הפרטה מדינית
הפרטה מדינית היא ביטוי להפרטה הנעשה במסגרת של כלכלה ברמת מדינה, הפוכה להלאמה. הפרטה זו מתקיימת בשני אופנים עיקריים:
- מעבר של תחומי אחריות מידי המגזר הציבורי, שהוא ביטוי ליכולת העיצוב המכוון והשיתופי של החברה את עצמה במסגרת מאורגנת מלמעלה, לידי המגזר הפרטי, שהוא ביטוי לתחרות בין הפרטים השונים על משאבי החברה על בסיס אינטרסי אישי.
- שינוי דפוסי הפעילות של המגזר הציבורי לדפוסי פעילות המבוססים על רווח, ולא על ניסיון מכוון לעצב את החברה.
הדגש הרב שניתן להפרטה בעשורים האחרונים של המאה ה-20 קידם את חקר ההפרטה והטביע את השימוש במונח זה.
הבסיס להפרטה המדינית
ההפרטה שואפת לניהול החברה על ידי כוחות השוק ומעדיפה אותם על פני פעולות הממשלה.
גישה זו, המושתתת על הכרעה ערכית בדבר אינטרסים של הפרט כמניע עיקרי, מהווה את המניע המרכזי במגמת ההפרטה (גם אם לא תמיד באופן מוצהר). עיקרון זה נתמך בידי דעת קהל החוששת מהסקטור הציבורי ורואה בו מנגנון מנוון בלא תקנה או מאיים ואינו נתון לשליטת האדם.
עיקרון נוסף המניע לעיתים את ההפרטה, הוא תפיסת המערכת הכלכלית על-פי מדד היעילות כמדד מרכזי. תפיסה זו מציבה את העושר הכמותי כמרכז הכלכלה, ואינה מקבלת את הכלכלה כחלק מעיצובה הערכי של החברה. תפיסה זו באה לידי ביטוי כראיית ההפרטה כאמצעי לייעול המשק, ובהעדפת התפתחות אורגנית של החברה על פני הכוונה מגבוה.
מהות ההפרטה המדינית
הפרטה היא המעבר לצורות שונות של רווחיות וחשיבה רווחית-אנוכית. לרוב בתהליך זה מועברים תחומי עיצוב של החברה מהמגזר הציבורי הטהור לשולי המגזר הציבורי, למגזר הפרטי או למגזר ההתנדבותי. הפרטה מדינית מתייחסת לארגון ציבורי העובר הפרטה. במובן זה ניתן להפריט ממד אחד או יותר מבין הממדים הבאים: בעלות על הארגון, תיקצוב (מימון הפעילות הכוללת), תיקנון (קביעת מסגרת נוהליו), ניהול, ייצור, הספקה (של המוצרים לאוכלוסייה), תשלום (עבור יחידת מוצר מסוימת) ובקרה.
כל אחד מממדים אלו עשוי להיות ציבורי או אחר ובתהליך ההפרטה עוברת הפונקציה מרשות ציבורית לרשות פרטית או התנדבותית.
באופן כללי, מצמצמת ההפרטה את מעורבות הממשלה במשק ואת המגזר הציבורי.
עם זאת, תהליך זה אינו מוחלט, שכן לעיתים רבות נאלצת הממשלה לקבוע דרכי פיקוח ושליטה על התחום המופרט, גורם שמביא אותה למעורבות ברמה מסוימת בנעשה על ביטוייה הארגוניים. כמו כן, לעיתים יוצרת הפרטה התערבות לא מכוונת מראש, כתוצר עקיף שלה. למרות תהליכים אלו, הגדרתה הבסיסית של ההפרטה היא צמצום המגזר הציבורי.
ההפרטה המדינית אינה תהליך אחיד, אלא מכילה בתוכה רצף רחב של תהליכים. ניתן לסווג הפרטה בכמה דרכים עיקרית:
- הפרטה שמרנית מתונה מול רדיקלית קיצונית.
- הפרטה מלאה, כדוגמת העברת בעלות על ארגון ממשלתי, מול הפרטה חלקית, כדוגמת מסירת נכסי ארגון.
- הפרטה כוללנית, המייצגת את הפן הכולל של תהליך ההפרטה כתהליך מכוון ושלם, מול הפרטה פרטנית, המייצגת את השפעת הגורמים המסוימים הקשורים בהפרטה.
- הפרטה הנעשית משיקולים ארוכי-טווח, בה השיקול הערכי חזק ביותר, מול הפרטה משברית על רקע מצב כלכלי מעורער באופן קיצוני, לרוב על-מנת לגייס כספים באופן מיידי. הבחנה זו מתעתעת לעיתים שכן ממשלה מפריטה עשויה ליצור אווירת משבר מכוונת על מנת לאפשר הפרטה, או להציג את ההפרטה כפתרון למשבר כלכלי על-אף שאינה בהכרח כזו.
כחלק מההפרטה המדינית מבוצעת גם הפרטה מוניציפלית, בתחומי הרשויות המקומיות.
גישות בהפרטה
במובן הכוללני:
ע"פ מובן זה, ניתן לחלק באופן גס את הגישות לעיצוב החברה לשתי גישות:
- הגישה התחרותית מעדיפה את צמצום תחום החיים המופקד בידי הממשלה והעברת אחריות בלעדית עליו לתחרות בין הפרטים סביב אינטרס אישי, בהתאם לבסיס הערכי של ההפרטה.
- הגישה השיתופית מעדיפה הרחבת תחום החיים המופקד בידי הממשלה וצמצום התחרות בין הפרטים.
במובן הפרטני
במובן זה נבחנות ההשפעות המעשיות של ההפרטה של גורמים שונים בחברה.
גם במובן המעשי ישנן שתי גישות, תומכת ומתנגדת להפרטה, על בסיס תוצאותיה הישירות של ההפרטה (לדוגמה: השיפור או הפגיעה ביעילות המשק בשל התחרות, שחיקה בתנאי ההעסקה לעומת עליית מספר המועסקים, פגיעה או שיפור באיכות השירות וכו').
במובן זה, גם גורמים התומכים בהפרטה באופן כללי מעדיפים להשאיר תחומים מסוימים לא מופרטים או מופרטים חלקית, על בסיס יעילות (בדרך-כלל תחומי תשתית ויחסי חוץ).
ההפרטה מזוויות שונות
- הזווית הכלל-חברתית: על-פי זווית זו נבדקות השפעות ההפרטה על החברה כולה, כפי שפורט לעיל.
- ציבור הצרכנים בוחן את השלכות ההפרטה במחירי השירות המסופק על ידי הארגונים המופרטים.
- ציבור העובדים בוחן את ההפרטה על-פי שינוי שיטת ההעסקה בעקבותיה (לדוגמה: מעבר מהסכמי שכר ציבוריים להסכמים פרטיים), הן בקרב שכירי הארגונים המופרטים והן בקרב כלל העובדים בשוק העבודה (המשתנה כולו בעקבות שינוי חלקי בו). לארגוני עובדים השפעה רבה בתחום זה.
- הערה: בדרך כלל קיים בלבול רב בהתייחסות להפרטה, שכן ציבור הצרכנים במשק וציבור השכירים במשק הוא בקירוב אותה אוכלוסייה, משתי זוויות שונות.
- מוקדי הכוח בחברה האחראים, הנהנים והנפגעים מההפרטה, בהם פוליטיקאים, בעלי הון, ראשי ארגוני עובדים וכו'.
- הארגון המופרט, לו מיוחסת לרוב השאיפה להישרדות ושגשוג הארגון. מבחינת הארגון יש הבדל מהותי בין תלות וכפיפות לממשלה או לארגון ציבורי, לבין כפיפות לתחרות בשוק החופשי ותלוי בצרכנים.
היסטוריה ומניעים
הפרטה מדינית כתופעה היסטורית מלווה את ההיסטוריה האנושית מאז היווצרות המדינות. אף-על פי כן חלו תהליכים מקבילים של הלאמה, שהיו לעיתים קרובות חזקים מתהליכי ההפרטה.
במשך רוב המאה ה-20 התהליך החזק מבין השניים היה תהליך ההלאמה, במסגרת התפתחות התארגנות מקצועית, גישות סוציאליסטיות וסוציאל-דמוקרטיות, רעיון מדינת הרווחה ומדינות הגוש הקומוניסטי. עם זאת, החל מסוף שנות ה-70 של מאה זו, החלו תהליכי הפרטה ניכרים העולים באורח ניכר על תהליכי ההלאמה ברוב מוחלט של מדינות העולם, בעיקר בעקבות נפילת הגוש הקומוניסטי.
תהליך זה, המכונה לעיתים "בום ההפרטה" (Privatization Boom), הביא לצמצום ניכר במדיניות הרווחה (ובמקרים מסוימים לסיומה הכמעט-מוחלט), ומהווה חלק בלתי נפרד מהעידן הפוסט-מודרני. במקרים רבים משויכת ההפרטה למגמת הייאוש מהיכולת של החברה לחתור לטובת עצמה באופן שיתופי ומכוון, ומתהליך העמדת האינטרס האישי האנוכי והבלתי-תלוי בסביבה כמניע עיקרי בפעולות האדם.
מגמה זו נמשכת גם במאה ה-21.
גישה זו, המושתתת על הכרעה ערכית בדבר אינטרס אישי כמניע עיקרי, מהווה את המניע המרכזי במגמת ההפרטה (גם אם לא תמיד באופן מוצהר). עיקרון זה נתמך גם בידי דעת קהל החוששת מהסקטור הציבורי, ורואה בו מנגנון מנוון בלא תקנה או מאיים ואינו נתון לשליטת האדם.
עיקרון נוסף המניע לעיתים את ההפרטה, הוא תפיסת המערכת הכלכלית על-פי מדד היעילות כמדד מרכזי. תפיסה זו מציבה את העושר הכמותי כמרכז הכלכלה, ואינה רואה בכלכלה מכשיר ממשלתי לעיצובה הערכי של החברה. תפיסה זו באה לידי ביטוי כראיית ההפרטה כאמצעי לייעול המשק.
היקף ההפרטה אינו מוגדר באופן סופי, למרות שקיימת הסכמה כי הוא גדול ביותר ואוניברסלי. קביעת היקף ההפרטה מורכב בשל ההגדרות השונות הניתנות לו בתרבויות שונות ועל ידי חוקרים שונים. כך, לדוגמה, החוקר ליאנג טען כי בשנות ה-80 של המאה ה-20 נעשתה הפרטה ב-70 מדינות, הבנק העולמי סקר תהליכי הפרטה ב-83 מדינות באותה תקופה, בעוד החוקר פיירי הצביע על הפרטה במעל 100 מדינות.
מניעים בינלאומיים להפרטה
נוסף לטיעונים כלכליים בדבר יתרונותיה וחסרונותיה של ההפרטה, קיימים תהליכים בינלאומיים הדוחפים להפרטה, רובם כתוצאה מהמלחמה הקרה ומתבוסת ברית המועצות.
התהליך המרכזי הוא התעצמותה היחסית של ארצות הברית, סמן ימני בתחום זה, והפיכתה למעצמת על. ארצות הברית נוקטת, מאז ימי המלחמה הקרה, במדיניות חוץ פעילה ביותר ולוחצת על מדינות רבות לקיים תהליכי הפרטה בתוכן. לחץ זה קיים הן כלחץ מדיני ישיר והן כלחץ עקיף דרך ארגוני סחר שונים. מדיניות זו הפכה למשמעותית ביותר לאחר נפילת ברית המועצות, ששימשה כגורם מאזן לה.
תהליך נוסף הוא מדיניות האיחוד האירופי, שמשקלו עלה בשנות ה-90 של המאה ה-20. האיחוד האירופי מגביר את ההפרטה בשני אופנים: על ידי אימוץ מדיניות פנימית של הפרטה במדינותיו, לעיתים כתנאי לחברות בו ועל ידי אימוץ מדיניות חוץ פעילה בדומה לארצות הברית, הן במסגרת האיחוד והן במסגרת המדינות השונות.
תהליך אחר הוא התחזקותם של גופים בינלאומיים העוסקים בכלכלה, כדוגמת הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית. גופים אלו לוחצים על המדינות השונות לקיים תהליכי הפרטה ומשפיעים על גורמי כוח מרכזיים בהתנהלות הכלכלה העולמית.
תהליכים אלו ואחרים, מהווים חלק מתהליך הגלובליזציה המקביל להתעצמות ההפרטה וקשור בה. תהליך הגלובליזציה מלוה בפתיחת שווקים ויצירת שוק בינלאומי בעל מאפיינים תחרותיים באופן מובהק, העולים על מרבית צורות הכלכלה במדינות השונות. הכלכלות הפנים-מדינתיות נפתחות לסביבה תחרותית עזה, המעודדת אותן לעבור (לעיתים בניגוד לתכנוניהן) לכלכלה מופרטת, בהתאם למאפייני השוק הגלובלי.
מאפייניה האופנתיים של ההפרטה והעובדה כי מקורה במקרים רבים בלחצים חיצוניים, יוצרים לעיתים קרובות מציאות פוליטית מורכבת בה חלקים משונים של הממשלה אינם תומכים בהפרטה אך נאלצים לקבלה. מצב זה עשוי ליצור פער בין הצהרות הפרטה לבין ההפרטה בפועל, למרות שלא ניתן לאמוד באופן מדויק פער זה, שכן הוא מכוון. הסברה השלטת היא שזהו תהליך משני, בעוד שהמגמה השלטת היא הפרטה בפועל.
הצהרות הפרטה יוצרות שני תהליכים ממשיים, גם אם אינן מלוות בהפרטה בפועל:
- נושא ההפרטה עולה לסדר היום הציבורי וניתנת לו התייחסות פוליטית.
- הצהרות ההפרטה משמשות כאיום עבור הארגונים המופרטים, דבר המביא להתייעלותם.
מניעים פנימיים להפרטה
מלבד התהליכים הבינלאומיים להפרטה, קיימים גם מניעים נוספים, שמקורם במדינות עצמן.
מניעים כלכליים: טיב אחד של מניעים הם המניעים הכלכליים. אלו מחולקים למניעים כלליים ולמשברי מדינת הרווחה.
במובן הכללי, ההפרטה ממלאת, לטענת תומכיה, כלי לעידוד צמיחה כלכלית. טענות אלו מושתתות על ההנחה כי כלכלה המושתתת על רווח אישי וארגוני במסגרת תחרות בין הפרטים בחברה היא כלכלה בריאה, המביאה לצמיחה של המשק על ידי פיתוח המגזר הפרטי.
מניע כללי נוסף הוא הצורך בגיוס כספים, אשר לטענת מצדדי ההפרטה עשויים להגיע ממכירת ארגונים ממשלתיים. מצידו האחר של מניע זה, קיים תפקוד ההפרטה כאמצעי לרתימת הון פרטי המצוי בידי בעלי הון ונתון לחוקי תחרות לעיצוב המשק והעדפתו על פני שימוש בהון ציבורי השייך לכלל האזרחים.
בהתייחסות למדינת הרווחה, קיימת ההתייחסות למשברי מדינת הרווחה שהיו נפוצים לקראת סוף המאה ה-20 וכללו בעיקר גרעונות וחוסר הצלחה בהספקת השירותים השונים. במובן זה נטען כי ההפרטה היא פתרון למשברים אלו, על ידי צמצום מעורבות הממשלה (בניגוד לניסיונות שיפור שלה) או מעבר לאופני שירות בעלי זיקה רווחית.
משברי ניהול: טיב אחר של מניעים הקשור בראשון הוא משברי הניהול והביורוקרטיה המאפיינים לעיתים קרובות את המגזר הציבורי. מגזר זה מאופיין מבחינה היסטורית בריכוזיות רבה והביא למשברי ניהול שנבעו בעיקר מפאסיביות ומכניות יתר של עובדיו ומנגנוניו, וחוסר גמישות שמנע שיפור ברמת השירות (בעיקר עקב חוסר היכולת לפטר עובדים גרועים או לתגמל עובדים מצטיינים).
מקובל להאמין כי המגזר הציבורי "התנוון", במובן זה שעובדיו הפכו מנוכרים למטרותיו ושתהליכיו הפכו למקובעים. כחלק מתהליך זה ניכרת ההשפעה הרבה שיש לתקנות האחידות והנוקשות של המנהל הציבורי, שאינן מתאימות לצורכי האוכלוסייה המשתנים. כמו כן, תרמה לכך היכולת הכלכלית של הממשלה לתמוך בגרעונות, עקרון אשר הביא לניוון המערכת.
התייחסות אחרת היא לקיומה של "טפילות" על המערכת הציבורית, המנצלת את מדיניות הרווחה לניצול המערכת. התייחסות זו גם כן מניחה כי לא ניתן לשנות את אופיו האינטרסנטי של האדם. כמו כן, קיימת התייחסות למרחק הרב בין הצרכן לקובע השירות הנובע מריכוזיות המגזר הציבורי, מרחק המקשה על תגובה לצורכי הציבור.
במובן זה טוענים תומכי ההפרטה כי היא משמשת לשיפור הניהול על ידי העברת הארגון לצורת ניהול המבוססת על רווח ומושפעת מחוקי השוק החופשי. גם במובן זה הנחת היסוד היא שחשיבת האדם היא אנוכית-רווחית וכי זהו המניע האפשרי העיקרי לפעולותיו.
במונח הכלכלי-ניהולי, קיימת התייחסות ניכרת למונח היעילות וההתיעלות. התייחסות זו היא התייחסות לינארית לכלכלה - כלומר מגדירה הצלחה כלכלית בעיקר על פי עושר כמותי ולא על פי מדדים נוספים (כדוגמת סולידריות חברתית או שוויוניות). השימוש במונח יעילות הוא גורם מרכזי בהתייחסות להפרטה והידוע ביותר.
יש לציין כי לעיתים מונח היעילות נמדד בצורה השונה מהמקובל לחשוב. היעילות נמדדת במקרים רבים כרווחיות ארגון ממשלתי (יחס תשומות -תשואות) ולא כיחס בין עלות המוצרים לערכם, או כעמידה בדרישות הציבוריות. לגורם זה חשיבות רבה, שכן על פי הגדרה זו יעילות עשויה להתפרש גם כהורדת שכר העובדים (שאינה משנה את יחס התועלת-עלות באופן ריאלי) ואינה מביאה בחשבון גורמים כגון גדילת ההון הפרטי על חשבון הייצור או כפל מערכות והשקעה עודפת בפרסום כפוגעים ביעילות הייצור.
מניעים ערכיים: מתנגדי ההפרטה טוענים כי מניעים כלכליים-ניהוליים הם משניים למניעים הערכיים, שכן ההפרטה משמשת כפתרון לבעיות נתונות ולא כנגזרת ישירה של המצב הנתון. כלומר - ניתן לבחור גם בצורת פתרון אחרת (כדוגמת הגדלת ההשקעות הציבוריות ויישום תוכניות לשיפור הארגונים), אך העדפת ההפרטה היא בחירה ערכית. כנגד זאת טוענים כלכלנים רבים כי הגדלת ההשקעה הציבורית בארגונים שתפקידם לתת שירות לאזרח אינה מוכיחה את עצמה, וכי הפרטה פשוטה ויעילה יותר.
כמו כן, עצם בחירת היעילות כמדד לבחינת המשק היא הכרעה ערכית המבטאת גישה המצמצמת את תפקידי הממשלה לסיפוק צורכי הציבור בצורה המיטבית מבחינה כמותית, בניגוד לתפיסת הממשלה כמוסד המאפשר שליטה של הציבור בעיצובו העצמי.
מניעי דעת-קהל: עקרון זה בא לידי ביטוי במניע נוסף להפרטה, הוא דעת הקהל הנוגעת לפעילות המגזר הציבורי. מגזר זה הפך, בתודעה הציבורית, לבעל מאפיינים שליליים ואיבד את הלגיטימציה הציבורית לפעולה. מקורו של תהליך זה בהשתרשות ערכים אינדיבידואליסטים המעמידים את האינטרס האישי כעליון לצורות חשיבה אחרות ובמהלכו הפך המגזר הציבורי למאיים ובלתי ניתן להשפעת הפרט, או כאינטרסנטי ומנוון בצורה חסרת תקנה, בעיני הציבור.
ההפרטה מדינית במרחב הפוליטי
ההפרטה משותפת הן למשטרי ימין והן למשטרי שמאל, למרות שהיא פעולה ימנית על-פי טבעה. לדוגמה, ב-1976 חל מהפך בשוודיה ממשטר שמאלני לימני, שהוביל דווקא לתהליכי הלאמה מרובים. צעדי הפרטה במדינה זו נעשו החל מ-1982, שנת חזרתו של השמאל לשלטון.
סמל למגמת ההפרטה הוא התאצ'ריזם – תהליכי ההפרטה המואצים שנעשו בשנות ה-80 של המאה ה-20 בידי ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, במקביל לשבירת התאגדות מקצועית. "תאצ'ריזם" הפך לכינוי למדיניות הפרטה נחושה במיוחד, המלווה בשבירה כוחנית-פוליטית של ההתנגדות.
בארצות הברית סמל ההפרטה הייתה מדיניותו של הנשיא רונלד רייגן.
ההפרטה בתקופה זו פגעה לרוב בתנאי ההעסקה של עובדי המגזר הציבורי וכן ביכולתם להתארגנות מקצועית. תהליך זה נובע מהיותם של הישגי האיגודים המקצועיים מעוגנים במדיניות כלכלית, הבאה לידי ביטוי בעיקר במגזר זה. המעבר למגזר הפרטי מבטל לרוב את הישגי ההתארגנות, אך מגדיל את הגמישות בשוק העבודה וכך פותח אפשרויות חדשות בפני עובדים - בעקבות מדיניותה של תאצ'ר הגיעה בריטניה לשגשוג כלכלי חסר תקדים, ורמת האבטלה בה היא מהנמוכות בעולם.
הפגיעה בהתארגנות המקצועית ובעובדים הביאה לכך שכמעט תמיד נמנים האיגודים המקצועיים עם מתנגדי ההפרטה. יש המפרשים את כוונות ההפרטה (בייחוד התאצ'ריזם) במקרים מסוימים כמכוונת לשבירת ההתארגנות המקצועית.
ביקורות ההפרטה
ביקורת ההפרטה קיימת בשני מישורים: במישור הפרטני ובמישור הכוללני.
במישור הפרטני, מועברת ביקורת כנגד צעדי הפרטה מסוימים, בלא התייחסות להקשר הכללי. במישור זה נטען לעיתים כי ההפרטה נעשית משיקולים לא-ענייניים (לדוגמה: מכירת ארגונים לקרובי משפחה או לבעלי הון המקורבים לגופים הפוליטיים), או כי דרך ההפרטה שננקטה אינה טובה (לדוגמה: מכירת ארגון למשקיע אחד במקום הענקת מניותיו לציבור הרחב).
במישור הכוללני, נמתחת ביקורת כנגד עצם ההפרטה עצמה, כמושג. כאן ניתן להתייחס לטיעונים ערכיים טהורים ולטיעונים ערכיים פרקטים.
מבחינה טהורה, מתייחסת הביקורת לכך שההפרטה מונעת ממערכת ערכים רווחית-אנוכית. ביקורת ההפרטה במובן זה גורסת כי אין לראות את האדם כמונע מאינטרסים צרים-אנוכיים בלבד וכי יש לבסס את הכלכלה על ערכי סולידריות חברתית ושיתוף.
מבחינה פרקטית, קיימים טיעונים רבים אשר שואפים להוכיח כי ההפרטה פוגעת בחברה בפועל. הטיעונים המרכזים הם:
- ההפרטה יוצרת פלוטוקרטיה, כלומר - שלטון של הון ובעליו בחברה, דרך שליטה בארגונים. אין מדובר, כמובן, בשלטון תחוקתי במובן המקובל, אלא בשלטון המונע משיקולי רווח טהורים ושולט באמצעות כוחות השוק, שכוחו קיים על חשבון שלטון המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים. יש לציין כי טיעון זה משרת גם תומכי הפרטה מסוימים, הגורסים כי הדמוקרטיה נכשלה בהענקת שירותים לציבור וכי יש להעביר את ניהול המשק לכוחות השוק.
- כפועל יוצא מירידת כוחום של המוסדות הציבוריים, הפרטה במשק מובילה לכך ששיקולי טובת הציבור נדחקים לתחתית סולם העדיפויות ונלקחים בחשבון רק כאשר הם משרתים מטרות רווח. האפשרות לקבוע תקנות שונות הופכת לקשה ביותר לביצוע וכן לא ניתן לתמוך באוכלוסיות חלשות חסרות כוח קנייה.
- יצירת תחרות במשק דורשת השקעה רבה של המתחרים בניצחון בתחרות, שבאה לידי ביטוי בפרסום, ריגול תעשייתי וכו'. השקעה זו היא בזבוז במדדים כלל-חברתיים.
- במקרים מסוימים מביאה ההפרטה לכפל-תשתיות (לדוגמה: תשתיות טלפונים סלולריים), שמחירו יקר.
- ההפרטה הופכת פגיעה בתנאי ההעסקה למשתלמים, שכן ארגון מופרט או שעומד בפני הפרטה נבחן בעיקר על-פי יחס הכנסות-הוצאות וההשקעה בעובדים היא הוצאה גדולה ביותר על-פי מדד זה. פגיעה בתנאי ההעסקה של עובדי הארגון המופרט עשויים להביא לירידות שכר בכל המשק.
- התחרות אשר נוצרת מההפרטה מובילה להתרחבות פערים כלכליים-חברתיים.
- הפרטה יוצרת בסיס לגדילת מקורות ההון הפרטי במשק, על חשבון ההון הציבורי ועל כן מחלישה את המגזר הציבורי בטווח הארוך.
דרכי הפרטה מדינית
כאמור, הפרטה היא תהליך כולל המבטא מספר רב של אפשרויות ועל כן קיימות דרכי הפרטה רבות.
ראו גם
- הפרטה בישראל
- הלאמה
- ד"ר אמיר פז פוקס, מרכז חזן מכון ון ליר. על הפרטת עיצוב המדיניות http://hazan.kibbutz.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=969775_hazan&act=show&dbid=articles&dataid=19
