ויליאם ג'ונס
 | |
| לידה | 28 בספטמבר 1746 |
|---|---|
| פטירה | 27 באפריל 1794 (בגיל 47) |
| ענף מדעי | בלשנות |
| מקום מגורים | בריטניה, הודו |
| תרומות עיקריות | |
| מצא קשר רב בין שפת הסנסקריט לזו ללטינית ויוונית וכי הדמיון בן שפות אלו רב מדי על מנת להיחשב מקרי. | |
ויליאם ג'ונס (אנגלית: William Jones; 28 בספטמבר 1746 - 27 באפריל 1794) היה בלשן בריטי ואחד האירופאים הראשונים שלמדו סנסקריט. הגיע להודו בעקבות תמיכתו ובקשתו של וורן הייסטינגס על מנת ליצור מערכת חוקים כללית לתושבי הודו. ג'ונס מצא קשר רב בין שפת הסנסקריט לזו ללטינית ויוונית וכי הדמיון בן שפות אלו רב מדי על מנת להיחשב מקרי. מסקנתו הובילה למחקר מעמיק של קבוצת השפות ההודו אירופיות.
חייו
ג'ונס נולד בווסטמינסטר, אביו (שנשא את אותו שם) היה מתמטיקאי. ג'ונס הצעיר היה גאון לשוני, שלמד יוונית, לטינית, פרסית, ערבית ואת יסודות הכתיבה הסינית בגיל צעיר. בסוף ימיו ידע 13 לשונות על בורין ושלט בצורה טובה ב-28 שפות נוספות, ובכך היה להיפר-פוליגלוט.
למרות מות אביו בהיותו בן 3, הצליח ג'ונס ללמוד ולסיים את אוניברסיטת אוקספורד בשנת 1764. למרות הפרסים בהם זכה, הוא היה עני מכדי לממן את שכר הלימוד, ולכן עבד כמורה פרטי לילד בן 7, בנו של לורד אלטורפ (אחד מאבות אבותיה של הנסיכה דיאנה). הוא המשיך לעבוד כמורה וכמתרגם במשך 6 שנים נוספות. בתקופה זו פרסם את ההיסטוריה של נדר שה, תרגום צרפתי של עבודה שבמקור נכתבה בפרסית וזאת לבקשת המלך כריסטיאן השביעי מדנמרק שביקר את ג'ונס - שכבר בגיל 22 נודע כמומחה למזרח.
זו הייתה אחת מעבודותיו המרובות בנושא איראן, טורקיה והמזרח התיכון בכלל.
החל משנת 1770 ובמשך 3 שנים למד ג'ונס משפטים, לימודים אלו הובילו אותו לעבודת חייו בהודו. לאחר תקופה בה היה שופט בוויילס, וניסיון כושל לפתור את בעיות המהפכה האמריקאית עם בנג'מין פרנקלין בפריז, הוא מונה לשופט בבית המשפט העליון בבנגל בשנת 1783.
בתת היבשת הוקסם ג'ונס מהתרבות ההודית, שטח שעדיין לא נחקר על ידי מלומדים אירופאיים, וייסד את החברה האסיאתית של בנגל. במהלך 10 השנים הבאות הוא כתב שטף של עבודות על הודו, ובכך התניע את המחקר המודרני של תת-היבשת במרבית נושאי מדעי החברה. הוא כתב גם על החוקים המקומיים, מוזיקה, ספרות, בוטניקה וגאוגרפיה ותירגם מספר יצירות מרכזיות של הספרות ההודית לאנגלית.
תרומותיו העיקריות
מכל תגליותיו, ידוע ג'ונס היום בזכות תצפיתו כי סנסקריט דומה ליוונית הקלאסית וללטינית. בספרו שפת הסנסקריט (1786) הוא מציע כי לכל שלוש השפות שורש משותף, וייתכן אף שהן קשורות לגוטית ולשפת הקלטיות וכן לפרסית.
הוא מצוטט לעיתים קרובות כמתחיל המחקר של הבלשנות ההשוואתית ושל המחקר ההודי-אירופאי. הציטוט המפורסם ביותר שמנציח את תרומתו הגדולה להיסטוריה של המחקר הלשוני הוא:
"שפת הסנסקריט, חרף כל עתיקותה, היא בעלת מבנה נפלא; מושלם יותר מיוונית, עשיר יותר מלטינית, ועדין בצורה יוצאת מהכלל משתיהן. בכל זאת יש ביניהן דמיון חזק, הן בשורשי הפעלים והן בצורות הדקדוקיות, מכדי שייתכן שיהיה מקרי. הדמיון כה חזק למעשה, שאף בלשן לא יוכל לבחון את כל השלוש מבלי להאמין שהן צמחו ממקור משותף, שייתכן שכבר לא קיים."
אף על פי שכבר במחצית המאה ה-17 ההולנדי מרקוס זאוריוס ון בוחורן (1612–1653) ואחרים היו ערים לכך שפרסית עתיקה שייכת לאותה קבוצת לשונות כמו השפות האירופאיות, זו הייתה תגליתו של ג'ונס שצדה את הדמיון של חוקרים מאוחרים יותר והפכה למקור החצי-מיתי של הבלשנות ההשוואתית המודרנית.
ג'ונס היה הראשון לתרגם מחזה הודי מסנסקריט ומפרקריט לשפה מערבית. "זיהויה של סאקונטלה" מאת קאלידאסה שתורגם כ-"הטבעת הגורלית" (1789).
לג'ונס הייתה אחריות עקיפה על חלק מה"תחושה" של התנועה הרומנטית האנגלית בשירה (כולל לורד ביירון וסמואל טיילור קולרידג') משום שתרגומיו מהשירה המזרחית היו היסוד לסגנון זה.
שחמט
ג'ונס כתב בשנת 1763 שיר בשם קאיסה. השיר נכתב בלטינית ובשיר זה קאיסה דוחה בתחילה את חיזוריו של אל המלחמה היווני ארס. האל הדחוי מבקש את עזרתו של אל הספורט, שממציא את משחק השחמט כמתנה לארס כדי שזה יזכה בחסדיה של קאיסה.
קאיסה מוזכרת לעיתים קרובות בניתוחי שחמט. גארי קספרוב מזכיר אותה פעמים רבות, בעיקר בהקשר של מזל, כתחליף למילים "המזל שיחק לי" הוא כותב "קאיסה הייתה עמי", בעיקר בעמדות בלתי ברורות או כאשר הוא הקריב חומר.
התוכנה הראשונה שזכתה באליפות העולם בשחמט למחשבים שנערכה בשנת 1974 נקראה קאיסה.
קישורים חיצוניים
- ויליאם ג'ונס, תרגום לאנגלית של השיר
