הקונגרס הלאומי ההודי

הקונגרס הלאומי ההודי
מנהיגים	רהול גנדי, סוניה גנדי
מיקום במפה הפוליטית	מרכז-שמאל

מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי (בהינדית: भारतीय राष्ट्रीय काँग्रेस), הידועה גם בשם מפלגת הקונגרס, היא מפלגה מרכזית בפוליטיקה ההודית.

לאחר שנוסדה ב־1885, הפכה לגורם מוביל בקרב תנועת העצמאות ההודית, עם מעל ל־15 מיליון הודים המעורבים בארגונה ומעל ל־70 מיליון הודים השותפים למאבקה לעצמאות נגד השלטון הבריטי.

לאחר הכרזת עצמאותה של הודו בשנת 1947 הפכה מפלגת הקונגרס למפלגה הפוליטית הדומיננטית בפוליטיקה ההודית. בבחירות הראשונות, בשנת 1952, זכתה המפלגה, בראשות ג'ווהרלל נהרו, לרוב מוחלט בלוק סבהה (הבית התחתון בפרלמנט ההודי). היא המשיכה להחזיק ברוב לאחר מותו ב-1964, תחת הנהגתה של אינדירה גנדי. בשנת 1977, הובסה לראשונה המפלגה בבחירות. מאז הצליחה המפלגה לחזור לשלטון מספר פעמים – בפעם האחרונה בשנים 2004–2014, בהנהגת סוניה גנדי. מאז 2014 ירד כוחה של המפלגה באופן משמעותי (44 מושבים בבחירות ב-2014 ו-52 בבחירות ב-2019, מתוך 543 מושבים בפרלמנט). היא נמצאת מאז באופוזיציה ומונהגת על ידי רהול גנדי.

היסטוריה

לפני עצמאות הודו

המפלגה נוסדה בשנת 1885, בתחילת דרכה לא התנגדה לעצם קיום השלטון הבריטי בהודו ומטרתה המוצהרת הייתה שינוי סדרי הממשל מתוך רצון לחולל שינוי בדרך בה שלטו הבריטים בהודו והעדפתם את ההודים שרכשו השכלה בבריטניה.

מפלגת הקונגרס התכנסה פעם בשנה במשך חופשת חג המולד. היה זה הסקוטי אלן אוקטביאן יום, אשר הביא לידי הכינוס הראשון, שנערך בבומביי. כינוס זה נערך בהסכמת הלורד דופרין, המשנה לוויקטוריה מלכת בריטניה דאז. דרישותיו של יום הפכו לרדיקליות כתגובה לחוסר הרצון להידברות מצד ממשלת בריטניה והמפלגה נעשתה פעילה מאוד בקרב תנועת העצמאות ההודית.

ב-1907 התפצלה המפלגה לשני מחנות אשר נבדלו בגישתם כלפי הבריטים: המחנה האחד, תחת הנהגתו של באל גנגדהאר טילאק נקרא (בכתיב לטיני) בשם "Garam Dal" או "קיצוניים" (ובלשון ספרותית, "חילוקי דעות חריפים"), ואילו המחנה השני, בהנהגתו של גופל קרישנה גוחל (Gopal Krishna Gokhale), נקרא בשם (בכתיב לטיני) "Naram Dal" או "מתונים" (ובלשון ספרותית, "חילוקי דעות מתונים").

דדאבהאי נאורוג'י (Dadabhai Naoroji), הנשיא הראשון של הקונגרס הלאומי ההודי, היה גם חבר בבית התחתון בפרלמנט הבריטי וההודי הראשון אשר זכה להיבחר לפרלמנט זה. בתקופתו פעלו גם מנהיגים כגון באל גנגדהאר טילאק, ביפין צ'נדרה פאל (Bipin Chandra Pal), ללה לאיפאט ראי (Lala Lajpat Rai), גופל קרישנה גוחל ומוחמד עלי ג'ינה (אשר הפך מאוחר יותר למנהיג הליגה המוסלמית וייסד את פקיסטן).

לאחר מלחמת העולם הראשונה עברה המפלגה לראשותו של מהטמה גנדהי, אשר כבר בגיל צעיר הפך למנהיגה הרוחני והבלתי-רשמי, כמו גם סמל להמונים. בזמן כהונתו אף זכו נשים להיבחר לנשיאות המפלגה. במובנים רבים הייתה המפלגה ארגון-גג, המאגד בתוכו סוציאליסטים רדיקלים, אנשים מסורתיים ואפילו שמרנים מוסלמים והינדואיסטים. מהטמה גנדהי זכה בהתמודדות הראשונה על רוחה של המפלגה בשנת 1918 ועיצב את דמותה כליברלית ומתונה.

עם העלייה בפופולריות של גנדהי ותורת הסאטיאגראהא בה האמין לגבי ההתנגדות לשלטון הבריטי, צמחו גם מנהיגים נוספים, כגון סרדאר פאטל(אנ'). מפלגת הקונגרס של גנדהי הייתה הארגון ההמוני המגובש הראשון בתולדות הודו - מפלגה זו הפגישה מיליוני הודים במיוחד לשם המאבק למען עצמאות הודו, כמו גם מאבק בתופעות כגון: הבדלים בין הקאסטות, איסור מגע בין בני קאסטות שונות, דלות ומחיצות בין קבוצות אתניות ודתיות. בתמיכתם של אנשים מכל הקבוצות האתניות, המעמדות הכלכליים והקבוצות הלשוניות והדתיות, הפכה מפלגת הקונגרס למייצגת נאמנה של האוכלוסייה. ממפלגה אליטיסטית של הודים משכילים ובעלי זיקה לתרבות האנגלית, הפכה מפלגה זו למנהיגה החזקה של המאבקים הללו, וכללה כ־15 מיליון חברים.

1947-1991

נטען, כי מהטמה גנדהי וסרדאר פאטל החזיקו בהשקפה, כי מפלגת הקונגרס הייתה צריכה להתקיים רק עד להשגת העצמאות ההודית, ולפיכך היה עליה להתפרק ב־1947, עם קבלת עצמאות זו. בעת קבלת העצמאות הייתה מפלגה זו (בהנהגת ג'ווהרלל נהרו) לארגון הפוליטי העיקרי במדינה ונעשתה למפלגה פוליטית ראשית. אפשר והמשך קיום המפלגה גם לאחר קבלת העצמאות היה הצעד הנכון ביותר בשעתו. המצדדים בדעה זו מצביעים על הצורך באותה תקופה במנהיגות יציבה ויד מכוונת ומפקחת, אשר רוב ההודים נזקקו להם לאחר תחושת הכאוס והמבוכה ששררו בעקבות קבלת העצמאות וחלוקתה של הודו. המפלגה שלטה ברציפות עד שנת 1977 ומכאן שמנהיגיה היו שליטי הודו. אף לאחר מכן נשארה מפלגה פוליטית ראשית.

לאחר רצח גנדהי ב־1948 ומותו של פאטל ב־1950, נהרו נשאר בודד מקרב סמלי ההנהגה הלאומית והפך למפתח לכוחה ועתידה של המפלגה. נהרו בחר לאמץ במדיניותו חילוניות, מדיניות כלכלית סוציאליסטית ומדיניות חוץ בלתי מזדהה, אשר הפכו לסימני היכר של המפלגה. מדיניותו של נהרו היוותה אתגר עבור מעמד בעלי הקרקעות ובעלי העסקים ושיפרה את מצבם של בני מיעוטים דתיים ובני הקאסטות הנמוכות בהודו. דור של מנהיגים שלחמו למען עצמאות הודו התחלף במהרה בדור של מנהיגים שצמחו תחת מנהיגותו של נהרו. נהרו הוביל את מפלגתו לניצחון ברוב קולות עצום בבחירות שהתקימו בשנים 1952, 1957 ו־1962.

לאחר מות נהרו ב־1964, הועלתה לראשונה שאלת עתידה של המפלגה. אף מנהיג לא היה מסוגל להגיע למעמדו הסמלי של נהרו, ולכן התקבצה המנהיגות סביב דמותו של לאל בהדור שסטרי שהיה מנהיג פשרן, רך דיבור ועדין. שסטרי נשאר בתפקיד ראש הממשלה עד מותו ב־1966 ובבחירות שנערכו אז לראשות המפלגה נבחרה אינדירה גנדי, בתו של נהרו, לאחר התמודדות מול השמרן מורארג'י דסאיי מהאגף הימני במפלגה.

האתגר הרציני הראשון שעמד בפני ההגמוניה הפוליטית של מפלגת הקונגרס התרחש ב־1967, כאשר אופוזיציה מאוחדת תחת דגלו של סמיוק וידהאנאיאק דאל זכתה בשלטון בכמה ממדינות החגורה ההודית. אינדירה גנדי, שהייתה נשיאת מפלגת הקונגרס, עמדה בפני אתגר מצד רוב מנהיגות המפלגה. הקונפליקט, שבא לידי ביטוי במערכת הבחירות לנשיאות הודו 1969, הביא לפיצול ואינדירה הקימה מפלגה נפרדת של הקונגרס הלאומי ההודי. בהתחלה נודעה מפלגתה בשם קונגרס, אך עד מהרה נודעה בשם קונגרס חדש. המפלגה הרשמית נודעה בשם הקונגרס הלאומי ההודי (ארגון) והונהגה על ידי קמאראיי ובאופן בלתי רשמי נקראה גם הקונגרס הישן. כאשר ישבה אינדירה גנדי ליד הגה השלטון, הוכרה סיעתה על ידי ועדת הבחירות של הודו כמפלגת הקונגרס הלאומי ההודי ה"אמיתית", אף על פי שסיעתה הייתה הפלג הפורש.

במובנים שונים ניתן לראות את הפיצול הנ"ל כפיצול בין האגף הימני לבין האגף השמאלי במפלגה. אינדירה רצתה להשתמש בסדר יום פופוליסטי במטרה להביא לידי תמיכה עממית במפלגתה. היא השתמשה בסיסמאות כגון "חיסול העוני" ורצתה להדק את הקשרים עם ברית המועצות. מנגד, האליטות המחוזיות של המפלגה, אשר ייסדו את הקונגרס הלאומי ההודי (ארגון), תמכו בסדר יום ימני יותר ופקפקו ברעיון של סיוע סובייטי. מאוחר יותר נתמזגה המפלגה האחרונה במפלגת ג'נאטה.

בהדרגה, הפך שלטון אינדירה גנדי לסמכותי יותר. בהתמודדה מול אופוזיציה הולכת וגוברת, הכריזה ב־1975 על מצב חירום. לאחר שהוסר משטר החירום ב־1977, נוצרו פלגים נוספים בתוך מפלגת הקונגרס. הפלג של אינדירה, אשר סומן באות I, הובס בבחירות הכלליות באותה שנה על ידי מפלגת ג'נאטה. מפלגת הקונגרס הצליחה להשיב את כוחה בבחירות 1980. בשנת 1984 נרצחה אינדירה בידי שניים משומרי ראשה הסיקים, כנקמה על מבצע כוכב כחול. בימים הבאים שלאחר מכן, נהרגו אלפי סיקים במהומות, בעיקר בדלהי. רבים מארגוני זכויות האדם מייחסים לפעילויות הקונגרס חלק חשוב במהומות 1984.

לאחר רצח אינדירה, הפך בנה רג'יב גנדי למנהיג מפלגת הקונגרס, והוביל את המפלגה לזכייה ברוב קולות גדול בבחירות ללוק סבהה ב־1984. מפלגת הקונגרס נחלה תבוסה בבחירות הכלליות ב־1989. רג'יב גנדי נרצח אף הוא בידי מתנקשים ב־1991. בעקבות הרצח, ירש את מקומו של רג'יב סגנו, פ. ו. נרסימהה ראו.

לאחר 1991

שנות ה-90 היו תקופה של משבר ממושך עבור מפלגת הקונגרס. אחרי אובדן הולך וגדל של השפעה פוליטית, ביקשה המפלגה מסוניה גנדי, אלמנתו ילידת איטליה של רג'יב גנדי, לקבל את משרת נשיאות המפלגה. בעקבות סירובה לכך ב־1991, נשאר בתפקיד זה נרסימהה ראו ואחריו כיהן בתפקיד . המפלגה ניצחה בבחירות ב-1991 וראו כיהן כראש הממשלה בשנים 1991–1996, אך בבחירות ב-1996 הובסה המפלגה וראו התפטר והוחלף בסיטראם קסרי. במשך כשנה ומחצה תמכה המפלגה מבחוץ בממשלות הג'נטה דאל, בתחילה בראשות ה. ד. דווה גאודה ולאחר מכן בראשות אינדר קומאר גוג'ראל, עד שמשכה את תמיכתה בנובמבר 1997. בבחירות, שנערכו בפברואר 1998, נדחק נשיא הקונגרס קסרי הצידה מפני סוניה גנדי, שהייתה לדמות העיקרית בקמפיין הפולטי של המפלגה. לאחר תבוסת המפלגה בבחירות אלו, האשימו תומכי סוניה את קסרי באחריות לכישלון המפלגה, והדעיחו אותו על מנת למנות את סוניה לנשיאת המפלגה.^[1]

לאחר בחירת סוניה גנדי כנשיאת המפלגה פרש מהמפלגה פלג בראשות שארד פאוור אשר ייסד את מפלגת הקונגרס הלאומית. בעת פרישתם של פלגים שונים ממפלגת הקונגרס, נמשך הסימון "(Congress (I" לציון המפלגה המונהגת בידי ממשיכיה של אינדירה גנדי. מפלגות ואישים פוליטיים שונים התנגדו למינויה סוניה גנדי על רקע מוצאה הזר.

בבחירות הכלליות בהודו שנערכו בשנת 2004, זכתה מפלגת ברית הקונגרס במספר המושבים הגדול ביותר והובטחה לה תמיכה מהאגף השמאלי בפרלמנט. התרחשויות אלו הדהימו את מפלגת הברית הלאומית הדמוקרטית, שבהנהגת אטאל ביהארי ואג'פאיי, אשר לפי כל התחזיות הייתה אמורה לנצח. זמן קצר לאחר מכן, מונתה סוניה גנדהי לתפקיד ראש הממשלה מטעם קואליציה בת 19 מפלגות שבהנהגת מפלגת הקונגרס. אולם, בצעד שכונה "הטלת פצצה פוליטית", סירבה סוניה גנדהי לקבלת התפקיד, בהתבססה על מה שכינתה "קולה הפנימי". מאנמוהאן סינג, שר האוצר בשנים 1991–1996 וראש האופוזיציה ברג'יה סבהה בשנים 1996–1999, מונה לתפקיד ראש הממשלה ולמישרה זו נשבע אמונים ב-22 במאי 2004.

מאנמוהאן סינג נבחר בשנית לראשות הממשלה ב-2009, אך לא התמודד בשלישית.

בבחירות בהודו ב-2014 וב-2019 התמודד רהול גנדי כמועמד המפלגה לראשות הממשלה אך הובס בידי נרנדרה מודי.

תוצאות בחירות

שנה	מנהיג המפלגה	מושבים	שינוי	אחוזים	תוצאה
1934	בהולבאי דסאי (אנ')	42 / 147
1945	סארט צ'אנדרה בוסה (אנ')	59 / 102
1951–1952	ג'ווהרלל נהרו	364 / 489		44.99%	ממשלה
1957		371 / 494	7	47.78%	ממשלה
1962		361 / 494	10	44.72%	ממשלה
1967	אינדירה גנדי	283 / 520	78	40.78%	ממשלה (1967–69), קואליציה (1969–71)
1971		352 / 518	69	43.68%	ממשלה
1977		153 / 542	199	34.52%	אופזיציה
1980		351 / 542	198	42.69%	ממשלה
1984	רג'יב גנדי	415 / 533	64	49.01%	ממשלה
1989	רג'יב גנדי	197 / 545	218	39.53%	אופוזיציה
1991	פ. ו. נרסימהה ראו	244 / 533	47	35.66%	ממשלה
1996	פ. ו. נרסימהה ראו	140 / 533	104	28.80%	אופוזיציה
1998	סיטראם קסרי	141 / 533	1	25.82%	אופוזיציה
1999	סוניה גנדי	114 / 545	27	28.30%	אופוזיציה
2004	סוניה גנדי	145 / 543	31	26.7%	קואליציה
2009	מאנמוהאן סינג	206 / 543	61	28.55%	קואליציה
2014	רהול גנדי	44 / 543	162	19.3%	אופוזיציה
2019	רהול גנדי	52 / 543	8	19.5%	אופוזיציה