הסקר הארכאולוגי של הודו
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| תחום שיפוט | ארכאולוגיה |
| משרד אחראי | משרד התרבות של הודו (אנ') |
| תאריך הקמה | 1861 |
| מטה מרכזי | ניו דלהי |
| תקציב | 1,102.83 קרור רופי הודי (2023) |
| https://asi.nic.in/ | |
הסקר הארכאולוגי של הודו (באנגלית: Archaeological Survey of India; בראשי תיבות: ASI) הוא סוכנות ממשלתית הודית שאחראית על מחקר ארכאולוגי, הגנה ושימור של מונומנטים היסטוריים תרבותיים במדינה. היא נוסדה בשנת 1861 על ידי אלכסנדר קנינגהם (אנ') במהלך הראג' הבריטי, שהפך גם למנהל הכללי הראשון שלה.
היסטוריה
ה-ASI נוסדה בשנת 1861 על ידי אלכסנדר קנינגהם (אנ') שהפך גם למנהל הכללי הראשון שלה. המחקר השיטתי הראשון על ההיסטוריה של תת-היבשת ההודית נערך על ידי החברה האסיאתית (אנ'), אשר נוסדה על ידי האינדולוג הבריטי סר ויליאם ג'ונס ב-15 בינואר 1784. החברה, שבסיסה היה בכלכותה, קידמה את חקר טקסטים עתיקים בפרסית ופרסמה החל מ-1788 כתב עת שנתי בשם "מחקרים אסייתיים" (Asiatic Researches או גם Asiatick Researches).[1] בולט בין חבריה הראשונים היה צ'ארלס וילקינס (אנ') שפרסם את התרגום האנגלי הראשון של הבהגווד גיטא ב-1785 בחסות ההמושל הכללי של בנגל, וורן הייסטינגס.
המרקיז מוולסלי מינה ב-1800 את פרנסיס ביוקנן-המילטון (אנ') לבצע סקר על מייסור. הוא נשכר ב-1807 כדי לחקור אתרים היסטוריים ומונומנטים במה שהם כיום אוטר פרדש וביהר. הניסיון הראשון להשתמש במערכת המשפטית כדי לאלץ את הממשלה להתערב כאשר היה סיכון לאנדרטה היה תקנת בנגל XIX משנת 1810. הפרסום חשף את המחקרים והסקרים שערכה החברה כדי לחנך את הציבור על האוצרות של הודו בתקופה העתיקה. עתיקות ושרידים רבים אחרים התגלו במהירות במהלך עבודת השדה המתמשכת, ובשנת 1814 הם הוצבו במוזיאון. לאחר מכן, נוסדו ארגונים דומים במדרס, בשנת 1818, ובומביי, בשנת 1804. עם זאת, החשוב ביותר בהישגי החברה היה פענוח הכתב הבראהמי על ידי ג'יימס פרינספ (אנ') ב-1837.
הקמת ה-ASI
תוך שימוש בידע על הכתב הבראהמי, ביצע אלכסנדר קנינגהם, בן טיפוחיו של ג'יימס פרינספ, סקר מפורט של המונומנטים הבודהיסטים בטאראי (אנ') של נפאל, שנמשך למעלה מיובל שנים. בהשראת ארכאולוגים חובבים מוקדמים כמו קצין הצבא האיטלקי היהודי, ז'אן-בטיסט ונטורה (אנ'), חפר קנינגהם סטופות לאורכה ולרוחבה של הודו. בעוד שקנינגהם מימן בעצמו רבות מהחפירות המוקדמות שלו, בטווח הארוך, הוא הבין את הצורך בגוף קבוע שיפקח על חפירות ארכאולוגיות ושימור מונומנטים הודים והשתמש במעמדו ובהשפעתו בהודו כדי ליזום הקמת סקר ארכאולוגי. בעוד שניסיונו בשנת 1848 לא זכה להצלחה, הסקר הארכאולוגי של הודו הוקם בסופו של דבר בשנת 1861 על ידי חוק שנחקק על ידי צ'ארלס קנינג, רוזן קנינג הראשון, עם קנינגהם בתור הסוקר הארכאולוגי הראשון. הסקר הושעה לזמן קצר בין 1865 ל-1871 עקב מחסור בכספים, אך הוקם מחדש על ידי לורד לורנס (אנ'), אז המשנה למלך של הודו. בשנת 1871, הסקר קם לתחייה כמחלקה נפרדת וקנינגהם מונה למנהל הכללי הראשון שלה.[1]
1885–1901
קנינגהם פרש לגמלאות ב-1885 והוחלף כמנהל הכללי על ידי ג'יימס ברג'ס (אנ'). ברג'ס השיק כתב עת שנתי "עתיקות הודו" (The Indian Antiquary; 1872) ופרסום אפיגרפי שנתי Epigraphia Indica (1882) כתוספת ל"עתיקות הודו". תפקיד המנכ"ל בוטל בשנת 1889 עקב מחסור בכספים, והוא הוחזר רק בשנת 1902. בתקופת הביניים בוצעו עבודות שימור באזורים השונים על ידי המפקחים על האזורים המסוימים.
"משבר באק" (1888–1898)
משנת 1888 החלה שתדלנות רצינית שמטרתה לצמצם את הוצאות הממשלה, ולצמצם את תקציב הסקר הארכאולוגי של הודו, תקופה של כעשר שנים המכונה "משבר הבאק", על שמו של אדוארד באק הליברלי.[2] למעשה, הדבר איים קשות על העסקתם של עובדי ה-ASI, כגון אלויס אנטון פיהרר (אנ'), שזה עתה הקים משפחה והפך לאב.[2]
בשנת 1892, אדוארד באק הכריז כי הסקר הארכאולוגי של הודו ייסגר וכל צוות ASI יפוטר עד 1895, על מנת לחסוך בתקציב הממשלה.[2][3] היה ברור שרק תגלית ארכאולוגית פנטסטית בשלוש השנים הבאות, למשל, עשויה להפוך את דעת הקהל ולהציל את המימון של ה-ASI.[2]
"תגליות" גדולות אכן קרו עם גילוי הכתובת באתר הארכאולוגי של ניגאלי סאגר (אנ') במרץ 1895, שהצליח להביא את "משבר הבאק" לסיומו, וה-ASI הורשה לבסוף ביוני 1895 להמשיך בפעילותו, בכפוף לאישור שנתי על בסיס חפירות מוצלחות מדי שנה.[2] גאורג בילר (אנ'), שכתב ביולי 1895 בכתב העת של החברה האסייתית המלכותית (Journal of the Royal Asiatic Society), המשיך לתמוך בשימור הסקר הארכאולוגי של הודו, והביע דעתו שמה שנדרש הוא "מסמכים אותנטיים חדשים" מהתקופה שלפני אשוקה, והם "יימצא רק מתחת לאדמה".[2][4]
תגלית חשובה נוספת התגלתה ב-1896, עם כתובת עמוד לומביני (אנ'), כתובת מרכזית על עמוד אשוקה (אנ') שהתגלה על ידי אלויס אנטון פיהרר. הכתובת, יחד עם עדויות אחרות, אישרו את לומביני כמקום הולדתו של גאוטמה הבודהה.[5]
הארגון זועזע כאשר פיהרר נחשף כזייפן ב-1898, ונמצא שהגיש דיווחים כוזבים על חקירותיו. בהתמודדות עם וינסנט ארתור סמית' (אנ') לגבי פרסומיו הארכאולוגיים והדו"ח שלו לממשלה, נאלץ פיהרר להודות "שכל הצהרה בו [הדו"ח] הייתה שקרית לחלוטין".[6] לפי הנחיות רשמיות מממשלת הודו, פיהרר פוטר ממשרתו, ניירותיו שנתפסו ומשרדיו נבדקו על ידי וינסנט ארתור סמית' ב-22 בספטמבר 1898.[6] פיהרר כתב ב-1897 מונוגרפיה על תגליותיו בניגאלי סאגר ולומביני, "מונוגרפיה על מקום הולדתו של בודהה סאקיאמוני בטאראי הנפאלי",[7] אשר הוצאה מהמחזור על ידי הממשלה. פיהרר פוטר וחזר לאירופה.
1901–1947
התחייה תחת לורד קרזון
תפקיד המנהל הכללי הוחזר על ידי המשנה למלך והמושל הכללי לורד קרזון בשנת 1902. בנאום שנשא בפני החברה האסיאתית ב-26 בפברואר 1901, הוא הצהיר כי הוא "ראה בשימור המונומנטים העתיקים את אחת המחויבויות העיקריות של הממשלה".[8] "חוק שימור המונומנטים העתיקים" (Ancient Monuments Preservation Act) נחקק בשנת 1904 במהלך כהונתו כמשנה למלך.[8]
גילוי תרבות עמק האינדוס
קרזון שבר את המסורת בכך שמינה את ג'ון מרשל (אנ') בן ה-26, בוגר ארכאולוגיה מקינגס קולג' באוניברסיטת קיימברידג', כמנהל הכללי של ה-ASI. למרשל היה ניסיון בחפירות ארכאולוגיות ביוון ופיקח על רפורמות בתוך הארגון שאיחד מימון ופיקוח על הסניפים המקומיים של ה-ASI. הוא שימש כמנכ"ל במשך רבע מאה ובמהלך כהונתו הארוכה, הוא חידש והמריץ את הסקר שפעילותו הלכה ופחתה במהירות לחוסר משמעות. מרשל הקים את תפקיד האפיגרף הממשלתי ועודד מחקרים אפיגרפיים. בשנת 1913, הוא החל בחפירות בתכסילא, שנמשכו 21 שנים.[9] האירוע המשמעותי ביותר בכהונתו היה, עם זאת, גילויה של תרבות עמק האינדוס בהאראפה ומואנג'ודארו בשנת 1921. ההצלחה והיקף התגליות שנעשו הבטיחו שההתקדמות שנעשתה בכהונתו של מרשל הייתה ללא תקדים. את מרשל ירש הרולד הארגריבס בשנת 1928. את הרגריבס ירש דייה רם סהאני (אנ').
את סהאני ירשו ג'. פ. בלאקיסטון וק. נ. דיקשיט, שניהם השתתפו בחפירות בהאראפה ובמואנג'ודארו. בשנת 1944 מונה הארכאולוג וקצין הצבא הבריטי, מורטימר וילר (אנ'), למנהל הכללי. וילר כיהן כמנכ"ל עד 1948, ובמהלך תקופה זו הוא חפר את האתר מתקופת הברזל של אריקמדו (אנ') ואת אתרי תקופת האבן של בראהמגירי (אנ'), צ'אנדראוולי (אנ') ומאסקי (אנ') בדרום הודו. וילר ייסד את כתב העת Ancient India בשנת 1946 וניהל את חלוקת הנכסים של ה-ASI במהלך חלוקת הודו ועזר להקים גוף ארכאולוגי עבור פקיסטן שזה עתה נוצרה.
1947–2019
וילר הוחלף על ידי נ. פ. צ'קראווטי בשנת 1948. המוזיאון הלאומי של הודו (אנ') נחנך בניו דלהי ב-15 באוגוסט 1949 כדי לאכלס את החפצים שהוצגו בתערוכה ההודית בבריטניה.
מאדהו סרופ ואטס ואמלאננדה גוש (אנ') ירשו את צ'קרווארטי. כהונתו של גוש שנמשכה עד 1968 ידועה בחפירות של אתרי עמק האינדוס בקליבנגן (אנ'), לותאל ודולאווירה. "חוק המונומנטים העתיקים ואתרים ושרידים ארכאולוגיים" (בראשי תיבות AMASR) התקבל בשנת 1958 והכפיף את הסקר הארכאולוגי למשרד התרבות. את גוש ירש ב. ב. לאל (אנ') שערך חפירות ארכאולוגיות באיודיה (אנ') כדי לבדוק אם מקדש רם קדם למסגד באבור. במהלך כהונתו של לאל, התקבל "חוק העתיקות ואוצרות האמנות" (1972) שהמליץ על הגנה מרכזית על מונומנטים הנחשבים ל"בעלי חשיבות לאומית". את לאל החליפו מ. נ. דשפנדה שכיהן בין 1972 ל-1978 וב. ק. תאפר שכיהן בין 1978 ל-1981. עם פרישתו של תפאר ב-1981, מונתה הארכאולוגית דבלה מיטרה לרשת אותו - היא הייתה האישה המנהלת הכללית הראשונה של ה-ASI. את מיטרה ירש מ.ס. נגרג'ה ראו, שהועבר ממחלקת הארכאולוגיה של מדינת קרנאטקה. הארכאולוגים פ.ג'. ג'ושי ומ. צ. ג'ושי ירשו את ראו. מ.צ. ג'ושי היה המנהל הכללי כאשר מסגד באבור נהרס ב-1992, מה שגרם לאלימות הינדית-מוסלמית בכל רחבי הודו. כתוצאה מההריסה, ג'ושי הודח ב-1993 והוחלף בתפקיד המנכ"ל באופן שנוי במחלוקת על ידי קצינת השירות האדמיניסטרטיבי ההודי (אנ') (בראשי תיבות IAS) אחאלה מוליק, מהלך שחנך מסורת של מינוי פקידים של IAS במקום ארכאולוגים לעמוד בראש הסקר. המסורת הופסקה סופית בשנת 2010 כאשר גאוטם סנגופטה, ארכאולוג, החליף את קצין ה-IAS ק.מ. סריווסטבה כמנכ"ל. אבל אותו ירש פראווין סריווסטבה, קצין אחר ב-IAS. היורש של סריווסטבה, ראקש טיווארי, היה ארכאולוג מקצועי. מחליפו אושה שארמה היה קצין IAS וגם יורשו ו. וידאואתי שהוא המנכ"ל הנוכחי של ASI הוא קצין IAS.
ארגון
הסקר הארכאולוגי של הודו הוא משרד נספח של משרד התרבות של הודו (אנ'). על פי הוראות חוק AMASR משנת 1958, ה-ASI מנהל יותר מ-3,650 מונומנטים עתיקים, אתרים ארכאולוגיים ושרידים בעלי חשיבות לאומית. אלה יכולים לכלול הכל, החל ממקדשים, מסגדים, כנסיות, קברים ובתי קברות ועד לארמונות, מבצרים, בארות מדרגות ומערות חצובות. הסקר מתחזק גם תלים עתיקים ואתרים דומים אחרים המייצגים שרידי מגורים עתיקים.[10]
בראש ה-ASI עומד מנכ"ל הנעזר במנכ"ל נוסף, שני דירקטורים משותפים ו-17 דירקטורים.[11]
ה-ASI מחולק בסך הכל ל-34 חוגים ("אזורים")[12] שבראשם עומד ארכאולוג מפקח. כל אחד מהחוגים מחולקים עוד לתת-חוגים.
מוזיאונים
המוזיאון הראשון של הודו הוקם על ידי החברה האסיאתית בכלכותה (כיום קולקטה) בשנת 1814. חלק גדול מהאוסף שלו הועבר למוזיאון ההודי (אנ'), שהוקם בעיר ב-1866.[13] הסקר הארכאולוגי לא ניהל מוזיאונים משלו עד לכהונתו של המנהל הכללי השלישי שלו, ג'ון מרשל. הוא יזם את הקמתם של מוזיאונים שונים בסרנת (1904), אגרה (1906), אג'מר (1908), המצודה האדומה בדלהי (1909), ביג'פור (1912), נלנדה (1917) וסנצ'י (1919). המוזיאונים של ה-ASI ממוקמים ממש ליד האתרים שהמוצגים בהם קשורים אליהם "כדי שניתן יהיה ללמוד אותם בתוך הסביבה הטבעית שלהם ולא לאבד מיקוד על ידי שינוע".
סניף מוזיאונים ייעודי הוקם בשנת 1946 על ידי מורטימר וילר, אשר מחזיק כיום בסך הכל 50 מוזיאונים הפרוסים ברחבי הודו.[14]
ספרייה
ה-ASI מחזיק ספרייה ארכאולוגית מרכזית בבניין מטה הסקר הארכאולוגי של הודו בטילאק מארג, בית מאנדי, ניו דלהי. האוסף שבה, שהוקם בשנת 1902, מונה יותר מ-100,000 ספרים וכתבי עת. הספרייה היא גם מאגר של ספרים נדירים, לוחות וציורים מקוריים. הסקר מקיים בנוסף ספרייה בכל אחד מהחוגים ("אזורים") כדי לתת מענה לאקדמאים וחוקרים מקומיים.[15]
שימור מדעי
מוחמד סנאוללה חאן מונה לסקר הארכאולוגי של הודו ב-29 ביוני 1917, מציין בכך את הקמת ענף המדע. תחומי האחריות העיקריים שלו כללו שימור וטיפול כימי של חפצי אמנות ממוזיאונים וחפצי אמנות אחרים. ארכאולוג כימאי פיקח אז על הקמת מעבדה במוזיאון ההודי בכלכותה, שהועברה מאוחר יותר לדהראדון בשנים 1921–1922. היקפו ופעילותו של ענף המדע התרחבו מאוד יחד עם הרחבת הסקר וזמן קצר לאחר העצמאות. אלה כללו מחקר מעמיק, טיפול במונומנטים, ניתוח שרידי חומרים, קביעת הסיבות להידרדרות ונקיטת פעולות מתקנות לשימור כימיקלי.
קישורים חיצוניים
,_Civil_servant_in_Bengal,_India.jpg){kind=link}
אתר האינטרנט הרשמי של הסקר הארכאולוגי של הודו
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 "History of ASI".
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 Huxley, Andrew (2010). "Dr Führer's Wanderjahre: The Early Career of a Victorian Archaeologist". Journal of the Royal Asiatic Society. 20 (4): 496–498. doi:10.1017/S1356186310000246. ISSN 1356-1863. JSTOR 40926240. S2CID 162507322.
- ^ Huxley, Andrew (2011). "Mr Houghton and Dr Führer: a scholarly vendetta and its consequences". South East Asia Research. 19 (1): 66. doi:10.5367/sear.2011.0030. ISSN 0967-828X. JSTOR 23750866. S2CID 147046097.
- ^ Bühler, G. (1895). "Some Notes on Past and Future Archœological Explorations in India". Journal of the Royal Asiatic Society of Great Britain and Ireland: 649–660. ISSN 0035-869X. JSTOR 25197280.
- ^ Weise, Kai (2013). The Sacred Garden of Lumbini: Perceptions of Buddha's birthplace (באנגלית). UNESCO. pp. 63–64. ISBN 978-92-3-001208-3. ארכיון מ-2 ביוני 2022.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 6.0 6.1 WILLIS, MICHAEL (2012). "Dhār, Bhoja and Sarasvatī: from Indology to Political Mythology and Back". Journal of the Royal Asiatic Society. 22 (1): 152. ISSN 1356-1863. JSTOR 41490379.
- ^ Führer, Alois Anton (1897). Monograph on Buddha Sakyamuni's birth-place in the Nepalese tarai. Allahabad : Govt. Press, N.W.P. and Oudh.
- ^ 8.0 8.1 Ghosh, Durba (במרץ 2023). "Stabilizing History through Statues, Monuments, and Memorials in Curzon's India". The Historical Journal (באנגלית). 66 (2): 348–369. doi:10.1017/S0018246X22000322. ISSN 0018-246X.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "Taxila in Focus: 100 years since Marshall". stories.durham.ac.uk (באנגלית). נבדק ב-2022-04-05.
- ^ Monuments
- ^ ORGANIZATION CHART
- ^ Websites of ASI Circles
- ^ "The Asiatic Society". אורכב מ-המקור ב-8 באפריל 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Museums
- ^ Central Archaeological Library
39386681הסקר הארכאולוגי של הודו