ועם הדרוזים המקומיים, ותוך כדי כך ניסו שוב ושוב לחזור למולדתם – לצ'רקסיה. לבסוף הצליחו קהילות הצ'רקסים בתפוצות להקים יישובים משגשגים.

הכחשת האסון הצ'רקסי

עוד במהלך ההגלייה התחילו הרוסים להסתיר ולהכחיש את השמדת הצ'רקסים. נעשה שימוש במושגים ב"לשון נקיה" כדי להסתיר את הפשעים. נפוץ השימוש במושגים כמו "טיהור", "הכנעה סופית" ו"הפחתת האוכלוסייה המזיקה". הממשל הרוסי לא דיווח לעם הרוסי על חיסול הכפרים, ההגליה ומעשי הטבח, והחדשות מהקווקז הכילו רק סיפורים על ההצלחות בהתיישבות הקוזאקית המתפתחת. . לאחר שהגיעו דיווחים לצאר על המחסור במזון ותרופות במחנות הצ'רקסים שלחוף הים השחור, הוא שלח פקידים לבדוק את המצב, אלה חזרו ודיווחו שהכל בסדר. הרוסים הפיצו שקרים למעצמות ולטורקים ומנעו מהם את האמת אודות גורלם המר של הצ'רקסים.

העם הצ'רקסי הוא עם גאה, הדבק במסורת בת אלפי שנים של עמידה בכבוד ולחימה על עצמאות. האתוס המכונן את העם הוא אתוס הלוחמה וההגנה. שנים רבות בחרו הצ'רקסים לזכור את שאירע כמלחמה עקובה מדם בה עמדו בגבורה ולא כרצח עם. מכיוון שלצ'רקסים הייתה תרבות אורלית (מילולית) ולא כתובה, נדירים תיעודים של פשעי המלחמה שלא נכתבו על ידי הצד הרוסי. המסמכים הרוסיים על מלחמת רוסיה-צ'רקסיה הוחזקו בארכיונים בטביליסי שהיו סגורים לציבור. במסגרת עימות פוליטי בין רוסיה לגאורגיה בראשית המאה ה-21, החליטה גאורגיה לפתוח את הארכיונים, וכך התאפשרה הגישה למסמכים ולתעודות המתעדים את הפשעים הנוראיים. פתיחת הארכיונים וההתחלה של המחקר בנושא הובילה את הצ'רקסים לדרוש שהאסון יוכר כרצח עם. בחלוף השנים, עם התעוררות התנועה הלאומית הצ'רקסית בעולם, לומדים הצ'רקסים לזכור את עברם מחדש, ולהכיר בסבל שעברו אבותיהם. המאבק להכרה התחדש רק במאה ה-21 והוא בראשית דרכו. הצ'רקסים נאבקים במאה וחמישים שנות הסתרה והכחשה. בשנת 2011 הכירה גאורגיה ברצח העם הצ'רקסי, אף מדינה אחרת לא מכירה ברצח העם.[5]

ההכחשה ממשיכה גם היום, 150 שנה אחרי האסון. בשנת 2006 הגישו הצ'רקסים בקשה רשמית מרוסיה להכיר ברצח העם. בקשה זו זכתה להתעלמות מוחלטת מהקרמלין. בשנת 2007 הוחלט שרוסיה תארח את אולימפיאדת החורף של 2014 בסוצ'י, שהייתה הבירה של צ'רקסיה המערבית. מאז התגברו השניים: המודעות של הצ'רקסים לרצח העם, והמאמצים להסתיר ולהכחיש את הפשעים מצד רוסיה.

יום הזיכרון הצ'רקסי

ערך מורחב – יום הזיכרון הצ'רקסי

הצ'רקסים מציינים את גלות הצ'רקסים באמצעות יום זיכרון החל ב-21 במאי. טקסים אלו נערכים במקומות שונים בעולם בהם חיים צ'רקסים. בארץ ישראל הטקסים נערכים בכפר כמא ובריחניה.

ראו גם


קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 Richmond, Walter, The Circassian Genocide, Rutgers University Press, 2013
  2. ^ RGVIA, Rossiiskii gosudarstvennyi voenno-istoricheskii arkhiv f. 38, op.1, d. 351, l. 62, l 66 ob.- 67
  3. ^ 3.0 3.1 R. Kh. Tuganov, ed., Tragicheskie posledstviia Kavkazskoi voiny dlia Adygov. Vtoraia polovina XIX-nachalo XX veka. Sbornik dokumentov i materialov Nal’chik: El-Fa, 2000, p 81
  4. ^ Stephen D. SHENFIELD, The Circassians – A Forgotten Genocide?, CircassianWorld.com URL: http://lorriestalknewsradio.com/user/image/a_forgotten_genocide.pdf
  5. ^ Georgia Recognizes 'Circassian Genocide', סיביל גיאורגיה, 20/5/2011