ויליאם הנרי פוקס טלבוט
 | |
| ויליאם הנרי פוקס טלבוט | |
| לידה | 11 בפברואר 1800 |
|---|---|
| פטירה | 17 בספטמבר 1877 (בגיל 77) |
| ענף מדעי | כימיה, מתמטיקה, צילום, בוטניקה, בלשנות |
| מקום מגורים | אנגליה |
| תרומות עיקריות | |
| המצאת הנגטיב והקלוטייפ; אחד מאבות הצילום | |
ויליאם הנרי פוקס טלבוט (באנגלית: William Henry Fox Talbot; 11 בפברואר 1800 – 17 בספטמבר 1877) היה מדען, בוטנאי, מתמטיקאי, בלשן, מו"ל וצלם אנגלי, הזכור בעיקר כאחד מאבות הצילום, וכממציא תהליך ההדפסה מנגטיב - שיטת הדפסת התצלומים המרכזית במהלך המאה ה-19 והמאה ה-20. בנוסף, פרסם את "עיפרון הטבע", האלבום הראשון אשר היה מלווה כולו בתצלומים.
ראשית דרכו ותחילת מחקרו המדעי
ויליאם היה בנם היחיד של ויליאם דבנפורט טלבוט (William Davenport Talbot) ואליזבט פוקס סטרנג'וויס (Elisabeth Fox Strangways). הוא גדל בבית האחוזה המשפחתי בלקוק אבי (Lacock Abbey) שבדרום-מערב אנגליה. אביו נפטר כשהיה בן חמש, אך הונה של משפחתו אפשר לו לרכוש השכלה מצוינת. הוא נכנס לטריניטי קולג' (Trinity College) שבקיימברידג' בשנת 1817, וזכה ב-1820 בפרס "פורסון" בלימודים קלאסיים. כבר בתקופה מוקדמת החל טלבוט במחקר באופטיקה. בין השנים 1872-1822 כתב חיבורים מדעיים עבור "החברה המלכותית" (Royal Society), רבים מהם בנושאים מתמטיים ואופטיים: במגזין "Edinburgh Journal of Science" פרסם ב-1826 מאמר על "מספר ניסויים בלהבה צבעונית"; ברבעון "Quarterly Journal of Science" פרסם ב-1827 מאמר על אודות "אור מונוכרומטי"; וב-"Philosophical Magazine" פרסם מספר מאמרים בנושאים כימיים, בהם מאמר על "שינויים כימיים של צבע".
טלבוט היה מיודד עם מדענים רבים, ובהם שניים שהיה להם תפקיד חשוב בהמצאת הצילום: סר ג'ון הרשל, שפגש את טלבוט ב-1824, והשפיע עליו לפנות למחקרים בתחום האור והאופטיקה; והאנציקלופדיסט הסקוטי סר דייוויד ברוסטר, שפרסם מאמרים מדעיים של טלבוט בעיתונו, ולאחר המצאת הצילום עזר לו להפיץ ולמצוא תומכים להמצאתו בסקוטלנד.
המצאת הצילום
רעיון המצאת הצילום, 1833
רעיון המצאת הצילום עלה במוחו של טלבוט בשנת 1833, בעת ששהה בחופשה ליד אגם קומו באיטליה, וניסה ללא הצלחה לצייר את הנוף:
באחד הימים הראשונים של אוקטובר 1833 השתעשעתי לחופו של אגם קומו באיטליה, והכנתי רישומים בעזרת הקמרה לוסידה, או שמא עלי לומר, ניסיתי להכין אותם: אך בהצלחה מועטה מאוד. שכן ברגע בו הוסטה העין מהמנסרה – דרכה הכול נראה יפהפה - מצאתי שעפרוני חסר התקנה הותיר רק עקבות מלנכוליות על גבי הנייר. לאחר מספר ניסיונות עקרים, הנחתי את המכשיר והגעתי למסקנה שהשימוש בו דורש ידע קודם ברישום, אותו לצערי לא היה לי[1]
טלבוט נזכר אז בניסויים כושלים אחרים בציור, אותם ערך כעשור קודם לכן בעזרת קמרה אובסקורה:
וזה הוביל אותי לחשוב על היופי היחיד במינו של תמונות ציורי הטבע אותן שולחת עדשת הזכוכית של הקמרה אל הנייר עליו היא ממוקדת – דימויי פיות, יצירות של רגע, שנגזר עליהן להתפוגג מיד. במהלך הרהורים אלו עלה בראשי הרעיון... כמה מקסים יהיה הדבר אם יתאפשר לגרום לדימויים טבעיים אלו לרשום את עצמם באופן בר קיימא, ולהיוותר מקובעים על גבי הנייר![2]
תחילת הניסויים עם חומרים רגישים לאור, 1834
רישומים פוטוגניים
טלבוט החל את ניסוייו בסביבות 1834 בלקוק אבי, שם עמדו לרשותו ספרייה איכותית ומטבח שבו יכול היה להיעזר לצורך הניסויים הכימיים. בתקופה שבין המחשבה הראשונה על הצילום ליד אגם קומו באוקטובר 1833 ובין תחילת הניסויים הממשיים, למד טלבוט את הנושא וחיפש דרכים ליישם את רעיונותיו. הוא ידע שמלחי כסף רגישים מאוד לאור והחל לעבוד איתם. הוא מצא שמבין כל תרכובות הכסף, כסף כלורי הוא הרגיש ביותר. ואולם, כסף כלורי אינו מסיס במים, ולכן לא ניתן היה לצפות עמו נייר. טלבוט פתר בעיה זו בעזרת מלח בישול; הוא טבל נייר כתיבה רגיל והספיגו בתמיסת מלח חלשה. לאחר שיובש, הבריש טלבוט את הנייר בכסף חנקתי, שניתן היה להמסה אך לא היה רגיש מספיק לאור. כשהכסף החנקתי בא במגע עם המלח שבסיבי הנייר, התרחשה תגובה כימית שגרמה להיווצרות שביבים זעירים של כסף כלורי. את התהליך ניתן היה לעשות בתאורה עמומה אך לא באור שמש ישיר. לאחר הייבוש היה הנייר מוכן לשימוש.
הנייר שייצר טלבוט שימש ליצירת הדפסי שמש ישירים, כלומר, תהליך הרישום נסמך כולו על אור השמש, ללא תהליך פיתוח נוסף לאחר החשיפה לאור (אף שנדרשו תהליכי שימור כימיים לאחר החשיפה), והדימוי נגלה לעין במהלך החשיפה. באזורים שנחשפו לאור השמש הפך הכסף הכלורי לחלקיקי כסף מתכתי בגוונים כהים; אי לכך, המקומות שהוארו התכהו, ומכאן שנוצר דימוי נגטיבי. את הניירות חשף טלבוט לאור כשעליהם הונח אובייקט כלשהו, לרוב בעל שקיפות משתנה, כגון דוגמיות בוטניות (עלים וכדומה), שהוצמדו אל הנייר באמצעות זכוכית שהונחה על גבי שניהם. בעת החשיפה, במקומות שבהם האובייקט לא חסם את האור, הושחר הנייר לחלוטין; השטחים השקופים למחצה הותירו על הנייר גוני אפור משתנים; האזורים האטומים באובייקט חסמו לחלוטין את האור והותירו את הנייר לבן. משך החשיפה הנדרש ליצירת האפקט נע בין עשר דקות לחצי שעה. את הדימוי שנוצר על הנייר ניתן היה לראות לאור נרות בלבד. אור חזק יותר גרם להתכהות הכסף הכלורי שלא נחשף, כך שהתמונה כולה הושחרה והתפוגגה.
ברשימותיו מ-1835 כינה טלבוט את התהליך "סִיאֵגְרָפִיה" (Sciagraphy, רישום צללים), אך מעולם לא עשה שימוש פומבי במונח. במקביל, באותה תקופה כינה את התהליך רישומים פוֹטוֹגֶנִיְים (Photogenic Drawing), ובשם זה המשיך לכנותו גם לאחר פרסומו.[3]
קיבוע הדימוי
ניסוייו של טלבוט דמו מאוד לאלו שערך תומאס וג'ווד כארבעים שנה לפניו עם מלחי כסף; כמו טלבוט, גם וג'ווד יצר תשלילים (תמונות נגטיביות) של אובייקטים אותם הניח על גבי עורות שהוטבלו בתרכובות-כסף, אך מעולם לא מצא דרך לייצב את הדימוי ולנטרל את רגישותם של מלחי הכסף שלא נחשפו לאור. אי לכך, כל תמונותיו הושחרו כליל עם הזמן ונעלמו.
טלבוט, שטען כי לא הכיר את ניסוייו של וג'ווד באותה תקופה, גילה בסתיו 1834 את השלב הבא - תגלית מקורית שהייתה מכרעת להתפתחות תהליך הצילום שלו; לאחר ניסויים עם חומרים רבים מצא שביכולתו לייצב את הדימויים ולהחליש מאוד את המשך השחרתם באור בעזרת שטיפה באשלגן יודי (potassium iodide). זמן קצר לאחר מכן גילה שאת אותה תוצאה ניתן להשיג בעזרת שטיפה בתמיסת מי מלח רגילה. שיטתו של טלבוט הפכה את הליד הכסף[4] שנותר בנייר לרכיב פחות רגיש באופן יחסי, כלומר הקשתה על יוני הכסף להפוך לכסף נייטרלי, אך לא ניקתה אותו ממנו לגמרי. אי לכך, הופיעו כתמים בשלבים מאוחרים יותר על הנייר, ולעיתים הוא התכהה עם הזמן.
ידידו של טלבוט, ג'ון הרשל, פתר בעיה זו עם תחילת ניסוייו בצילום ב-1839, והציע להשתמש בנתרן תיוסולפט שאז כונה "היפוסולפיט של סודה" (hyposulphite of soda או בקיצור "היפו"), כדי לקבע את הנייר החשוף; ההיפוסולפיט המיס את גבישי הליד הכסף שלא נחשפו, אך לא פעל על הכסף המתכתי (היינו, על האזורים שהשחירו בנייר). שטיפה במים ניקתה מהנייר את כל השיירים, והדימוי נותר מקובע ולא רגיש לאור כלל. תמיסה זו משמשת עד היום כמקבע (fixer) בהדפסות ופיתוחים אנלוגיים של סרטי שחור-לבן.
נגטיב-פוזיטיב, 1835
|
"חלונות בבית האחוזה בלקוק אבי", הנגטיב והדפס הפוזיטיב המוקדם ביותר ששרד. סביבות אפריל 1839 |
בסביבות פברואר 1835 הבין טלבוט את עקרון הנגטיב-פוזיטיב; כיום ידוע כי חוקרים שונים, כגון סמואל מורס, שערכו ניסויים דומים בחומרים רגישים לאור, התייאשו ונטשו את מאמציהם כשראו שהדימוי שמתקבל מהופך מבחינת גווניו (היינו, דימוי נגטיבי). טלבוט התברך בכושר המצאה שגרם לו להפוך מגרעה זו כביכול, לטובתו. הוא הבין שמבחינה כימית-פיזיקלית אין הבדל בין הנגטיב לפוזיטיב, שכן הפוזיטיב הוא למעשה נגטיב של הנגטיב; על ידי הצמדת הנייר עם הדימוי הנגטיבי לנייר חדש הרגיש לאור וחשיפתם לאור, מתקבל הדפס פוזיטיבי.
המונחים "פוזיטיב" ו"נגטיב" לא הומצאו על ידי טלבוט, שלא ידע בדיוק כיצד לכנות את השלבים השונים (הוא כינה אותם "התהליך הראשון" ו"התהליך השני", או "העתקה מחדש", או "דימוי מהופך"), אלא על ידי ידידו סר ג'ון הרשל, ששאל מונחים אלו כאנלוגיה מתחום החשמל. הרשל הוא גם זה שהגה את השם האנגלי לצילום, "photography" (רישום אור), משום שחשב שהשם של טלבוט, "רישומים פוטוגניים", אינו גמיש ומדויק דיו.[5]
ככל הנראה לא הדפיס טלבוט אף אחת מתמונות הקמרה אובסקורה שייצר עד אפריל 1839. התצלום הפוזיטיבי הישן ביותר שנשמר מעבודתו של פוקס טלבוט הוא הדפס מ-1839 של נגטיב שנוצר ב-1835, המראה חלון בבית האחוזה שלו. באותה תקופה הוא כתב להרשל: "גיליתי שתמונות הקמרה מועברות יפה מאוד, ולתוצאה אפקט רמברנדטי בסך הכל"[6]
פרסום תהליך הצילום, 1839
אף על פי שהגיע להישגים מרשימים, שאף טלבוט להמשיך ולשכלל את המצאתו טרם פרסומה, ורק משפחתו הכירה את התמונות שיצר. במהלך השנה העוקבת היה טלבוט טרוד מאוד במחקרים אופטיים ומתמטיים, ונותר לו זמן מועט לעיסוק בצילום. רק בנובמבר 1838 התפנה לניסויים מחודשים בצילום, ותכנן לכתוב מאמר עליהם עבור החברה המלכותית. התזמון שלו התברר כגרוע במיוחד, שכן ב-7 בינואר 1839 הכריז בפריז פרנסואה אראגו כי לואי ז'אק מנדה דאגר המציא שיטה ללכידת הדימויים שנוצרים בגב הקמרה אובסקורה (תהליך הדאגרוטיפ). אראגו לא מסר פרטים טכניים, וטלבוט לא יכול היה לדעת אם תהליך הצילום של דאגר דומה לזה שלו ואם לאו. כך או כך, לאור ההכרזה מיהר לסיים את מאמרו. ב-25 בינואר אותה שנה הציג מייקל פאראדיי בפני החברה המלכותית כמה מתמונותיו של טלבוט, שצולמו עוד ב-1835. ב-31 בינואר הקריא טלבוט את מאמרו בפני החברה המלכותית ובמהלך פברואר פרסם את פרטי תהליך הצילום שלו.
טלבוט כתב אל אראגו שגם בידיו תהליך לקיבוע התמונות שנוצרות בגב הקמרה אובסקורה ואראגו הזמינו לפריז, יחד עם מדענים נוספים, כדי לצפות בדימויי המתכת שיצר דאגר. טלבוט סירב, אך ביקש מידידו ג'ון הרשל לבחון את התמונות בעודו בפריז:
אשמח לשמוע מה דעתך [על תצלומיו של דאגר]. יהיו אשר יהיו מעלותיו, שהן גדולות ללא ספק, אני חושב שלפחות בעניין אחד לשיטתנו האנגלית יש יתרון [...] לאחר שנוצרה תמונה אחת על ידי הקמרה, כל השאר ניתנות להכנה ממנה, באמצעות שיטת ההעתקה-מחדש, שבנסיבות בנות מזל ויפות מתקנות את כל הטעויות שבתמונה הראשונית בבת אחת: כלומר, היפוך הצדדים מימין לשמאל והיפוך האורות והצללים [...לעומת זאת,] כדי להשיג העתק נוסף של אותו המראה על דאגר לחזור למקום ולהציב בפעם השנייה את המכשיר שלו; שכן אין הוא יכול לשכפל את לוח המתכת שלו, משום שהוא אטום"[7]
כאשר ראה הרשל את תצלומיו של דאגר הוא דיווח חזרה אל טלבוט כי: "לא יהיה זה מוגזם לקרוא להם פלאיים". הדאגרוטיפ, כתב הרשל, "עולה על כל מה שיכולתי לדמיין בגבולות הציפיות הסבירות...כל דרגות האור והצל מופיעים ברכות ובעדינות שמותירים כל ציור הרחק מאחור"[8]
עם פרסום תהליך הצילום בצרפת גבר הלחץ על טלבוט ליצור יותר דימויי קמרה אובסקורה, והוא פיתח שיטות מתוחכמות יותר ליצירת ניירות הצילום. השלב החשוב ביותר היה החלפת הכסף הכלורי בכסף ברומידי. החומר החדש היה רגיש פי עשרה לאור, אך היה קשה יותר להכנה.
דאגר זכה לכבוד עם חשיפת המצאתו, אך לאחר פרסום התהליך תפקידו בהתפתחות הצילום היה קטן. טלבוט, לעומת זאת, המשיך במאמציו וניסה לבחון את הפוטנציאל של הצילום הן עבור המדע והן עבור האמנות.
הקלוטייפ, 1841
בפברואר 1841 חשף טלבוט לציבור תהליך חדש, אותו כינה "רישום קלוטייפ (פוטוגני)" (Calotype [Photogenic] Drawing), אך תוך זמן קצר קיצר את השם המסורבל ל"קלוטייפ" בלבד, שם שמקורו במילה היוונית καλό, "יופי". לא ברור מתי החל טלבוט להשתמש בתהליך זה. הוא מופיע בכתביו לראשונה ב-30 בינואר 1840, אך את התהליך גילה ככל הנראה לפני כן. ידידיו של הממציא החלו לכנות את התהליך "טלבוטייפ", הן כמחווה לטלבוט, והן משום שלא כולם הכירו את מקורו היווני של השם.
בשונה מתהליך הרישום הפוטוגני, שהיה המצאה של טלבוט, הקלוטייפ היה בעיקרו גילוי; בשלהי ספטמבר 1840, במהלך ניסויים שונים שערך, הבחין טלבוט בהתנהגות לא רגילה של ניירות הצילום שלו. הוא גילה שציפוי של הניירות בתערובת של כסף חנקתי וחומצה גאלית (Gallic acid) הופך אותם לרגישים מאוד לאור, גם אם לא אחידים ולא יציבים. על ניירות אלו הוטבעו דימויים ברורים כבר לאחר חשיפה של חמש דקות בגב הקמרה ביום מעונן. בעקבות תצפיות אלו הגיע ב-23 בספטמבר לפריצת הדרך הגדולה שלו; עד אותו יום, אור השמש גרם לדימויים להופיע ישירות על גבי הנייר. כעת גילה שחשיפה קצרה בקמרה, בת מחצית הדקה, מספיקה כדי לרשום דימוי לא נראה - דמות סמויה - אותה ניתן לחשוף באמצעים כימיים מאוחר יותר. עקרון הדמות הסמויה הוא אחד מבסיסי תהליך הצילום.[10] טלבוט גילה, ראשית, שאם הוא מותיר את הנייר החשוף בחדר חשוך למספר דקות, הדימוי מופיע על גבי הנייר באופן ספונטני. כמו כן גילה שתמונות על ניירות שדהו לפני זמן רב ניתנים לשחזור אם טובלים את הנייר הדהוי בחומצה גאלית. בתוך שבוע לערך הבין טלבוט את מרכיבי ההליך; תמיסת החומצה הגאלית פעלה כמפתח; החשיפה הקצרה לאור יצרה שינוי בלתי נראה לעין במבנה החומר הרגיש לאור ו"לכדה אנרגיה" במקומות שבהם פגע האור, שאפשרה לפתח את אותם אזורים בשלב מאוחר יותר ולהפוך בהם את מלחי הכסף לכסף מתכתי, כך שהדימוי נגלה לעין.
תהליך הכנת הקלוטייפ
אף על פי שאחרים שינו את תהליך הצילום מאוחר יותר, הנוסחה הבסיסית שפרסם טלבוט עבור הקלוטייפ הייתה הליבה של כולם, ועד היום היא העיקרון הבסיסי של תהליך הצילום וההדפסה האנלוגיים. טלבוט הבריש צד אחד של גיליון נייר איכותי בתמיסת כסף חנקתי, ואז ייבש את הנייר. הנייר הונח, במצב לח או יבש, בתמיסת אשלגן יודי למשך שתיים-שלוש דקות, אחר כך הוטבל שוב במים ואז יובש שוב. טלבוט כינה נייר זה "נייר יודי" (iodized paper), וניתן היה לשמור אותו באפלה למשך מספר חודשים, לפני שהוכן סופית לצילום. שלב ההכנה הסופי בוצע סמוך לצילום, אז עורבבו יחדיו שתי תמיסות טריות. האחת הייתה של כסף חנקתי (תמיסה א') והשנייה של חומצה גאלית (תמיסה ב'). התערובת המשולבת של תמיסות א' ו-ב' התיישנה במהירות. טלבוט כינה אותה "תמיסת גאלו-ניטראט הכסף" (gallo-nitrate of silver). לאור נרות, צד אחד של הנייר היודי הוברש בתמיסה המשולבת, ולאחר כמחצית הדקה נשטף במים. נייר הקלוטייפ היה כעת מוכן לשימוש - הן במצבו הלח והן כשהוא מיובש. לאחר החשיפה נשטף הנייר בתמיסת מפתח כדי לחשוף את הדמות הסמויה. על פי רוב המפתח הורכב מאותה תמיסת גאלו-ניטראט הכסף שבה השתמש לציפוי הנייר.
פרסום ה"קלוטייפ" והוצאת פטנט
באוגוסט 1841 הודיע טלבוט על המצאת ה"קלוטייפ". הליך הקלוטייפ נבדל מהתהליך שפיתח דאגר לא רק באפשרות להדפסה של מספר עותקים כל תצלום, אלה גם בניידות רבה יותר של התצלומים ובאפשרות לרטש פרטים מסוימים בהם. עם זאת, תהליך הצילום היה ארוך יותר, והתצלומים המופקים נטו לדהות.[11]
בפברואר באותה שנה רשם טלבוט פטנט על המצאתו. בתחילה דרש סכום של עשרים לירות שטרלינג על זיכיון להשתמש בהמצאתו, אולם מאוחר יותר הוריד סכום זה לארבע לירות שטרלינג. בנוסף ויתר טלבוט על התשלום עבור אלו שביקשו לעסוק בצילום בשיטה זו כחובבים. עבור זיכיון מסחרי ביקש טלבוט סכום של 300 לירות שטרלינג. דרישה זו עוררה תרעומת בקרב חוגים בחברה הבריטית, בייחוד לאחר שנת 1851 שבה נודע על המצאת תהליך הקולודיון (Collodion) בידי פרדריך סקוט ארצ'ר (Frederick Scott Archer). טלבוט הכריז כי מי שישתמש בתהליך זה יצטרך לשלם על זיכיון גם עבור הקלוטייפ. הד לתרעומת זו ניתן למצוא בדברי הלעג שהטיח מנהל סטודיו לצילום בממציא, כשהכריז כי טלבוט מנסה לשמור לעצמו "מונופול מלא על קרני השמש".[12]
טלבוט הלך והסתבך בתביעות משפטיות נגד מי שהפר לדעתו את זכויות הפטנט שלו. באוגוסט 1852 פרסם עיתון "הטיימס" מכתב מאת ויליאם פרסונס (William Parsons, 3rd Earl of Rosse), נשיא "החברה המלכותית", וצ'ארלס לוק איסטליק (Charles Lock Eastlake), נשיא "האקדמיה המלכותית לאמנויות" (Royal Academy), ובו קראו לטלבוט לחשוף את הפטנט שלו, אשר נתפס כמכשול לפיתוח הצילום. בתגובה הסכים טלבוט לחלק רישיונות חופשיים לחובבים, והוריד את התשלום לצלמי פורטרטים מקצועיים ל-100 לירות שטרלינג לשנה הראשונה לרכישת הזיכיון.
בשנת 1854 הגיש טלבוט בקשה להארכת תוקף הפטנט על המצאתו ל-14 שנה.
"עפרון הטבע", 1846-1844
בין יוני 1844 ל-1846 פרסם טלבוט סדרה של שישה אלבומי צילום שנקראו "עפרון הטבע", והיו מהספרים הראשונים שאוירו בתצלומים ממשיים, ולא בהעתקי תחריט שלהם. מאחר שתהליך הקלוטייפ ייצר נגטיב, ממנו ניתן היה להכין העתקים פוזיטיביים רבים, הדפסים ממשיים הודבקו לדפי הספר. "עפרון הטבע" הדגים את רוחב מחקרו של טלבוט על יישומי הצילום; מתיאור מגוון של דוגמיות ביולוגיות, עבור דרך אדריכלות, צילום פסלים והכנת רפרודוקציות של רישומים והדפסים. לכל תצלום נלווה טקסט הסברי. כך, למשל, ביטא את שאיפותיו האמנותיות מהמדיום, כשכתב על תצלום של מטאטא שעון על דלת פתוחה שהוא "שואב את סמכותו מבתי הספר ההולנדיים לאמנות, בבחירה לייצג נושא מחיי היום יום".
אך לא רק ייעוד אמנותי ייחס טלבוט לצילום; על תצלום של "פרטי חרסינה" רשם: "אם גנב יגנוב את האוצרות - והעדות האילמת של התמונה תובא לפניו - הרי תהה זו ראיה נאצלת ביותר".[13] טלבוט, טוען מבקר התרבות והאמן אלן סקולה, הכיר כבר בשלב המוקדם ביותר של הצילום, בפוטנציאל האינסטרומנטלי החדש של ההמצאה, היותה "עדות אילמת", כלומר, על אף שהתמונה שותקת, היא יכולה להשתיק את התירוצים והסיפורים של הגנב-הפושע. טלבוט הניח בפסקה זו בסיס לטענה על אמת חוקית חדשה: "רק הצילום יכול להתחיל לדרוש סטטוס חוקי כמסמך ויזואלי שמאשר בעלות".[14] לצד תצלום אחר, של ספרים בספרייה, כתב טלבוט הערה מעניינת, נבואית כמעט, שייעדה למדיום יכולות לצפות עמוק יותר לתוך המציאות ולהתבונן בסודות הטבע, אך בה בעת חזתה מראש פיתוחים מאוחרים כמצלמות לילה ומעקב חשאי:
כאשר קרני השמש נשברות במנסרה ומוקרנות על גבי מסך, הן יוצרות שם קשת צבעונית יפהפייה המוכרת כספקטרום הסולארי. ניסויים גילו שאם ספקטרום זה מוקרן על גבי נייר רגיש לאור...אפקט יוצא דופן נוצר על ידי קרניים בלתי נראות לעין שמצויות מעבר לסגול...ושקיומן נגלה לנו רק דרך פעולתן זו. כעת...הפרידו קרניים בלתי נראות אלו מהשאר, ואלצו אותן להאיר חדר...חדר זה יתמלא (או שמא עלינו לומר יואר) בקרניים בלתי נראות...אם מספר אנשים יהיו בחדר זה, איש מהם לא יראה את רעהו: ואולם אם מצלמה תוצב במקום ותכוון לעברם, היא תרשום את קלסתרוניהם ותחשוף את פעולתם. אם להשתמש במטאפורהעין המצלמה תראה היכן שעין האנוש תמצא רק חשיכה. אבוי!...מה תהה אחריתנו אם נניח שסודות החדר החשוך יתגלו דרך עדותו של הנייר המודפס.[15]
עיסוקים אחרים
טלבוט היה פעיל גם בפוליטיקה, והיה רפורמטור מתון שתמך בדרך כלל בשרי המפלגה הוויגית. הוא שימש חבר פרלמנט בין השנים 1832 ו-1835, וגם החזיק במשרת שריף וילטשייר ב-1840. בין עיסוקיו המחקריים הקדיש זמן רב גם לארכאולוגיה, ופרסם את הספר "הרמס, או מחקרים קלאסיים ועתיקים" (Hermes, or Classical and Antiquarian Researches 1838-39). טלבוט היה אחד הראשונים שפענחו, יחד עם סר הנרי רולינסון וד"ר אדוארד הינקס, את כתב היתדות של נינוה. הוא גם היה מחברו של הספר "אטימולוגיות אנגליות" (English Etymologies' 1846).
טלבוט נפטר בכפר ליקוק אבי שבווילטשייר, ונטמן בחצר כנסיית הכפר. אשתו וילדיו נטמנו לצידו.
לקריאה נוספת
- טלבוט, ה. פוקס, עפרון הטבע, עולם הצילום, חולון, 1989
- לנגפורד, מייקל, תולדות הצילום, הוצאת פוקוס, 1994
- Schaaf, Larry J., The Photographic Art of William Henry Fox Talbot, Oxford: Princeton University Press, 2000
- Schaff, Larry J., "Invention and Discovery: First Images", in: Beauty of Another Order: Photography and Science, Ann Thomas (ed.), Yale University Press
- Schaff, Larry J., "Herschel, Talbot and Photography; Spring 1831 & Spring 1839", History of Photography, vol. 4, no.3, July 1980
- Schaaf, Larry J., "The First Fifty Years of British Photography: 1794-1884", Technology and Art: the Birth and Early Years of Photography, ed. Michael Pritchard, The Royal Photographic Society, Bath 1990
- Schaff, Larry J., Out of the Shadows: Herschel, Talbot & the Invention of Photography, Yale University Press, London and New Haven 1992
- Schaaf, Larry J., Sun Pictures VII: Photogenic Drawings by William Henry Fox Talbot, Hans P. Kraus, JR., Inc., New York 1995
- Arnold, H.J.P., 1977. William Henry Fox Talbot: Pioneer of Photography and Man of Science, Benham: Hutchinson
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ויליאם הנרי פוקס טלבוט |
- מוזיאון פוקס טלבוט
- תכתובותיו של הנרי פוקס טלבוט
- פוקס טלבוט באתר Luminous-Lint
- תביעת פטנט על הקלוטייפ של פוקס טלבוט נגד לרוש, 1854
- רשימת ספרים של ועל פוקס טלבוט באתר worldcat.org
הערות שוליים
- ^ H. Fox Talbot, 1884. “Brief Historical Sketch of the Invention of the Art”, The Pencil of Nature, no. 1, London
- ^ Ibid. As quoted in: Larry J. Schaff, "Invention and Discovery: First Images", in: Beauty of Another Order: Photography and Science, Ann Thomas (ed.), Yale University Press, p. 28-29
- ^ המאמר הראשון שפרסם על תהליך הצילום שהמציא נקרא A Brief Description of the Photogenic Drawings Exhibited at the Meeting of the British Association, at Birmingham, in August 1839
- ^ תרכובת של כסף והלוגן, למשל כסף כלורי
- ^ הרשל לא היה הראשון שהשתמש בשם זה. בברזיל, הקרטוגרף אנטואן הרקול רומואל פלוראנס ערך ניסויים עצמאיים משלו בחומרים רגישים לאור ואף הגיע לתוצאות מרשימות, מבלי שאיש נחשף אליהם, אלא בדיעבד, לאחר ההכרזה על המצאת הצילום. במחברותיו משנת 1832 כינה פלורנס את ניסוייו photoraphie
- ^ Henry Talbot to John Herschel, 27 April 1839, HS7:293, The Royal Sociaty of London (Document 03872), quoted in: Larry J. Schaaf, 2000. The Photographic Art of William Henry Fox Talbot, Oxford: Princeton University Press, p. 19,
- ^ H. Fox Talbot, 27 April 1839. quoted in L. Schaaf, Out of the Shadows: Herschel, Talbot and the Invention of Photography
- ^ As quoted in: Ibid., p. 75
- ^ Larry J. Schaaf, The Photographic Art of William Henry Fox Talbot, Oxford: Princeton University Press 2000. plate 64' p. 160
- ^ דאגר גילה עיקרון זה קודם לכן, ככל הנראה בשנת 1835 או 1836, ואולם אין כל מסמך, ארכיב או עדות לתרומתו של דאגר לשכלול תהליך הצילום, זאת משום שמעבדתו של דאגר, שבה היו מרבית תצלומיו המוקדמים וכל רשימותיו, נשרפה ב-8 במרץ 1839. ייתכן ששותפו של דאגר, ניספור נייפס, התווה את הדרך לגילוי הדמות הסמויה לפני מותו ב-1833.
- ^ לנגפורד, מייקל, תולדות הצילום, הוצאת פוקוס, רמת גן, 1994, עמ' 39.
- ^ As quted in: H.J.P. Arnold, 1977. William Henry Fox Talbot: Pioneer of Photography and Man of Science, Benham: Hutchinson, p. 175
- ^ W.H.F. Talbot, Pencil of Nature, as quoted in: Allan Sekula, 1989. "The Body and the Archive", The Contest of Meaning, Richard Bolton (ed.), The MIT Press,
- ^ Ibid.
- ^ Talbot, as quoted in: Schaaf, "Invention and Discovery", Ibid., p. 59
27540656ויליאם הנרי פוקס טלבוט