אסכולת הצבע של וושינגטון
אסכולת הצבע של וושינגטון היא זרם באמנות המופשטת שנולד בוושינגטון די. סי. ופעל בשנות ה-50 עד שנות ה-70 של המאה ה-20. שישה אמני אקספרסיוניזם מופשט מהווים את המעגל הפנימי של האסכולה: קנת' נולנד (Kenneth Noland), מוריס לואיס (Morris Louis), ג'ין דייוויס (Gene Davis), הווארד מארינג (Howard Mehring), תומאס דאונינג (Thomas Downing) ופול ריד (Paul Reed). אסכולת הצבע של וושינגון נוסדה כתגובה לאקספרסיוניזם המופשט של אסכולת ניו-יורק. המיקוד של אמני האסכולה היה ציור באמצעות "שדות צבע", קרי, ביטוי אמנותי מופשט, נטול אובייקט מיוצג, שביקש לבחון דרכים שונות לשימוש במשטחי צבע אחידים וגדולים.
סגנונה של האסכולה התעצב על רקע תערוכה בשם "צייר הצבע של וושינגטון" ("The Washington Color Painters") שנפתחה בב-25 ביוני 1965 בגלריה של וושינגטון לאמנות מודרנית. התערוכה, שנאצרה על ידי ג'רלד "ג'רי" נורדלנד (Gerald Nordland) כינסה יחד את יצירותיהם של ששת אמני האסכולה המרכזיים שלעיל. תערוכה זו, שהוצגה לאחר מכן במספר מקומות נוספים בארצות הברית, כולל מרכז האמנות "ווקר", ביססה את מקומה של וושינגטון בזרם הציור המופשט והגדירה את מה שנחשב על ידי היסטוריונים, אמנים ועיתונאיים לתנועת האמנות של העיר.[1]
אמני בית הספר לצבע בוושינגטון ציירו בעיקר עבודות מופשטות והיוו חלק מרכזי התנועה הגדולה יותר של ציור "שדות הצבע". אף על פי שאמני התנועה לא נחשבו בדרך כלל לאמני אקספרסיוניזם מופשט, בשל סגנון העבודות שלהן והסתמכותם על פילוסופיות אחרות בתהליך היצירה, ניתן לסמן הקבלות רבות בין אסכולת הצבע של וושינגטון לבין אמני האקספרסיוניזם המופשט. המשותף הבסיסי ביותר לאמנים משתי האסכולות הוא השימוש בפסים, שטיפות צבע ושדות של צבע בודד על הבד. טכניקה נפוצה בה השתמשו באסכולת הצבע של וושינגטון הייתה "הכתמה" (soak staining או פשוט staining). בטכניקה זו האמן שופך צבע דליל ישירות על הקנבס ונותן לו להיספג לאורך זמן. התוצאה היא היווצרות של כתם על הקנבס, שלא ניתן לזהות בו עקבות נראים לעין של הנחת צבע קונבנציונלית, כגון סימני משיחות מכחול.[2]
לאחר התערוכה הראשונה של אמני אסכולת הצבע של וושינגטון ביוני 1965, לדייוויס, מארינג וריד הצטרפו האמנים טימותי קורקרי (Timothy Corkery), וויליאם דה לופר (Willem de Looper) וג'ייקוב קיינן (Jacob Kainen)[3] במסגרת תערוכה נוספת בשם "תערוכת הרובע ה-17 של אמני וושינגטון והסביבה" (The Seventeenth Area Exhibition of Artists of Washington and the Adjacent Area). התערוכה הוצגה בגלריית קורקורן לאמנות מ-12 בנובמבר עד 19 בדצמבר 1965. בתערוכת הרובע ה-18 שהוצגה באותה הגלריה בין ה-18 בנובמבר ל-31 בדצמבר 1967 השתתפו שוב יצירות מאת אמני האסכולה, ביניהם דה לופר, קורקרי, דאונינג, קיינן וסם ג'יליאם (Sam Gilliam).
רבים מאמני האסכולה הציגו בגלריית ג'פרסון פלייס בוושינגטון, שנוהלה במקור על ידי אליס דני ומאוחר יותר על ידי נסטה דורנס. אמנים נוספים הקשורים לאסכולה כוללים את: סם פרנסיס (Sam Francis), אן טרוט (Anne Truitt), מרי פינקוט מאייר (Mary Pinchot Meyer), ליאון ברקוביץ (Leon Berkowitz), עלמה תומאס (Alma Thomas), ג'יימס הילארי (James Hilleary),[4] ואחרים. לעיתים יש נטייה לחשוב שהקבוצה התרחבה יותר מכך, שכן היא הייתה בעלת נוכחות משמעותית בקהילת האמנות החזותית בוושינגטון די. סי. לאורך שנות ה-60 וה-70. יחד עם הציירים המקוריים של אסכולת הצבע של וושינגטון, הציגו בגלריית ג'פרסון פלייס גם אמנים מהדור שני של ציירי האסכולה. אותם אמנים נותרו בעלי השפעה גם כאשר חלק מחברי האסכולה התפזרו למקומות אחרים. יצירות נוספות המשקפות את אסכולת הצבע של וושינגטון כוללות את הציורים התלויים מאת סם גיליאם (שאת סגנונו ניתן לתאר כמושפע מסגנון הבארוק);[5] תיאורי החצים החדים והפתחים האדריכליים המנוגדים מאת טימותי קורקרי; עבודות האור והלייזר ופסליו השקופים של רוקן קרבס (Rockne Krebs); השימוש בוואקום ליצירת צורות מופשטות של אד מקגווין (Ed McGowin), יצירות הניאון של ביל כריסטנברי (Bill Christenberry) שהובילו אותו להתמודד ישירות יותר עם שורשיו, והעבודות של בוב סטקהאוס (Bob Stackhouse) וטום גרין (Tom Green).
למרות שששת האמנים שהציגו בתערוכה הראשונה של האסכולה היו כולם גברים, לנשים הייתה נוכחות שווה בתנועה. הילדה ת'ורפ (Hilda Thorpe), למשל, ציירת מאסכולת "שדות הצבע" יצרה עבודות גדולות ממדים ופסלי נייר, ולימדה דור של אמנים מאזור וושינגטון די. סי. אמניות נוספות מאסכולת הצבע של וושינגטון הן אן טרוט, מרי פינקוט מאייר ועלמה תומאס.
במהלך האביב והקיץ של שנת 2007 מוסדות אמנות בוושינגטון הבירה ערכו ברחבי העיר חגיגות לכבוד ציור "שדות הצבע" שכללו תערוכות בגלריות ומוזיאונים של עבודות מאת חברי אסכולת הצבע של וושינגטון.[6] בשנת 2011, קבוצה של אספני אמנות בוושינגטון יזמה את "פרויקט אסכולת הצבע של וושינגטון" שמטרתו לאסוף ולפרסם מידע על ההיסטוריה של ציירי התנועה ושל האמנות המופשטת בוושינגטון.[7] למרות שחלק מאמני האסכולה לא נולדו בוושינגטון, הם ייצגו יחד את וושינגטון כמרכז חדש של אמנות חזותית.
מקורות
- Gene Davis Catalog
- J. D. Serwer. 1987. Gene Davis, A Memorial Exhibition. Washington, D.C.: Smithsonian Institution Press. מסת"ב 0-87474-854-2ISBN 0-87474-854-2
- Introduction & Text by Roy Slade, "The Corcoran & Washington Art" Copyright 1976 The Corcoran Gallery of Art, Washington, D.C.: 2000 copies printed by Garamond Press, Baltimore, MD LCCC# 76-42098
- Smithsonian Archives of American Art, Interview with Gerald Nordland Conducted by Susan Larsen, Chicago, Illinois May 25–26, 2004 http://www.aaa.si.edu/collections/oralhistories/transcripts/nordla04.htm
- Washington Art, catalog of exhibitions at State University College at Potsdam, NY & State University of New York at Albany, 1971 [no copyright or LCCC # listed], Introduction by Renato G. Danese, printed by Regal Art Press, Troy NY.
- The Vincent Melzac Collection, Foreword by Walter Hopps, Introduction by Ellen Gross Landau, Retrospective Notes on the Washington Color School by Barbara Rose, Copyright 1971 The Corcoran Gallery of Art, Washington, D.C.: printed by Garamond/Pridemark Press, Baltimore, MD LCCC#75-153646
הערות שוליים
- ^ Cohen, Jean Lawlor (26 ביוני 2015). "When the Washington Color School earned its stripes on the national stage". The Washington Post (באנגלית). נבדק ב-30 באוגוסט 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "The Most Typical Abstract Art Techniques". IdeelArt. אורכב מ-המקור ב-30 במרץ 2018. נבדק ב-30 במרץ 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Smith, Roberta (23 במרץ 2001). "Obituary: Jacob Kainen, 91, Painter and Print Curator". The New York Times. נבדק ב-30 באוגוסט 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Langer, Emily (22 באפריל 2014). "James Hilleary, noted Washington artist, dies at 90". The Washington Post (באנגלית). נבדק ב-30 באוגוסט 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Basking in Sam Gilliam’s Endless Iterations
- ^ Trescott, Jacqueline (17 בינואר 2007). "The Washington Color School Is Ready to Bloom". The Washington Post. נבדק ב-30 באוגוסט 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Washington Color School Project". נבדק ב-24 בינואר 2016.
{{cite web}}: (עזרה)
32646769אסכולת הצבע של וושינגטון