קלוטייפ
קלוטייפ, או טלבוטייפ הוא תהליך צילום מוקדם שהוצג לציבור בשנת 1841 בידי הנרי פוקס טלבוט, ובו נוצר התצלום בעזרת נייר שצופה בכסף יודי. מקור המונח קלוטייפ ביוונית, מהמילה καλό, שפרושה "יופי", ומהמילה τύπος שפרושה "הטבעה" או "רישום". השם טלבוטייפ הודבק לתהליך כמחווה לממציאו. הקלוטייפ מבוסס על עקרון צילום הפוזיטיב/נגטיב, והוא הבסיס עליו התפתח רוב הצילום האנלוגי.
גילוי ופרסום
בשלהי ספטמבר 1840, במהלך ניסויים שונים שערך הנרי פוקס טלבוט לשכלול שיטות הצילום שהמציא, הוא הבחין בהתנהגות לא רגילה של ניירות הצילום שלו. הוא גילה שציפוי של הניירות בתערובת של כסף חנקתי וחומצה גאלית (Gallic acid) הופך אותם לרגישים מאד לאור, גם אם לא אחידים ולא יציבים. בניגוד לחומרי הצילום איתם עבד עד אז, שדרשו חשיפה ממושכת לאור, על ניירות אלו הוטבעו דימויים ברורים כבר לאחר חשיפה של חמש דקות בגב הקמרה ביום מעונן. בעקבות תצפיות אלו הגיע ב-23 בספטמבר לפריצת הדרך הגדולה שלו; עד אותו יום, אור השמש גרם לדימויים להופיע ישירות על גבי הנייר. כעת גילה שחשיפה קצרה בקמרה, בת מחצית הדקה, מספיקה כדי לרשום דימוי לא נראה - דמות סמויה - אותה ניתן לחשוף באמצעים כימיים מאוחר יותר. עקרון הדמות הסמויה הוא אחד מבסיסי תהליך הצילום.[1] טלבוט גילה, ראשית, שאם הוא מותיר את הנייר החשוף בחדר חשוך למספר דקות, הדימוי מופיע על גבי הנייר באופן ספונטני. כמו כן גילה שתמונות על ניירות שדהו לפני זמן רב ניתנים לשחזור אם טובלים את הנייר הדהוי בחומצה גאלית. בתוך שבוע לערך הבין טלבוט את מרכיבי ההליך; תמיסת החומצה הגאלית פעלה כמפתח; החשיפה הקצרה לאור יצרה שינוי בלתי נראה לעין במבנה החומר הרגיש לאור ו"לכדה אנרגיה" במקומות שבהם פגע האור, שאפשרה לפתח את אותם אזורים בשלב מאוחר יותר ולהפוך בהם את מלחי הכסף לכסף מתכתי, כך שהדימוי נגלה לעין.
בפברואר 1841 חשף טלבוט לציבור את התהליך החדש, אותו כינה "קלוטייפ רישום (פוטוגני)" (Calotype [Photogenic] Drawing), אך תוך זמן קצר קיצר את השם המסורבל ל"קלוטייפ" בלבד. ידידיו של הממציא החלו לכנות את התהליך "טלבוטייפ", הן כמחווה לטלבוט, והן משום שלא כולם הכירו את מקור השם היווני.
תהליך הכנת הקלוטייפ
על גבי נייר איכותי הבריש טלבוט צד אחד בו בתמיסת כסף חנקתי ואז ייבש את הנייר. הנייר הונח, במצב לח או יבש, בתמיסת אשלגן יודי למשך שתיים-שלוש דקות, אחר כך הוטבל שוב במים ואז יובש שוב. טלבוט כינה נייר זה "נייר יודי" (iodized paper), וניתן היה לשמור אותו באפלה למשך מספר חודשים, לפני שהוכן סופית לצילום. שלב ההכנה הסופי בוצע סמוך לצילום, אז עורבבו יחדיו שתי תמיסות טריות. האחת הייתה של כסף חנקתי (תמיסה א') והשנייה של חומצה גאלית (תמיסה ב'). התערובת המשולבת של תמיסות א' ו-ב' התיישנה במהירות. טלבוט כינה אותה "תמיסת גאלו-ניטראט הכסף" (gallo-nitrate of silver). לאור נרות, צד אחד של הנייר היודי הוברש בתמיסה המשולבת, ולאחר כמחצית הדקה נשטף במים. נייר הקלוטייפ היה כעת מוכן לשימוש - הן במצבו הלח והן כשהוא מיובש. לאחר החשיפה נשטף הנייר בתמיסת מפתח כדי לחשוף את הדמות הסמויה. על פי רוב המפתח הורכב מאותה תמיסת גאלו-ניטראט הכסף שבה השתמש לציפוי הנייר. אף על פי שאחרים שינו את תהליך הצילום מאוחר יותר, הנוסחה הבסיסית שפרסם טלבוט עבור הקלוטייפ הייתה הליבה של כולם, ועד היום היא העיקרון הבסיסי של תהליך הצילום וההדפסה האנלוגיים.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קלוטייפ |
הערות שוליים
- ^ יש לציין שללואי ז'אק מנדה דאגר מיחסים את גילוי עקרון זה קודם לכן, ככל הנראה בשנת 1835 או 1836, ואולם אין כל מסמך, ארכיב או עדות לתרומתו של דאגר לשכלול תהליך הצילום, זאת משום שמעבדתו של דאגר, בה היו מרבית תצלומיו המוקדמים וכל רשימותיו, נשרפה ב-8 במרץ 1839. ייתכן ששותפו של דאגר, ניספור נייפס, התווה את הדרך לגילוי הדמות הסמויה לפני מותו ב-1833
22661503קלוטייפ