הקצוות החדים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סגנון "הקצוות החדים" (באנגלית: Hard-edge painting) הוא סגנון בזרם הציור המופשט, המתאפיין במעברים פתאומיים בין אזורי צבע, שכוללים לרוב צבע אחד לא משתנה. סגנון "הקצוות החדים" הפך לנפוץ בארצות הברית בשנות ה-60.[1] סגנון זה קשור להפשטה הגאומטרית, לאופ ארט, להפשטה הפוסט-ציורית ולציור שדות הצבע.[2]

מאפיינים נוספים של ציור "הקצוות החדים" הם השימוש בצורות גדולות, פשוטות ולרוב גאומטריות על פני שטח רחבים ושטוחים; קווי מתאר מדויקים וחדים ושטחים נרחבים של צבע בהיר שהוכתם אל קנבס חשוף. בתוך כך, הסגנון נבדל מההפשטה הגאומטרית, בכך שהוא דוחה קומפוזיציות בעלות אופי לירי ומתמטי.[3] בציורי "הקצוות החדים" מתקבלת תחושה כוללת המזכירה במידה מסוימת את אמנות שדות הצבע, אך בניגוד לסגנון זה, ציור "הקצוות החדים" נמנע מהקשרים ציוריים לצורות גאומטריות טהורות. כמו כן, זהו ציור הנוקט שימוש בצבע נקי, בניגוד לכתמיות הסוערת המופיעה אצל אמני האקספרססיוניזם המופשט, וב"קצוות חדים" של כל כתם צבע, בניגוד לנזילות ולטפטוף, שניתן למצוא אצל ציירי הפעולה.[4] האמנים המרכזיים שיצרו במסגרת סגנון "הקצוות החדים" הם: אלסוורת' קלי, פרנק סטלה, ויליאם ט. ויליאמס, סם גיליאם, קארל בנג'מין, לורסר פייטלסון, פרדריק המרסלי, ג'ון הווארד, הלן לונדברג, ג'ון מקלאוג'לין, אל הלד, אלכסנדר ליברמן, בריס מרדן, קנת' נולנד, אד ריהרדט וג'ק יונגמן.[1][5]

היסטוריה

את הכינוי "קצוות חדים" טבע בשנת 1959 הסופר, האוצר ומבקר האמנות של לוס אנג'לס טיימס, ז'ול לנגסנר, יחד עם פיטר סלז, אז פרופסור במכללות קלרמונט.[6] המונח הומצא על מנת לאפיין את עבודותיהם של ציירים מקליפורניה, אשר בתגובתם לגישה היותר ציורית ולמחוות של האקספרסיוניזם מופשט, אימצו ביודעין שימוש בלתי אישי בצבע, תוך הצגת אזורי צבע נרחבים עם בהירות וחדות מיוחדים על פני פני השטח של התמונה. גישה זו לציור מופשט הפכה נפוצה בשנות השישים, וקליפורניה נחשבת למרכז היצירתי שלה.

בסוף שנות החמישים הבחינו לנגסנר וסלז, שמתקיים קשר משותף בין עבודותיו האחרונות של ג'ון מקלאפלין (1898–1976), לורסר פייטלסון (1898–1978), קארל בג'מין (1925–2012), פרידריך המרסלי (1919–2009) ואשתו של פייטלסון, הלן לונדברג (1908–1999). חמשת האמנים נפגשו עם לנגסנר וסלז בביתו של פייטלסון כדי לדון בתערוכה קבוצתית שתציג ציירים מופשטים מקליפורניה, תחת אוצרותו של לנגסנר. התערוכה "ארבעה קלאסיסיסטים מופשטים" (Four Abstract Classicists) נפתחה במוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות בשנת 1959, ולאחר מכן הופיעה גם במוזיאון האמנות של מחוז לוס אנג'לס. האמנית הלן לונדברג לא נכללה בתערוכה.[7]

מבקר האמנות והאוצר הבריטי, לורנס אלויי, שצפה בתערוכה "ארבעה קלאסיקאים מופשטים" כאשר הוצגה באנגליה ובאירלנד, כינה אותה ""הקצוות החדים" של קליפורניה". הוא ייחס את המושג להתפתחויות האמנותיות החדשות שזיהה בתערוכה, בהן הצמצום הצורני והשימוש במשטחי צבע אחידים, שאינם זהים לאלה הנראים במופשט הגאומטרי.[4] המונח נכנס לשימוש רחב יותר לאחר שאלויי השתמש בו כדי לתאר ציור מופשט גאומטרי אמריקאי עכשווי הכולל "כלכלת צורה", "מלאות צבע", "נקיון פני שטח" וסידור לא רציונלי של צורות על הקנבס.[5]

גם בסגנונן של תנועות אחרות ומוקדמות יותר ניתן למצוא את האיכות של ה"קצוות החדים" בציור. כך למשל, בזרם ה-Precisionism מופיעות איכויות מן הסוג הזה בעבודת האמנים. ואכן, ניתן לזהות את סגנון ה"קצוות החדים" עם אסכולת ציור מסוימת באמנות המודרנית, אבל הוא גם משמש כמונח כללי תיאורי לאיכויות ספציפיות שיכולות להימצא בכל ציור. הסגנון יכול להיות להשתייך הן לציור פיגורטיבי והן לציור מופשט.

סגנון "הקצוות החדים" מזכיר את עבודותיהם המוקדמות של קזימיר מאלביץ', וסילי קנדינסקי, תיאו ואן דסבורג ופיט מונדריאן. אמנים נוספים הקשורים לציור "הקצוות החדים" כוללים את הרב אך, יוזף אלברס, ריצ'רד אנושקיביץ', מקס ביל, איליה בולוטובסקי, הרברט בוסמן, ראלף קוברן, נאסוס דפניס, רונלד דייוויס, ג'ין דייוויס, רובין דני, האוורד מארינג, בורגוין דילר, בורהן דוגנקאי., ג'ון פארן, פיטר האלי, אל הלד, רוברט אינדיאנה, אלסוורת' קלי, ג'ק יאנגרמן, גונטר סי קירשברגר, אלכסנדר ליברמן, אגנס מרטין, ג'ורג' ל. ק. מוריס, קנת נולנד, אד ריינהרדט, דבורה רמינגטון, ברידג'ט ריילי, לודוויג סנדר, דייוויד סימפסון, ליאון פולק סמית', ג'וליאן סטאנצ'ק, ג'פרי סטיל, פרנק סטלה, מירון סטאוט, ליאו ואלדור, ויקטור וסרלי, צ'רמיון פון וויגנד, ניל ויליאמס, ג'ון סטפן, לארי זוקס, מינו ארג'נטו וברבו אוסטליהן.

תערוכות

התערוכה "ארבעה קלאסיקאים מופשטים" שנפתחה במוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות בשנת 1959 והמשיכה להציג במקומות נוספים, הייתה התערוכה הראשונה שכינסה יחד את אמני הסגנון תחת כותרת משותפת. בשנת 1964 התקיימה תערוכה גדולה שנייה לסגנון "הקצוות החדים" בגלריה פאביליון בבלבואה, קליפורניה (הגלריה ידועה גם בשם ביתן ניופורט). את התערוכה אצר לנגסנר, בשיתוף גלריה אנקרום, גלריית אסתר רובלס, גלריית פליקס לנדאו, גלריית פארוס וגלריית המורשת של לוס אנג'לס. התערוכה נקראה בפשטות "ציור "הקצוות החדים" של קליפורניה". בתערוכה נכללו יצירות מאת האמנים: פירנצה ארנולד, ג'ון ברבור, לארי בל, קארל בנג'מין, ג'ון קופלנס, לורסר פייטלסון, פרדריק האמרסלי, ג'ון הארווד, הלן לונדברג, ג'ון מקלפלין ודורותי ולדמן.[8][9]

בשנת 2000 אצרה טובי סי מוס תערוכה בשם "ארבעה קלאסיסיסטים מופשטים פלוס אחת" (Four Abstract Classicists Plus One) בגלריה שלה בלוס אנג'לס. בתערוכה שוב הופיעו מקלפלין, פייטלסון, המרסלי ובנג'מין, כשהתווספה אליה גם לונדברג כחברה חמישית בחבורה המקורית של ציירי "הקצוות החדים". בשנת 2003 הציגה גלריה לואי שטרן לאמנויות יפות תערוכה רטרוספקטיבית של לורסר ופייטלסון בשם "לורסר פייטלסון והמצאת ציור "הקצוות החדים" 1945-1965" (Lorser Feitelson and the invention of Hard-edge painting, 1945-1965). באותה שנה הציגה גלריה NOHO MODERN את עבודותיו של ג'ון הארווד בתערוכה שכותרתה "ג'ון הרוואד: מבט חדש על ציור "הקצוות החדים", 1959-1969" (June Harwood: Hard-edge painting Revisited, 1959-1969).

בשנים 2004–2005 נערכה תערוכה נוספת של ששת אמני התנועה הללו, שהציגה 24 ציורים, ארבעה של כל אמן, בגלריה בן מאלץ במכון לאמנות ועיצוב אוטיס. מבקר האמנות והאוצר השותף בתערוכה, דייב היקי, ביקש להדגיש את הסגנון האמנותי כמקומי, או כמעין דיאלקט אזורי של האמנות בלוס אנגלס שלאחר מלחמת העולם השנייה.[10] הציירים הללו הוצגו שוב בתערוכה בשם "The Birth of the Cool" ב-2008 במוזיאונים ברחבי קליפורניה ביחד עם מוצגים של עיצוב, מוזיקה וסרטים מן האמנות של אמצע המאה.[11]

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 "Hard edge painting – Art Term". Tate. 2017-04-05. נבדק ב-2021-08-16.
  2. ^ Colorscope: Abstract Painting 1960-1979, Santa Barbara Museum of Art
  3. ^ Minimalism - Hard-edge painting, Encyclopaedia Britannica
  4. ^ 4.0 4.1 נורית הדס, עיונים באמנות המאה העשרים, תל-אביב: אורט ישראל, 2002, עמ' 401-402
  5. ^ 5.0 5.1 Hard-edge painting, GUGGENHEIM FOUNDATION
  6. ^ Finding Aid for the Jules Langsner papers, 1941-1967, The Online Archive of California
  7. ^ Karl Benjamin's Colorful Resurgence, The New York Times, ‏7.10.2007
  8. ^ Claire Wolfe, "California Hard-Edge Painting”, Artforum, ‏מאי 1964
  9. ^ Jules Langsner, CALIFORNIA HARD-EDGE PAINTING - Director essay
  10. ^ Christopher Knight, Staking a claim for an idiom of Los Angeles, Los Angeles Times, ‏26.11.2004
  11. ^ Birth of the Cool: California Art, Design, and Culture at Midcentury, Oakland Museum of California
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34043525הקצוות החדים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הקצוות_החדים&oldid=2228180"